ברכת שמואל – בבא קמא – תקרובות עכו"ם

תקרובות עכו"ם

העתקה מכתב יד קודשו.

 

יחקור, איך הדין אם שחט מקצת סימן לעבודת אלילים [בבהמה יש שני סימנים, הקנה והוושט. ולשחיטה כשרה צריך שישחוט כולם או רובם], והפסיק שחיטתו, אם נאסרת על ידי כך או לא. ואפילו אם נימא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [דהיינו מה שפוסל בשחטה פוסל כבר מתחילתה, ולא רק אם נעשה בסופה. ועיין אריכות בזה בתלמוד מוסבר בבא קמא ע"ב א'], יש להסתפק דהא אם נתקלקלה בשחיטה כולי עלמא מודו דלאו שחיטה היא ואם כן אינה שחיטה, או לא, דמכל מקום נאסרת בכך.

 

הנה בזה נחלקו רבותינו רש״י ותוספות בבבא קמא דף ע"א ב' דפריך שם [על דעת רבי מאיר שמחייב ד' וה' אם שחט הגנב לעבודת אלילים], שוחט לע״א [לעבודת אלילים] מכי שחט בה פורתא אסרה [מכששחט בה מעט אסרה. דהיינו הגנב שגנב בהמה ושחטה לע"א], אידך לאו דמרה קא טבח [השאר, שאר מה שהמשיך לשחוט בה, לא של בעליה שחט. שכבר היא אסורה משעה ששחט בה מעט, ומה שממשיך לשחוט לא של הבעלים הוא שוחט, ולא יתחייב בד' וה'. שאיסור הנאה יוצא מרשות בעליו ולא חייב על שחיטתו ד' וה'], ומשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה [כל השחיטה נעשית בכשרות, ורק הגמר הוא לשם עבודה זרה, ולכן מתחייב עליה לרבי מאיר ד' וה' ששל הבעלים שחט], ועיין שם ברש״י שכתב דקא סלקא דעתך דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. מבואר מדבריו דבעינן שחיטה כדינה לאסור על ידה לע״א.

ובתוספות כתבו להיפך מזה וזה לשונם ואפילו למאן דאמר דאינה לשחיטה אלא לבסוף, מכל מקום הכא לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במעשה בעלמא כדאמרינן בהשוחט אע״ג דאמר המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה.

 

[זה לשון התוספות בבא קמא ע"א ב':

"כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למאן דאמר אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין מ' א') אע"ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה.

ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא"]

 

והנה דברי התוספות תמוהים לי מאי ראיה ממשתחוה לבהמה דמהני עלידי מעשה לזה. דהתם עיקר האיסור על ידי שנעבדה לע״א ובודאי הא נעבדה שפיר, אלא דבעלי חיים אינם נאסרים, משום הכי על ידי מעשה יש כח לחול גם עליה, אבל איך נימא דבתקרובת דעיקר האיסור בא על ידי ד' עבודות [שחיטה, קבלת הדם, זריקה והעלאה למזבח. והיינו שכדי לאסרה משום שנעבדה לעבודה זרה צריך דווקא דין שחיטה שתהא נחשבת עבודה. ולכן הכריח רש"י שהסוגיא היא דווקא למי שסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולמה ששחט מתחילה יש שם שחיטה], דלא בעינן עבודות וסגי במעשה, הא מחסר עיקר האוסר דהא בעינן זבחי מתים [ומה שעשה מעשה בעלמא אם איןלו שם שחיטה אינו זבחי מתים, שאין לזה שם זביחה].

 

[בבא קמא ע"ב א':

משנה: "השוחט חולין בעזרה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה".

גמרא:
"אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף, דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך לא דמריה קא טבח?

אמר ליה רב הונא בריה דרבא כי קא מחייב אההוא פורתא.

אמר ליה רב אשי לא תידחי, וטבחו כולו בעינן וליכא.

אלא קשיא?

אמר ליה הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא, כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים [רק את גמר השחיטה עשה בעזרה, ולכן במשך כל השחיטה היתה של בעליה וחייב עליה ד' וה']".

שיטה מקובצת בבא קמא ע"ב א':

"שמע מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף. פירוש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שם שחיטה, כגון חולין שנשחטו בעזרה, שאינם נאסרין אלא מפני שם זביחה, דאמרינן כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, אינו נאסר עד גמר שחיטה.

אבל שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני איסור אחר אפילו בכל דהו נמי מיתסר, כגון שוחט לעבודה זרה דאמרינן לעיל כיון דשחט בה פורתא אסרה וכו'.

וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל: דבר שאין חיובו או פיסולו בא אלא משום שחיטה כגון חולין בעזרה שלא נאסר אלא משום זביחה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, וכן שוחט קדשים בחוץ, וכן טובח אחר שגנב, יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאה שלהם בא אלא בגמר שחיטה. הא כל שאיסורו משום דבר אחר כגון שוחט לשם עבודה זרה מכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה"]


ובראב״ד בשיטה מקובצת ראיתי תירוץ אחר. דהוקשה לו מדוע לקמן גבי חולין בעזרה תלי הגמרא קושייתה אם נאמר דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והכא סתמא פריך מכי שחט פורתא לע"א אסרה, משמע דאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף קשה, ולזה תירץ וזה לשונו הקדוש: "דלא שייך פלוגתא דישנה לשחיטה או אינה לשחיטה וכו' אלא היכא דשם שחיטה גרם לה לפסול כמו גבי חולין בעזרה, אבל שוחט לע״א לאו שם שחיטה גרם לה אלא דבר אחר גרם לה. וכן כתב שם המאירי ז"ל שם בשיטה מקובצת יעויין שם.


