ברכת שמואל – בבא קמא כ"ט

סימן כט.

בענין דמי ולדות ושבח ולדות.

א) בדף מ"ט א' היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור, אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר, אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא איהי לה בגווייהו ומיחייב לשלומי לה לדידה, אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכייא בהו, אלא איתיה לבעל זכה ליה רחמנא ליתיה לבעל לא. [עיין תלמוד מוסבר מה שכתבתי בזה]

הרי דרבה סובר דחבל לאחר מיתת הגר דזכיא בה איהו, דדוקא חבל בה בחיי הגר זכה הבעל דהחבלה היתה ברשות הבעל.

נראה דאפילו לרבה נמי דמי ולדות אין דין חבלה בגוף כמו נזק משום דאין זה פחת הגוף כלל, ורק גבי שפחה הדין ולדות הוא משום נזקין כמו שכתבנו בסימן דלעיל, אבל גבי בן חורין אין שם נזקין כי אם בהיתה חבלת הגוף, אבל ולדות אין זה חבלת הגוף וראשי אברים, ואי לאו הפרשה דכאשר ישית עליו בעל האשה לא היה כלל דין דדמי ולדות, אלא דדמי ולדות הוא תשלום מחודש מגזירת הכתוב מן הפרשה דכאשר ישית.

אלא דסברת פלוגתתן דרבה ורב חסדא הוא, דרבה סובר דהתורה נתנה הדין בגוף הולדות דיש בהם חיוב נזקין, ולא על ידי מה שהבעל בעולם עושה דין הזכייה, אלא הדין הוא כמו בחבלת הגוף, דיש לו בהגוף עצמו דין בעלים וחשיב ממונו לענין ירושה כמו שארי ממון, ולו יצויר מכירה בגוף בן חורין היה שייך גם מכירה לענין נזקין כמו שמצינו דמהני מכירה בעבד לקנס ולנזקין, והכא נמי ולדות אף שאינן נזקין, מכל מקום התורה עשתה אותן כמו נזקין לענין שיש בהם דין בעלים להוריש גופן ליורשין, והכי נמי אם לו יצויר מכירה בגוף בן חורין והיה שייך גם מכירה לענין נזקין, כדחזינן דמהני מכירה בעבד לקנס ולנזקין היה יכול למכור גם החבלה דדמי ולדות, ועל כן סובר רבה דאפילו מת הגר קודם חבלה נמי זכתה האשה בגוף הולדות משום דהא כבר זכה הגר בגוף הולדות בחייו ונעשה ממונו לכל דבר, ועל כן גם שייך בהם זכייה נמי להאשה על ידי דהמה בגופה שהיא תתבע אותן.

ואולם רב חסדא פליג, ומשום דאטו ולדי צררי נינהו דנאמר דכבר נעשה בעלים וכממונו המה, וכמו דאמרינן גבי חבלת הגוף, אלא דכל עיקר הדין עושה הבעל, ועל כן כל הזכייה נעשה בשעת חבלה, ומשום הכי דוקא איתיה לבעל זכה ליה רחמנא, אבל ליתיה לבעל לא נעשה כל דין זכיית הולדות, ואם כן לא שייך שתזכה בהן האשה דהא הוי כממון שאין לו תובעין. ובכל זאת כתבו התוספות בדיבור המתחיל אטו, דירושה שייך בהם, ובא להשמיענו דלא נאמר כיון דעיקר הדין עושה הבעל ואי ליכא בעל לא נעשה כל דין זכיית הילדות, ועל כן לכאורה מה שייך ירושה, וכתבו התוספות דהמה יורשין הדין ונעשים כמעשה ידיה דאבוה אי לאו המיעוט דאין אדם מוריש והוי זה איתיה לבעל דהיורשין גם כן הא הוי כמו איתיה לבעל, ואולם לא שייך בהו זכייה להאשה, משים דהא סוף סוף ליתא לבעל, וממילא אין כאן זכות ולדות כלל, ואולם אליביה דרבה דסובר דהתורה זיכתה בהולדות עצמן כמו גבי נזקין אם כן הוי זה ממון ואפילו אי ליתיה לבעל. ועיין בספר אור זרוע בדף מ״ט א' וזה לשונו: אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות וכו׳ אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא וכו' דחיוב אתי ליה בשעת חבלה והרי אין לו תובעין, עד כאן לשונו, ונראה דביאורו הוא כמו שכתבתי.