והנה ודאי כוונת הראב״ד והמאירי אינם עולים בקנה אחד עם סברת התוספות, דהתוספות כתבו דמעשה בעלמא סגי לאסור משום תקרובת. והוכיחו מהא דאמרינן עשה בה מעשה אסרה והראב״ד ז"ל חידש דכל ענין תקרובת עכו״ם לאו שם שחיטה אוסרה רק דבר אחר. ונסביר בעהשי״ת דבריהם.

 

[עבודה זרה ל"ד ב':

"וגבינת בית אונייקי".

אמר רבי שמעון בן לקיש מפני מה אסרו גבינת אונייקי [לרבי מאיר דאסר ליה בהנאה. רש"י], מפני שרוב עגלים של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים. [שרוב עגלים כו' – מעמידין את החלב בקיבתן. רש"י. על ידי שמעמידין החלב בקיבה הוא נעשה גבינה]

מאי איריא רוב עגלים, אפילו מיעוט נמי, דהא רבי מאיר חייש למיעוטא?

אי אמרת רוב איכא מיעוט, אלא אי אמרת מיעוט כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לעבודת כוכבים, ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודת כוכבים, הוי ליה מיעוטא דמיעוטא, ומיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר.

 

אמר ליה ר' שמעון בר אליקים לר' שמעון בן לקיש כי נשחטין לעבודת כוכבים מאי הוי, והא את הוא דשרי, דאתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים [השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים – שלא שחט הבהמה לשם עבודת כוכבים שיהא עובדה בשחיטה אלא חשב בשחיטה על מנת לזרוק. רש"י], להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, רבי יוחנן אמר אסורה קסבר מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים, [קסבר מחשבין מעבודה לעבודה דילפינן חוץ [שחיטה לעבודה זרה] מפנים [שחיטה במקדש], לריש לקיש לא ילפינן דפנים הוא דאמר רחמנא השוחט על מנת לזרוק את הדם פיגול ואע"ג דלא זרק, דהוי מחשב מעבודה לעבודה מעבודה זו על חבירתה, אבל לענין עבודת כוכבים לא. רש"י]

ור' שמעון בן לקיש אמר מותרת.

אמר ליה תרמינך שעתך [ירום מזלך. רש"י], באומר בגמר זביחה הוא עובדה [באומר בגמר זביחה הוא עובדה – שחשב על השחיטה עצמה לעבודת כוכבים ואמר בלבו בזביחה זו עובדה לעבודת כוכבים, ובהא מודינא דמיתסר דזביחה הויא עבודה חשובה כזריקה. ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ריש לקיש (בבא קמא ע"ב א', חולין כ"ט ב') אינה לשחיטה אלא לבסוף. רש"י].

 

וכתבו בתוספות:

"וכי נשחטין לעבודת כוכבים מאי הוי הא את הוא דשרית. תימה מאי ראיה היא זו הלא לא הזכיר ר' שמעון בן לקיש כאן נשחטין לזרוק אלא נשחטין סתם, דמשמע שהוא עובד בזביחה, יש לומר דכל עיקר שחיטתן אינן אלא לצורך דם וחֵלֶב, [דהינו העבודה זרה היא בהקרבת הדם והחֵלֶב, ולא בשחיטה עצמה, ושוחט לא כדי לעבדה בשחיטה אאל כדי לקחת דם וחֵלֶב לעבודתה] ולא הוצרך לפרש. והכי נמי אמר בחולין פרק ב' (ל"ט ב') גבי הנהו טייעי דאתו לצקוניא יהיב דכרי כו' אמרו דמא ותרבא לדידן.

ומשום הכי מסיק בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה [וסוברים שאין זה משום שרבי שמעון בן לקיש סובר אינה לשחיטה אלא לבסוף ודלא כרש"י]"]


והנה פלוגתא זו איתא גם כן במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין דף ל"ד ב' וגבינות בית אונייקי דקאמר ריש לקיש בגמרא דטעמא דרבי מאיר משום דרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לע"א, ובהמות אינם נשחטין לע"א, ונמצא דעגלים מעוטא הוא לגבי בהמות. ורבי מאיר לטעמיה דחושש למיעוטא.

ואמר ליה ר' שמעון בן אליקים לריש לקיש לדידך דאמרת השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לע"א מותרת כי נשחטין לע"א מאי הוי, אמר ליה באומר בגמר זביחה הוא עובדה.

ויעוין שם ברש״י ובתוספות, וכתב שם רש"י ז"ל דלהכי אמר ריש לקיש בגמר זביחה הוא עובדה, ולא אמר בזביחה, משום דריש לקיש סובר בחולין דף כ"ט ב' דאינה לשחיטה אלא לבסוף, והתוספות דחקו שם באופן אחר.

ולכאורה וכי כעורה היא מה ששנה רש"י ז״ל דריש לקיש לטעמיה דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף, אלא הוא הדבר דלטעמייהו אזלי, דרש"י סובר דאיסור תקרובת עכו"ם אינה חלה רק בעבודה שלמה [דהיינו שיהא עליה שם שחיטה], ותוספות לטעמייהו דסגי במעשה כל דהו, ואפילו ריש לקיש מודה בזה דהא מעשה כל דהוא סגי לדידהו.

 

[עבודה זרה נ' ב' -נ"א א':

"אמר רב יהודה אמר רב, עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל [שמקשקשין לפניה במקל. רש"י], שבר מקל בפניה חייב, זרק מקל בפניה פטור.

[רש"י: שבר מקל בפניה חייב – כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס' ב') דכל עבודות שבפנים [בבית המקדש, שחיטה, קבלת דם, זריקת הדם, העלאה למזבח] שעבד בהן עבודת כוכבים בין דרכה בכך בין שאין דרכה בכך חייב, דכתיב זובח לאלהים יחרם. אלא מידי דחזי לשם [שראוי לעבודת השם במקדש] אסור לכל עבודת כוכבים, ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב, דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגו', אין דרכה בכך פטור.

וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל דלא שייכא בפנים [במקדש], ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למידק זרק מקל בפניה פטור, ואם בשבירת מקל פלחי לה [עובדים אותה] פשיטא דחייב, ואפילו לא דמי לפנים.

אלא כגון שהיו עובדין אותה בקשקוש מקל או בענין אחר, הלכך שבר מקל בפניה חייב ואע"פ שאין עבודתה בכך דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה, הרי זבח לפניה דבר שרגילה בו. אבל זרק פטור הואיל ואין עבודתה בכך והא לא דמיא לעבודת פנים כדמפרש לקמן. עד כאן רש"י]

 

אמר ליה אביי לרבא מאי שנא שבר דהוה ליה כעין זביחה [שחיטה], זרק נמי הוה ליה כעין זריקה?
אמר ליה בעינא זריקה משתברת וליכא. [זריקה המשתברת – כגון זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים. רש"י]

איתיביה: "ספת לה צואה [האכילה צואה. רש"י], או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים, חייב [אפילו אין עבודתה בכך. רש"י]". בשלמא עביט של מימי רגלים איכא זריקה משתברת, אלא צואה מאי זריקה משתברת איכא?

בצואה לחה.

וכו'.

 

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב [מימרא אחרת ממה שאמר רב יהודה לעיל בשם רב], עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת [שבר מקל לפניה חייב ונאסרת המקל, בין שעבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הויא עבודה להתחייב, והויא תקרובת ליאסר כדאמרן דכעין זביחה היא. רש"י], זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. [זרק מקל בפניה חייב – וכגון שעבודתה בזריקת מקל מאיכה יעבדו [שלומדים לאסור במה שדרכה בו אע"פ שאינו כעין פנים, דהיינו עבודת המקדש].

ואינה נאסרת – המקל, דלא הוי תקרובת אלא מידי דכעין פנים. רש"י]

אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא שבר דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה?

אמר ליה בעינן זריקה משתברת וליכא.

אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו? [אלא מעתה – דבעינן כעין פנים, אבנים הנזרקות למרקוליס במה יאסרו. רש"י]

אמר ליה אף לדידי קשיא לי, ושאלתיה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, ואמר ליה נעשה כמגדל עבודת כוכבים. [כמגדל עבודת כוכבים – התוספת על המרקוליס קטן ליעשות מרקוליס גדול ואיסורו משום עבודת כוכבים עצמה ולא משום תקרובת אבל מקל לא איתעביד עבודת כוכבים דעיקרה של עבודת כוכבים לאו מקל נינהו. רש"י]

וכו'.

 

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור, שנאמר (שמות כב, יט) "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו", לא אסרה תורה אלא כעין פנים.

הוי בה רבא במאי אילימא בדוקין שבעין, השתא לבני נח חזיא לגבוה בבמה דידהו [לבני נח – כל זמן שלא ניתנה תורה אף ישראל נקראו בני נח.

חזיא לגבוה בבמה דידהו – דילפינן לקמן דמחוסר אבר נאסר להן ולא מום אחר. רש"י], לעבודת כוכבים מיבעיא?

אלא במחוסר אבר, וכדרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר מנין למחוסר אבר שהוא אסור לבני נח שנאמר וכו'"]


ונסביר היטב דעת הראב״ד ז"ל. ונראה בהקדם סוגיא אחת במסכת עבודה זרה דף נ"א א' אמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שעובדין אותה במקל, שבר מקל לפניה חייב, זרק מקל לפניה פטור,

אמר ליה אביי לרבא מאי שנא שבר מקל דכעין זביחה הוא, זרק מקל לפניה כעין זריקה הוא?

ומשני בעינן זריקה המשתברת וליכא.

איתיביה ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים חייב. בשלמא עביט של מימי רגלים איכא זריקה המשתברת אלא ספת לה צואה מאי זריקה המשתברת איכא?

ומשני בצואה לחה. יעויין שם כל הסוגיא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עכו"ם שעובדים אותה במקל שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת,

אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא שבר דהוא לה כעין זביחה זרק נמי הויא לה כעין זריקה?

אמר ליה בעינן זריקה המשתברת וליכא.

אבל לענין חיוב מיהא חייב.

ולכאורה חולק רב נחמן משמיה דרב על רב יהודה אמר רב.