ב) והנה בדף מ"ח ב' במתניתין, ואדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות, כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכו׳, אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת משבחת אלא שמין אה הולדות וכו׳.

ובגמרא, מאי קאמר אמר רבה וכו׳ רבא אמר הכי קתני וכי אשה למי שיולדת משבחת, ואין לעצמה בשבח ולדות כלום, אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין וכו'. ורבנן דאמרי דשבח ולדות נמי לבעל מאי טעמא כדתנן ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה, לומר לך שבח הריון לבעל.

ונראה דגם שבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן, ולרשב"ג דחולקין, אינן חבלה בגוף דאין זה פחת הגוף וראשי אברים, אלא הוא תשלום מחודש כמו דמי ולדות. וראיה לזה מהא דאמרינן בגמרא בדף מ״ט ב' לימא כתנאי, בת ישראל שנשאת לגר ונתעברה ממנו וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר, לאחר מיתת הגר, תני חדא חייב ותני חדא פטור, מאי לאו תנאי נינהו, לרבה ודאי תנאי היא לרב חסדא מי לימא תנאי וכו', ואי בעית אימא הא והא רשב״ג כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות, אמרי משבח ולדות לישמע לדמי ולדות, ופירש רש״י אם כן קשיא לרב חסדא דשבח ולדות המגיע חציו בחיי הגר לגר וקאמר רבן שמעון בן גמליאל דכשמת והיא מעוברת זכתה היא בחלקו נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה, דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות.

וחזינן דפריך הגמרא מן שבח ולדות על רב חסדא, דמדהוי שבח ולדות בר זכיה, על כן גם דמי ולדות להוי בר זכייה, ואם הוה דין שבח ולדות כמו עצם חבלת הגוף מאי הקשה בגמרא דשבח ולדות ודאי הוי צררי כיון דהוי בעצם חבלת הגוף, ואפשר שתזכה בהן על ידי שהוא בגופה, ומבואר מזה דגם שבח ולדות אין זה דין חבלת הגוף ודין זכות לבעל, ועל כן הקשה דאיך תזכה בהן לאחר מיתת הגר דאטו צררי נינהו, ומאי שנא מולדות דלא זכיא ומשני, אמרי לא שבח ולדות דשייכא ידה בגווייהו זכיא בהן בכולהו, דמי ולדות דלא שייכא ידה בגווייהו לא זכיא בהן כלל.

נראה דהביאור הוא, דעל ידי דיש לה עצם הדין דשבח ולדות, ועל כן מה דנתנה התורה חציים להבעל, אי אפשר לומר דכל הדין נעשה דוקא להבעל דנאמר דהדין הוא דשבח ולדות דוקא כי איכא בעל, ואי ליכא בעל ליכא הדין, דודאי אף כי ליכא בעל נמי שייך דין זכייה בשבח ולדות, ואף דאין זה כמו חבלה בגוף דאין זה פחת הגוף, מכל מקום לענין זה הויא כמו שארי חבלות שבגוף, דודאי לא שייך שם לומר דכי ליכא תובע אז ליכא גם הדין, והוי ממון שאין לו תובעין, הכי נמי בפרט זה שייך גם כן זכיא בשבח ולדות לגבי האשה, דמכיון דיש לה גם עצם הדין דשבח ולדות, אם כן ידעינן מזה דנעשו כמו צררי לענין דשייך בהם זכיית האשה.

[בדעת חכמים כתב רש"י ששבח ולדות אינו נזק: "שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל. ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא".

אבל בדעת רשב"ג כתב שהוא נזק:

"וכי למי שהאשה יולדת. למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין? הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא".

ויש לעיין כיצד זה מתיישב עם הראייה שהביא רבינו שגם לרשב"ג שבח ולדות אינו כשאר חבלה]

ג) ונראה דבכל זאת לא דמי דין שבח ולדות אליבא דרב חסדא לדין דמי ולדות אליבא דרבה, וההבדל רב, דאליבא דרבה דנתנה התורה דין ולדות אלא דשייך להבעל ועל כן הוי כמו צררי דשייכי בהו זכייה אף לכולא עלמא אם היו זוכים, אלא דלא יצויר זכייה רק להאשה משום דהמה בגופה וקדמה לכל אדם, אבל לרב חסדא לא נתנה התורה דין שבח ולדות בגופן אלא רק להבעל ולהאשה לרשב"ג דסבירא ליה דחולקין.