והוקשה זאת לרש"י. ותירץ דהכא מיירי בעבודה זרה שעובדין אותה בזריקת מקל וחייב מאיכה יעבדו וכו', ומכל מקום אינה נאסרת דלא הויא תקרובת אלא מידי דכעין פנים, אבל דרך עבודתה לא מהני לאסור ורק לענין חיוב מאיכה יעבדו וכו', יעויין שם.


ושוב איתא שם אמר רבי אבהו אמר ר׳ יוחנן הזובח בהמה בעלת מום לע״א פטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לד׳ לבדו, לא אסרה התורה אלא כעין פנים.

ועל זה תמהו כל הראשונים ז"ל דלעיל אמרינן דאפילו שבירת מקל מהני ור׳ אבהו אמר רבי יוחנן סובר דאפילו בהמה מחוסרת אבר אם שחט לע״א פטור, ואיתא בזה שיטות הראשונים ז"ל.


שיטת רש"י ז"ל דלעיל מיירי בעבודה זרה שעובדין אותה במקל רק באופן אחר כמו בקשקוש וכדומה, משום הכי כי שבר מיקרי כעין זביחה ותולדה דד׳ עבודות דפנים. והכא שאין עובדין כלל במין זה בעינן שיהיה ממש כעין פנים, ומשום הכי פטור אפילו במחוסרת אבר.

ושיטת הראב״ד והרמב"ן דרב יהודה ורב נחמן סבירא ליה דתולדות זביחה כזביחה, ור' יוחנן סבירא ליה דליכא תולדות ורק אם היא זביחה הראויה לפנים מחוייב.


ולענין הלכה הראב"ד פוסק כרב דתולדה דזביחה נמי חייב עליה דכיון דכלהו אמוראי אביי ורבא שקלו וטרו אליביהו. ומשום הכי שחט לה חגב וספת לה צואה חייב ואפילו אין עובדין אותה כלל בזה. והרמב"ן פסק כר׳ יוחנן דדוקא כעין פנים בעינן ויעויין שם בר״ן בפרק ר׳ ישמעאל כמה חדושי דינים אליביה דר׳ יוחנן, ועוד יש בזה שיטת הרמב"ם ז"ל יעויין שם.


והנה כל זה לענין חיוב העובד עבודה זרה, ולענין איסור של הבהמה, הנה שם בראש פרק ר׳ ישמעאל פליגי אמוראי באבני בית קוליס שחפו בהן דרכים אם מותרין, אם אסורין מדין תקרובת, או משום דהוי כמגדל עכו"ם, ונפקא מינה לענין ביטול יעויין שם בסוגיא, ונפסק ההלכה דבעינן כעין פנים, ואם עבד הנכרי בדרך עבודתה לא מיקרי תקרובת, ואבני מרקוליס אסורין משום דהוי כמגדל עכו"ם ומשום הכי מהני ביטול.

 

(וצריך עוד לדעת איך הדין אם תולדה דזביחה דמהני לענין חיוב אפילו אין דרכה בכך, איך הדין לענין איסור, ונראה דלרש"י ודאי לא מהני, דאפילו לענין חיוב לא מהני שבירת מקל כי אם כשעובדין אותה במקל, נמצא דלא משום כעין פנים לחיוב אתיא עלה כי אם בצירוף שני הדינין, דמהני מה שעובדין אותה במקל לשוויה דרך פנים, משום הכי לענין איסור, דדרך עבודתה לא מהני משום הכי לאסור, דמי ללא נעבדה במקל כלל על כן פירש רש"י מה דאמר רב נחמן שבר מקל חייב ונאסרת דוקא כשעובדין בשבירת מקל ממש דהוה כעין פנים ונפקא לן מחלב זבחימו יאכלו יעויין שם.

אבל הראב"ד לשיטתיה דסבירא ליה דתולדה דזביחה מהני אפילו אין עובדין אותה בכך כלל. הרי דמהני מתורת כעין פנים, משום הכי אפילו לענין איסור סבירא ליה דמהני.)


זהו מסקנת הדינים להלכה.


לפי זה נראה לי שזהו כוונת הראב"ד דלא שייך כאן דין דאינה לשחיטה אלא לבסוף ונאסרת בתחילת שחיטה דלאו שם גרם לה האיסור, דהא אפילו שבירת מקל מהני לאסור הבהמה, דדוקא גבי חולין בעזרה דתלי בשחיטה, דהא המולק עוף חולין בעזרה פטור דלאו שחיטה היא, לזה אמרינן דשחיטה לא מיקרי רק בסוף, אבל בעבודה זרה דאפילו שבירת מקל מהני, אם כן תחילת השחיטה נמי תולדה היא ומהני לאסור.

אבל רש״י לטעמיה דתולדה לא מהני לאסור משום הכי לא מצינן למיסר רק מדין כעין פנים, משום הכי רק בשם שחיטה תלי, וזה קיימא לן דשם שחיטה לא מיקרי רק בסוף, על כן מפרש דקושיית הגמרא שפריך מכי שחט בה פורתא אסרה היינו אליבא דרבי יוחנן דסבירא ליה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, זהו הנראה לי שהוא סברת דברי הראב״ד ז"ל.


ולענין דברי התוספות ושיטתם, הן אמת דמדבריהם שהבאתי ממסכת עבודה זרה אין ראיה שהם חולקים על רש"י ונוכל להשוותם עם דעת רש"י, דהנה שם אמרינן דטעמיה דרבי מאיר דאוסר גבינות בית אונייקי משום דרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לע"א, ואם כן התם דדרך הע"א בכך יש לאסור משום ב' דינים, א) מתורת כעין פנים ב) מתורת דרכה בכך, כיון דרוב עגלים של אותה העיר נשחטים לע"א, דהיכא דדרך עבודתה במקל כולי עלמא מודו דאפילו לענין תקרובת מיקרי עבודה כעין פנים, ואם כן כיון דנוכל לאסור מתורת תולדה דזביחה לא שייך בזה שנצריך דוקא סוף השחיטה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, דהא בשבירת מקל לא שייך תחילה וסוף, ונמצא דהתחלת הזביחה תולדה מיהא הוי, משום הכי לא רצו לפרש דמה דמוקים ריש לקיש באומר בגמר זביחה עובדה משום דלטעמיה אזיל דסבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף, דהא לענין תקרובות היכא דדרך עבודתה בזביחה שבירת מקל נמי מהני. ואין הכי נמי. אם אין דרכה בכך לשיטתם דסבירא להו דאז לא מהני שבירת מקל לענין תקרובות רק שחיטה בעינן ממש כעין פנים, דבהכי מוקמי למימרא דר׳ יוחנן דאפילו בהמה מחוסרת אבר נמי לא נאסרת בתקרובות עד סוף שחיטה.

ורק שהראב"ד לטעמיה דסבירא ליה דשבירת מקל מהני בכל גווני לאסור על כן כלל דבתקרובות עבודה זרה לעולם אינו שייך הך פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש.

 

[עבודה זרה ל"ב ב':

"בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר". [שהעובד כוכבים רוצה להכניסו מותר בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו. רש"י]

מאן תנא? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דלא כרבי אלעזר, דאי כרבי אלעזר האמר סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים.

 

"והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים".

מאי טעמא? אי אפשר דליכא תקרובת עבודת כוכבים.
מני, רבי יהודה בן בתירא היא, דתניא: "רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל, שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל"]


ולרש"י נוכל לתרץ דמשום הכי לא איכפת ליה בהך קושיא, משום דלטעמיה אזיל, דלעיל בפרק אין מעמידין דף ל״ב קאמר ובשר היוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים, וקאמר שם מתניתין כרבי יהודה בן בתירא דתניא מנין לתקרובות עכו"ם שהוא מטמא באהל שנאמר ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובות עכו״ם מטמא באהל.

והקשו בתוספות שם דהא מתניתין לענין איסור הנאה מיירי. ולענין איסור הנאה כולי עלמא מודו דאסור כדילפינן לעיל דאסור בהנאה מגזירה שווה דשם שם מעגלה ערופה, ואיתא שם שיטת רבנו תם ושיטת הר"י.

שיטת הרבינו תם שם דרבנן פליגי נמי לענין איסור הנאה, דסבירא ליה דדוקא בעבודות שהמה כעין פנים אסרי בהנאה, אבל גבי הבשר היוצא שהכניסו לאחר שחיטה ולא היה בזה עבודות כעין פנים על כן סברי דמותר בהנאה, ואם כן מתניתין דאוסרת בהנאה על כרחך אתי כרבי יהודה בן בתירא.

ושיטת הר״י דלא כרבינו תם, דזה ודאי כולי עלמא מודו דאפילו עבודות שאינן כעין פנים אסורים בהנאה לכולי עלמא אפילו לרבנן, רק דפליגי רבנן וריב"ב [רבי יהודה בן בתירא] אם ההיקש הוא גם לענין טומאת אהל או לא, והא דקאמר בגמרא מתניתין דלא כריב"ב משום דמשמע דמתניתין סובר דמטמאה באהל על כן מוקי כריב״ב.

ועיין שם ברש"י דעיקר האוקימתא כריב"ב הוא משום איסורי הנאה, הרי דודאי מוכרח דסובר דפליגי אפילו באיסורי הנאה כשיטת הרבינו תם בעבודות שאינם כעין פנים. הרי דשיטת רש"י היא דבעבודות שאינם כעין פנים פליגי ריב"ב ורבנן אם אסורים בהנאה אם מותרים, וקיימא לן כרבנן. ואם כן לטעמיה על כרחך הכא דאסרינן גבינות בית אוניקי בהנאה משום דמעמידין בקבות עגלי תקרובת ע״א, על כרחך לאו מדין עבודתה בכך נאסרת התקרובת דאם כן היה צריך להיות מותר בהנאה, ורק מתורת כעין פנים, על כן בעינן שחיטה גמורה, ותוספות לטעמייהו דסוברים דאפילו מתורת עבודתה בכך נמי אסורה בהנאה, ודו"ק.