כי חבל בה לאחר מיתת הגר הוי צררי גם לרב חסדא על כל פנים להאשה עצמה דזכיא בחצי השניה.

ד) והתוספות הביאו ראיה דביורשין לא פליג רב חסדא, הוצרכו לזה דלא נאמר דגם ירושה לא שייכי בהו כיון דאין גוף הולדות ממון גמור אלא עד שיהא בעל בשעת החבלה על כן הוכיחו דירושה שייך בהו, דנהי דאין זה ממון קודם חבלה מכל מקום הדין שיש בהולדות לגבי זכות בעל שיזכה בעל בשעת חבלה גם כן שייך להורישו ליורשין, ולא נימא דמכיון דלא חשיב בעלים גמור כי אם בשעת חבלה אם כן עדיין אין בו גם דין ירושה, והוכיחו מהא דאיצטריך מיעוט לענין שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.

ונראה דהראיה היא מדין נערה דאינו יכול למוכרה, ומכל מקום בלא מיעוט היה יכול להוריש מעשה ידיה הרי דאף דאינו ממונו גמור לענין מכירה, ובכל זאת שייך בו ירושה לענין שיורש במקום אב קאי. ויש כאן דין אב, והכי נמי מיקרי כאן בעל והוי זה איתיה לבעל.

וסברת הרמב״ם בפרק ד' מהלכות חובל ומזיק הלכה א', דחולק על התוספות וסובר דלא שייך ליורשין אלא להאשה, ואף דלהרמב״ם עצמו דפוסק כרבה הולדות עצמן ממון גמור הוא, ואפילו לענין זכיית האשה וכל שכן לענין ירושה.

אולם עיין בסמ"ע תכ"ג [ספר מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ"ג] סעיף קטן ה' דטעמיה דהרמב"ם דעיקר דינם הוא להאשה על ידי דכתיב ילדיה, ועל זה אם לא היה בשעת חבלה אז אינו זוכה בהן והוי הולדות להאשה.

ה) ואגב ראיתי להסביר תירוץ של הראשונים, על מה שמקשה הגמרא לעיל גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות, הרי מבואר מקושית הגמרא דיש לה חלק בעצם הדין דולדות אף דהוי הנגיפה תחתיו, וקשה הא אפילו אליבא דרבה נמי לא אמרינן דהאשה יש לה הדין דדמי ולדות, אלא דרק זוכה בהן מהפקירא על ידי דהם בגופה, ודוקא כי הוי החבלה אחר מיתת הגר, וכל שכן דאליבא דרב חסדא קשה יותר דהא סובר דעיקר הדין נעשה דוקא להבעל, ואי ליכא בעל ליכא הך דינא דדמי ולדות כלל, והיכי פריך דאפילו החבלה היתה תחתיו דבעל, כיון דבשעת תשלומין היא גרושה תיטול גם היא.

ותירצו הראשונים, דהסלקא דעתא היתה דאי איכא בעל אז נעשה הדין גם עבור האשה, ואפילו אליבא דרב חסדא נמי דסובר דלא זכיא מהפקירא, דעיקר הדין הוא להבעל ואי ליכא בעל לא זכי ליה רחמנא, הוא דוקא אם היתה החבלה לאחר מיתת הגר דליכא בעל, אבל בהיתה החבלה מחיים הוי זה איכא בעל, וממילא שייך הדין גם להאשה מלימוד הקרא דוילדיה כמבואר בכסף משנה שם.

ותירוץ הגמרא דאפילו נתגרשה יש לו דין בעל דלא בעינן שתהא תחתיו בשעת תשלומין דלא גרע מבא עליה בזנות. ואולם היתה שפחה בשעת הריון ונשתחררה דלא חשיב בעל כלל על ידי דלא תפשי קידושין, יש לה דין כמו אם היתה החבלה לאמר מיתת הבעל, ותלוי בפלוגתא דרבה ורב חסדא.

תגים: ברכת שמואל - בבא קמא