(אך כעת יש לי השגה, וצריך ליישב. דהרי מבואר לקמן להיפך דרש״י סובר דדברים הנקרבין בפנים אפילו עבודות דכעין פנים כמו ככרות שיש כמותן בפנים, קרבן מנחת מאפר תנור נמי אסורים בהנאה, וכבר תמה הגר״א ז"ל דהר״י ז"ל סותר את עצמו דשם סובר דבעינן דוקא עבודות דכעין פנים והכא סובר להיפוך, וכבר הביא הרא"ש ז"ל ראיה ממתניתין דבשר היוצא אסור, הרי דאסור בהנאה אפילו בלא עבודות כעין פנים. ותירץ דמסתמא שחטן תחילה, וכוונתו למאי דאמרינן במסכת חולין דף ל"ט שחטה ואחר כך חשב עליה דפליגי בזה תנאי אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם כן לפי זה נמצא דרמי רש"י ארש"י ור״י אר״י [דהיינו רש"י לכאורה סותר דברי עצמו וכן ר"י] וצע״ג בזה איה״ש לעת אחר.)


אכן מתוספות דמסכת בבא קמא דף ע״א מבואר דבכל גווני לא סבירא להו כשיטת רש״י ז"ל דאפילו אין עבודתה בכך לא בעינן גמר זביחה, ואין לומר דסבירא להו כהראב״ד, זה אינו, דהא שי' דדוקא היכא דנעבדת בכך אז נאסרת בשבירת מקל אבל היכא דאינה נעבדת בכך בעינן דוקא ד׳ עבודות, ובלאו הכי אין לשון התוספות מורה לזה דהא נסתייעו בהא דאמר רב הונא שחט בה סימן אחד אסרה, וצריך ביאור לדבריהם, דמאי מייתי מהמשתחוה לבהמה לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה.

[חולין מ' א':
"אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה.
סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה".

רש"י:
היתה בהמת חבירו – לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד, דאע"ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים, ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים, כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (בבא קמא דף מ:) "מן הבקר" – להוציא את הנעבד, "ומן הצאן" – להוציא את המוקצה, מכלל דלהדיוט שרי, מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי, כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נד:) אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן.
והכא נמי אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי.
והאי סימן אחד לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן.
ובהמת חבירו נמי אע"ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו.

רבוצה – לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה:

המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה – אפילו למזבח משום נעבד.

עשה בה מעשה אסרה – אף להדיוט וטעמא יליף במסכת עבודה זרה (דף נב:) מכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו, ואמר מר מאי הכנו שגנזום דאסירי בהנאה ואף על גב דלאו דידיה הוו שהיו כלי שרת]

אך גם דברי רש"י קשים להולמם, דהא באמת מבואר במסכת חולין אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני עכו"ם ושחט בה סימן אחד אסרה. מבואר דלא בעינן שחיטה, דהא אפילו מאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף נמי סבירא ליה דדוקא אם נגמרה השחיטה אז נאסרת.
ובגוף סברת רב הונא קשה מאי טעמא, ומאי מדמי שחט בה סימן אחד למשתחוה לבהמת חברו, דהא גבי משתחוה לבהמת חברו איכא גוף האוסר ורק דהחסרון הוא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שנית, דבעלי חיים אינם נאסרים, לזה מועיל המעשה, אבל שחט בה סימן אחד דמשום תקרובות בעינן לאסור, ותקרובות בעי זביחה וסימן אחד אינו זביחה, בשלמא לשיטת הראב"ד אתי שפיר דתולדה דזביחה מיהא הוי, אבל לשיטת הנך מרבוותא
[אלה מהגדולים] דדוקא זביחה בעינן, קשה מה מהני מעשה, הא בעינן ד' עבודות והכא ליכא עבודה. ולעניות דעתי היא קושיא עצומה.

ונקדים עוד מה שהקשה השער המלך על הרמב"ם, דהרמב"ם פרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה ב׳ כתב דעבודה זרה ותקרובת ונויה אסורין משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם.
והקשה השער המלך דהא תקרובת נפקא לן מקרא דואכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עכו"ם אסורה בהנאה, ולמה למד הרמב"ם לאסור מקרא דלא ידבק בידך.
עוד קשה לי דאיתא במסכת תמורה מנא הני מילי דמוקצה ונעבד מותרים להדיוט, אמר קרא מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן וכו' ומדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט מותר.
וקשה לי מאי צריך קרא לזה, מהיכי תיתי היה סלקא דעתך לאסור מוקצה, בשלמא אנעבד היה סלקא דעתך לאסור כשאר נעבד וקא משמע לן קרא דבעלי חיים אינם נאסרים, אבל מוקצה מהיכי תיתי לאסור, הא עיקר האיסור הוא דוקא על ידי ד' עבודות, ומאי איסור איכא על ידי הקצאה.
הא בכהאי גונא אפילו בדבר אחר לא בבעלי חיים נמי קיימא לן במסכת עבודה זרה האומר שור זה לעבודה זרה בית זה לעבודה זרה מותר, דאין הקדש לעבודה זרה.

ולכאורה יש לומר דהוה סלקא דעתך דהזמנה מילתא, דהוה אמינא דהזמנה מילתא גבי ע"א, דמה דקי״ל גבי ע"א הזמנה לאו מילתא מהכא הוא. ממה דמתירין מוקצה להדיוט.
אבל זה אינו דהאיך שייך בזה הזמנה. הגע בעצמך אם יזמין אדם בשר לבשלו בחלב, היהיה אסור לבשלו לאכלו, הרי לא שייך הזמנה רק בדבר התפסה במו בהקדש או באורג בגד למת דעיקר האיסור הוא על ידי שמתפיסו לתשמיש מת או להקדש, אבל תקרובות, דעל ידי זה שעושה בה עבודה לע״א על ידי זה נאסרת הבהמה, מה שייך לזה התפסה.

ונראה דהנה יש לחקור מה דתקרובת עכו״ם אסורה, אם נאמר דהוא משום דמעשה העבודה שנעשה בה אוסרה, דכן גזרה התורה, או לא, אלא דעיקר האיסור הוא משום שנעשה ממון הקדש ע"ז כנוי ע"ז וילפינן מקרא דלא ידבק, ורק דאמרינן דעל ידי העבודות נעשה ממון עכו"ם, ואתי שפיר דלפי זה לא נפקא ליה עיקר האיסור מדברי קבלה ויצמדו לבעל פעור, רק דהגילוי מילתא במה הוא נעשה תקרובות זהו דנפקא ליה מקרא, והאיסור מלאו דלא ידבק נפקא ליה כנוי הע"א.
ויצא לו להרמב"ם זה ממה דמצרכינן ילפותא ללמוד דאין מוקצה נאסר להדיוט, ולכאורה, וכי הקצאה היא אחת מעבודות כעין פנים ומה היה הסלקא דעתך דאסור משום ההקצאה, הא תקרובות בעי עמבודות כעין פנים, ואיזו עבודת כעין פנים היא הקצאה, וגם הזמנה אין שייך רק לדבר שהוא דבר התפסה, אבל בתקרובות הרי המעשה הוא האוסר, על כן מפרש דגם בתקרובות לא המעשה הוא האוסר אלא שהוא גם כן ענין הקצאה לע״א ונעשה ממון העכו"ם ונפקא ליה זה מלא ידבק. ועל כן אי לאו דגלי קרא דאין הקדש לע״א הוה אמינא דעל ידי הקצאה נעשה ממון עכו"ם, ואתא קרא למעוטי דההקצאה לאו כלום היא, וזו היא הזמנה, ולא ידעינן כלל לפי זה אם נעשה כלל ממון עכו"ם כיון דהקצאה לא כלום הוא, ועל זה אתי הקרא דדברי קבלה ללמד דעל ידי הד׳ עבודות נעשה ממון עכו"ם וחל הלאו דלא ידבק, זו היא שיטת הרמב״ם לפי עניות דעתי.

ולפי זה נבא קצת להסביר דברי הגמרא בחולין דף מ״א אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע״א מכיון ששחט בה סימן אחד אסרה, סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר׳ יוחנן אע״ג דאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה.
דזה ודאי לא מיקרי עבודה רק עד גמר העבודה, דלא כדברינו הנ"ל שתלינו זה בפלוגתת הראב״ד ורש״י אם שבירת מקל תולדה דזביחה היא, דאין אנו צריכים לזה, דנוכל לומר דבאמת לענין חיוב גברא צריך שיהיה זביחה כדינה, ובעינן דוקא שיגמור הזביחה, ורק לענין איסור הבהמה מהני כיון דענין התקרובות לשיטת הרמב״ם הוא הקצאה, ועל כן יש לחקור אימתי נעשה ההקצאה אם בתחילתה או בסופה, לזה חידש לנו רב הונא דכי היכי דמהני מעשה לענין שיאסור אפילו דבר של חברו, וכן בעלי חיים דעל ידי המעשה חל ההקצאה אפילו בשל חברו, ואפילו בעלי חיים  הכי נמי בתקרובות מהאי טעמא לא בעינן גמר זביחה, דעל ידי התחלת המעשה חל ההקצאה ונאסרת הבהמה שפיר. נמצא דהאיסור מתורת הקצאה הוא.

ובזה מבואר דברי הרמב״ם ז"ל בפרק ח' מהלכות עכו״ם וז"ל כל שאין בו תפיסת יד אדם וכו' לפיכך העובדים עבודה זרה את ההרים ואת האילנות ואת הבהמה, ואין צריך לומר הבהמה שהוקצה בין לעבודה זרה בין לתקרובות הרי זה מותרת, במה דברים אמורים בשלא עשה בה מעשה, אבל עשה בה מעשה הרי זו אסורה. וכן כתב רש"י ז"ל בחולין שם. ולכאורה אינו מובן, מה שייך זה מה דאמרה התורה שבעלי חיים אינם נאסרים, וכי משום זה לא יאסור הבהמה בתקרובות, אבל לפי זה אתי שפיר דעיקר מה שאין מהני הקצאה הוא משום שאין הקדש לע"א, ולעומת זה מהני מעשה לשם ע״א מתורת הקצאה.

ובזה יתורץ סתירת דברי רש״י מה שפירש לקמן בדיבור המתחיל מחתך עפר שתירץ דמשום הכי מקשי בגמרא רק על חיוב שחוטי חוץ. כיון דמתחילת השחיטה נאסרת הבהמה שוב הוי מחתך עפר בעלמא הוא, ולא הקשה כן על חיוב שבת, משום דלגבי שבת לא תלוי בשחיטה רק בנטילת נשמה, וכן לגבי ע״א אין קשה דיהיה פטור משום ע״א דמתחילת השחיטה נאסרה ושוב מחתך עפר בעלמא הוא, משום דשחיטת ע״א מיקרי, פירוש דאיסור ע״א אינו מפקיע שם שחיטה לענין שיפטר משום עובד עבודה זרה, דלגבי שחיטת עבודה זרה שחיטה מעלייתא היא, וקשה דהא סגי בהתחלת השחיטה דהא אמר רב הונא דמכי שחט בה סימן אחד אסרה, ולפי זה לא קשה דשאני חיוב דלחייב גברא בעינן שחיטה גמורה, על כן הקשה רש״י שפיר דמכי התחיל השחיטה נאסרה ותו ליכא גמר שחיטה, ופטור מקרבן דהקרבן במקום חיוב מיתה קאי, ולזה עוררני אחד מן החברים והזכירני דרש״י אחיוב קאי.

וראיה לדברינו אלו לחלק בין איסור לחיוב מהא דאיתא במסכת סנהדרין דף ס"ב, דפריך בגמרא ואימא יצאת השתחואה ללמד על כל הכלל וזביחה יצאת ללמד על עצמה דמחשבין מעבודה לעבודה. ואמר שם בגמרא ולר' יוחנן מי ניחא, עד כאן לא אמר ר׳ יוחנן רק לענין איסור הבהמה, אבל לענין חיוב מי קאמר, ושוב אמר ולריש לקיש מי קשה, עד כאן לא קאמר ריש לקיש רק לענין איסור הבהמה דאין מחשבין אבל לענין גברא מודה דחייב, מידי דהוה אמשתחוה להר וכו'.
והנה סברת ריש לקיש ניחא נהי דגברא חייב אבל אבהמה לא חל האיסור, אבל סברת רבי יוחנן קשה כיון דאפילו הבהמה נאסרת הרי מהני לאסור כל שכן לחייב.

אבל לפי זה נבין היטב דאיהו סובר דהמחשבה מעבודה לעבודה אינה עבודה לע"א, ואפשר דסבירא ליה דלא משום דילפינן חוץ מפנים הוא, ורק הוא בתורת הקצאה דכיון דשוחטה על מנת שיזרוק לא גרע מאילו עשה בה מעשה כל שהוא, ורב אחא בריה דרב איקא פליג עליה וסובר דהוא מתורת עבודה ממש ולא מתורת הקצאה אלא משום דילפינן חוץ מפנים ומשום הכי מהני נמי לענין חיוב ויעויין שם ברש״י דכתב דלהכי סובר דלא ילפינן אפילו לר"י מפנים רק לענין איסור. דלענין חיוב לא מצינו גבי פיגול מחשבה מעבודה לעבודה, וצריך עיון קצת בדברים ויש ליישב.

ומעתה נבין דברי התוספות שעמדנו עליהם בראש דברינו, דזהו ביאור דבריהם, דעל מאי דפרכינן במסכת בבא קמא דמכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח, כתבו וזה לשונם: ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מכל מקום הכא במעשה תליא מילתא ולא בשחיטה.
ונקטו בזה הלשון הכא לענין איסור הבהמה במעשה תלוי, פירוש דוקא לענין איסור ולא לענין חיוב גברא דתלוי בעבודה, והביאו מדברי הגמרא פרק השוחט דאע"ג דאמרו המשתחוה לבהמת חבת לא אסרה מכל מקום עשה בה מעשה אסרה, הרי דמהני המעשה להתפיס אפילו בשל חברו, נמצא דהמעשה מהני לענין התפסה, הרי דלא קפדינן כלל אשחיטה רק אם עשה, ונכון בסיעתא דשמיא.

ובזה מיושב נמי דלכאורה קשה דבמסכת סנהדרין דף ס"ג פריך שם ואימא אחת זביחה ואחת סימן אחד. וכתב רש"י שם דדוקא סימן אחד משום דנעשה בו מעשה חטאת העוף. ולכאורה קשה למה לי סימן שלם הא כתב רש"י הכא דמה דאמר רב הונא סימן אחד, דאפילו משהו בעלמא נמי אסורה, ולפי זה ניחא דזהו דוקא לאסור הבהמה מתורת הקצאה אבל לענין חיוב גברא בעינן עבודה גמורה. ועל כן בעינן סימן אחד שהוא מעשה חטאת העוף ובציר מהכא ליכא חיוב ודוק בכל זה.

אולם עדיין לא יצאנו ידי חובתנו לבאר דברי מאורנו רש״י ז״ל שפירש במסכת בבא קמא דדוקא למאן דאמר ישנה לשחיטה פריך. והוא נגד גמרא ערוכה דרב הונא וצריך עיון גדול בזה איה״ש.

(ואולי על דרך החידוד נוכל ליישב דעת רש״י ז"ל דהוא גם כן  מודה לסברת התוספות, רק דסבירא ליה דהא דאמר רב הונא דעשה בה מעשה אסרה ולפי מה שפירשנו הרי הוא מתורת הקצאה ולכן סבירא ליה לרש"י דמהני ביטול כעבודה זרה עצמה, כיון דמה דילפינן בתקרובות אין לה ביטול הוא משום דילפינן מקרא דזבחי מתים, מה מת אין לה בטלה עולמית אף תקרובת עכו"ם כן, וסבירא ליה דכ״ז לא אמרינן אלא אם נעשה בה עבודה אבל לא בדין הקצאה, ולכן ניחא דקושיית הגמרא דפריך אידך לאו דמרא קטבח היא משום דאיסורי הנאה לאו דבעלים, ומוזכרת סברא זו בתוספות בכ״מ לענין מה דאמר רבא לולב של עבודה זרה אם נטל יצא בעבודה זרה של נכרי) עד כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: