Archive for the ‘בבא קמא – סימן לו’ Category

ברכת שמואל – בבא קמא ל"ו

05/10/2010

סימן לו.

בענין יאוש דגזילה אי חשוב הפקר לגבי מעשר.

[תוספות בבא קמא ס"ט א':

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר. תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים [שתי שיבלים הן לקא ושלוש אינן לקט אלא של בעל הבית ויש מהעניים שאינם בקיאים ונוטלים שלוש שיבולים] ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר, לכך אומר בעל הבית כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר.

וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא ואם כן למאן דאמר יאוש כדי קני [יאוש לבד קונה. ואין צריך גם שינוי רשות, וכשלקטו לקטו מן ההפקר ושלהם הוא] תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש.

ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות (בבא מציעא כ"א ב'), ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכולי עלמא דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה, דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש [כוונתם שאין צריך הגזלן לעשות מעשה קניין בחפץ הגזול ואין צריך שיהיה בחצירו של גזלן בשעה שהבעלים מתייאש כדי לקנותו בקניין חצר] אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר.

ואפילו אם תמצי לומר דלא קני אלא אם כן הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה, אי נמי למאן דאמר יאוש כדי לא קני כלל [לגזלן שהוא כבר חייב בהשבה וחיובו לא פקע על ידי היאוש] וכל המחזיק בה זכה בה [שהרי אחר יכול לזכות כיוון שאינו חייב בהשבה והבעלים הרי מתרצה שכל מי שירצה יזכה], מכל מקום אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (לקמן קי"א ב') דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני, מכל מקום כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל, ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למאן דאמר יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון, לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר.

דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר, והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים.

ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה [ייאוש עושה הפקר שהו דווקא במתייאש לכל, אבל אם מתייאש רק לעניים עדיין הממון שייך לבעלים והייאוש אינו אלא התרצות שיזכו העניים]]

א) בדף ס"ט א' בתוספות דיבור המתחיל "כל שלקטו", כתבו דיאוש דגזילה אינו פוטר ממעשר, ובתחילה נסתפקו התוספות אי יאוש קונה בגזילה אם צריך הגזלן לקנות בקנין [בתוספות דיברו בקניין חצר והוא הדין כל קניין], או לא, דאי יאוש קני בגזילה קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש דעל ידי  קנין המשיכה [בשעת גזילה] מהני ליה שיקנה כמו דמהני קנין הגזילה לענין יאוש ושינוי רשות דקני הגזלן בלא קנין מחודש אלא על ידי המשיכה שעשה בשעת הגזילה מהני ליה שיקנה החפץ. [דהיינו שהוציא מרשות הבעלים מתחילה והתחייב בדיני גזלן. וכמו שינוי שקונה למפרע משעת הוצאה מרשות בעלים שסיבת הקניין אינו השינוי אלא המשיכה הראשונה שהוציא מרשות בעלים והיא קונה והיא מחייבת אותו בתשלומי מעות אם אבד החפץ. רק שדין השבת הגזילה כשהיא בעין כמות שהיא מעכב על קניין זה, ואם נעשה שינוי בטל העיכוב וחוזרת המשיכה הראשונה לקנות למפרע משעת הוצאה רשות בעלים]

דהנה מה דמהני יאוש ושינוי רשות בגזילה על כרחך דהוא דין בגזילה, דלא מבעיא להשיטה דמה דיאוש ושינוי רשות קונה הוא על ידי דהוי קנין לגבי גזילה דודאי דהוא דין בגזילה [היינו ששינוי רשות קונה כמו שינוי מעשה, שמבטל דין והשיב את הגזילה אשר גזל וממילא פועל הקניין של שעת גזילה, וצריך יאוש רק כדי שיהיה אפשר לעשות שינוי רשות], אלא אפילו לאותה השיטה דמה דיאוש ושינוי רשות הוא קונה הוא על ידי דבהיתירא אתא לידיה [דהיינו שינוי לעולם קונה מכח עצמו שהוא כמו הפקר, רק הגזלן אינו קונה כיוון שכבר נתחייב בהשבה לפני היאוש ובאיסורא אתא לידיה וכעת לא נפקע חיוב ההשבה, אבל אחר שאין עליו חיוב השבה יכול לקנות מכח היאוש לחוד] ואם כן לכאורה הא אינו מקניני גזילה, אלא הקנין הוא מדין אבידה [דהיינו שהתורה חידשה באבידה שחפץ שאבוד לבעלים הייאוש גורם לו שייצא מרשות בעליו כמו הפקר, ולומדים שגם בגזילה כך הוא מלבד גבי הגזלן שכבר נתחייב בהשבה מקודם ולגביו הוא באיסורא אתא לידיה] כמו שכתבתי לעיל בשם מו״ר זיע״א דהא דיאוש קונה הוא על ידי דין אבידה [ולכן שינוי קונה גיזות וולדות למפרע  עד שעת גזילה, מה שאין כן יאוש שקונה גיזות וולדות רק מכאן ולהבא, כמו שהביא בסימן לעיל בשם הרשב"א עיין שם], אולם נראה לי דזה דמהני השינוי רשות דחשיב כהיתירא אתא לידיה גם כן בעל כרחך הוא דין בגזילה, דשינוי רשות מועיל שתחשב בהיתירא אתא לידיה [מכיוון שהגזלן עצמו אינו קונה ביאוש כיון שהוא כבר מחוייב בהשבה, אם כן הוא הדין למי שקונה מהגזלן, כיוון שבא מכוחו של הגזלן אין הגזלן יכול למכור לו יותר ממה שיש לו עצמו. והלוקח אינו יכול לזכות מכח עצמו כמו זוכה מההפקר ללא מכירת הגזלן לו, וכמו שכתבו בתוספות שמה שהגזלן צריך להשיב את הגזילה גורם שאסור לאחר לזכות בה. ובעל כרחך ששי דין מיוחד בהלכות גזילה לגבי שינוי רושות שמועיל לתת כח להוציא מרשות בעלים שנותן כח ללוקח מן הגזלן לקנות יותר מהכח שיכול למכור לו הגזלן, ששינוי רשות מועיל לגרע כח הבעלים בה. ואם לשיטה זו אינו לענין שיהיה כוחו כשינוי מעשה, מכל מקום יש בו דין מחודש מהלכות גזילה שנותן כח ללוקח להיות בהיתירא אתא לידיה], ואולם שמעתי מפי מו״ר זיע״א מה דבגזילה הוי דין דשינוי רשות ויאוש קונה הוא משום דין מזיק דגזילה ולא משים הדין דקניני הגזילה [כוונתו להצד השני שביאר כעת שקונה משום ששינוי רשות נתחדש שעושה דין בהיתרא אתא לידיה. ולא ששינוי רשות דינו כשינוי מעשה. ואפשר שמכנה אותו דין מזיק דגזילה, שדין מזיק של גזלן ההיזק שהגזלן עושה לבעלים הוא שעל ידי ההוצאה מרשות בעלים עשה את החפץ אבודה מרשות בעלים. וזה מה שגורם שיאוש מועיל לעשותה הפקר, כיוון שהיא אבודה מרשות בעלים כאבידה ומכח זה לומדים מאבידה ששינוי יקנה בה], ונפקא מינה דגם בשואל שלא מדעת נמי קונה על ידי יאוש ושינוי רשות, ואף דלדעת הראב"ד לא קני שינוי גבי שואל שלא מדעת משום דלא נתכוין לקנותה רק להשתמש בה ועל כן לא קני בהחפץ הקניני גזילה, אלא רק דין מזיק דגזילה יש לו ועל כן לא קני בשינוי, דשינוי דקונה תלוי בקניני גזילה, ואולם שינוי רשות ויאוש דקני בה תלוי בדין מזיק דגזילה [שסוף סוף היא אבודה מרשות בעלים ולכן יאוש מועיל לעשותה כהפקר ויועיל שינוי הרשות].


נמצא דדין שינוי רשות ויאוש בודאי הוא קנין בגזילה, אלא תלוי רק בדין מזיק דגזילה, ואם כן לכאורה אין ללמוד מזה לענין יאוש לחודיה דיהני שם קנין המשיכה שעשה כשעת הגזילה שיהיה קודם לכל אדם [דהיינו אם אחרי הגזילה הוציא הגזלן את החפץ מרשותו ואז נעשה בו יאוש בעלים כשאין חצר הגזלן קונה לו, שכתבו התוספות צד לומר שגם באופן כזה יהיה קנוי לגזלן ולא יוכל אחר לזכות בה. וזה בעל כרחך משום שנקנית לו למפרע משעת גזילה וכמו ששינוי קונה, ועל זה מקשה רבינו מניין למדו כן], דהא יאוש דקונה הוא רק קנין מדין אבידה, בכל זאת יש לומר דעל ידי דמהני היאוש מדין אבידה ממילא חל גם קנין המשיכה שעשה בשעת הגזילה שיהיה קודם לכל אדם ואפילו בלא קנין מחודש, מכל מקום קנין המשיכה שעשה בשעה הגזילה מועיל לו שיקנה [היאוש קונה מכיוון שהיא אבודה מבעליה ובאבידה יאוש מועיל לעשותה כהפקר. אמנם בשעת גזילה כשמשך כבר קנה, וקניין זה חל והוא תלוי ועומד, ורק דין והשיב את הגזילה אשר גזל להשיבה כשהיא בעין מעכב עליו שלא יפעל את ההקנאה. ומעתה כיוון שפקע ממנה על ידי היאוש דין והשיב את הגזילה ממילא כל שפקע חיוב והשיב את הגזילה, פועל כעת הקניין שכבר חל עליה בשעת גזילה כשמשך והוציאה מרשות בעלים. וכל זה מבואר יותר בתלמוד מוסבר על בבא קמא ס"ה א'.

ולפי זה גם בקונה ביאוש יקנה למפרע גיזות וולדות ששבחו אחרי שעת גזילה לשיטת תוספות, ודלא כמו שהביא מהרשב"א בסימן לעיל שקונה רק מכאן ולהבא].


ונחזור לדברי התוספות, דאם נתפוס כהצד דגזלן קונה לחודיה [דהיינו קונה בייאוש גם אם הגניבה אינה בחצירו מכח המשיכה הראשונה], בודאי הרי זה כמתנה ולא כהפקר לענין לפטור מהמעשר, ואולם אם נתפוס כהצד דגזלן לא קדם לכל אדם וצריך שיהיה ברשותו כדי לקנות הגזילה בשעת היאוש, אם כן לכאורה הוי זה כהפקר לפטור מן המעשר, וכן אם נאמר כצד של הבעיא ייאוש לא קני, ואם כן הרי יש לומר כל המחזיק בהם זכה בהם, דהתוספות סוברים דלגבי אחר חשיב זה כיאוש ושינוי רשות ואע"פ שמעצמו זכה הוי נמי שינוי רשות.

ואולם התוספות בראש פרק הגוזל ומאכיל סוברים דלא חשיב כשינוי רשות דמה שמעצמו זכה לא הוי כשינוי רשות והוי גם לגבי השני באיסורא אתא לידיה ולא מצי לזכות.

[תוספות בבא קמא קי"א ב':

מתני' הגוזל ומאכיל [הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם]. לאו דוקא מאכיל דהוא הדין נותן להם דפטורין לרב חסדא דמוקי בגמרא מתניתין לאחר יאוש דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, אלא אורחא דמילתא נקט.

אי נמי דוקא נקט מאכיל אפילו לרב חסדא, דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שולחנו אפילו לשמואל דאמר בבבא מציעא (י"ב א') דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות.

ומיהו לרב דאית ליה יאוש כדי קני ואמר נמי בפירקין (קט"ו א') דאית ליה דרב חסדא ואם כן לדידיה נמי צריך לאוקמי מתניתין לאחר יאוש כדמוקי רב חסדא לדידיה ודאי מאכיל לאו דוקא דהוא הדין נותן.

ועוד יש לומר דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים]


אמנם דחו התוספות דאפילו למה דסבירא ליה דכל המחזיק בהם זכה בהם, מכל מקום משלם לגזלן דמים כמבואר בגמרא דלעיל, אם כן לא הוי כהפקר לפטור מן המעשר, ואף דלא משלם לבעלים הראשונים לאחר יאוש, מכל מקום הא אסור להחזיק בה לפי שהיא צריכה לגזלן לפטור בה מן הנגזל, ואם כבר זכה בה לכל הפחות חייב דמים לגזלן, ועל כן לא הוי כהפקר לפטור מן המעשר.


[בבא מציעא ל"ה ב':

"מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה [ופטור שהשוכר אינו חייב באונסין. רש"י] והשואל ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים.

גמ' אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה [שהוא נשבע למשכיר. רש"י], ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת [הסר מכאן אותך] ודל שבועתך, ואנא משתעינא דינא בהדי שואל [ואני אעמוד בדין עם השואל ואגבה ממנו דמי פרתי].
אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה משעת מיתה הוא דקני ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית[שלא יאמר פשעת בה. רש"י]]

ב) והנה מה דלאחר יאוש לא מצו הבעלים לתבוע מן השני הארכתי בחידושי בבא מציעא לענין דיש דין כזה גם גבי נפקד, דהקשו הראשונים אהא דפריך במסכת בבא מציעא בדף ל"ה ב' ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, והקשו הראשונים דלימא ליה השואל לאו בעל דברים דידי את [אין טענותיך עלי ולא עשיתי עסק עמך ואיני רוצה לעמוד בדין איתך. ומבאר רבינו שהשואל מחוייב רק כלפי השוכר שהשאיל לו ולא כלפי בעל הפרה].

ביאור קושיתם הוא, דנפקד יש לו חיובים בהפקדון דנשתעבד כל כך דמחויב הוא להחזירו ליד מי שהפקיד אצלו דהוא בעל דין שלו, וכמו שהקשו בגמרא לעיל בדף מ' א' ולימא ליה הבעלים להשואל אתפסתיה לתוראי בידי מאן דלא מצי לאשתעויי דינא, הרי דכל כך נשתעבד למי שהפקיד אצלו דאם לא שמרו ותפסוהו בית דין בעד חובן חשיב זה מזיק אי לאו דינא דרבי נתן, ועל כן הקשו הראשונים דהכי נמי בשוכר שהשאיל לאחר מחויב השואל להחזירו ליד השוכר ולא להבעלים ואסור לו להחזירו להבעלים [שזה פשיעה נגד חיוב השומר שיש לשואל כלפי השוכר], דכך הוא הדין בפקדון, דהוא משועבד להחזיר למי שהפקיד אצלו.

ועיין בהראשונים דשקיל וטרי שם אם הביאור הוא בהגמרא דולימא ליה דל אנת ודל שבועתך וכו׳ הוא, דעל ידי דינא דרבי נתן משועבד לבעלים הראשונים [לרבי נתן, וכך קיימא לן, אם ראובן נושה בשמעון, ושמעון נושה בלוי, יכול ראובן לתבוע לדין את לוי ואין לוי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את. ותירצו שמכח דין זה אין יכול השואל לומר לבעל הפרה לאו בעל דברים דידי את], או אפילו בלא דינא דרבי נתן, אלא על ידי דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה,

[בבא קמא קי"א ב':

אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. [הבעלים גובה מהגזלן או מהאוכל כפי רצונו, ואין האוכל יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את]

מאי טעמא כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי [וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו. רש"י].

תנן: "הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם", תיובתא דרב חסדא?

אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש.

[ועיין שם שרמי בר חמא חולק על רב חסדא וסובר שהבעלים אין לו תביעה על השני ויכול לתבוע רק מהגזלן הראשון]]

[חידושי רבי עקיבא איגר בבא מציעא ל"ה ב':

"דטעמא דרמי בר חמא גבי גזל כיון דיוצא מרשות בעלים ואינו יכול [הבעלים] להקדישו [כיוון שאינו ברשותו. כדעת רבי יוחנן בבא מציעא ז' א'] לא מקרי השני גזלן להבעלים, ואם כן בשומר דלא שייך כן [הבעלים יכול להקדיש חפץ שלו שנמצא ביד שומר] גם לרמי בר חמא יכולים לתבוע להשני"]

ויעוין ברבי עקיבא איגר שם דמבאר, דעדיף זה מגזל ולא נתייאשו הבעלים דאמרינן שם דאליביה דרמי בר חמא אינו יכול לגבות גם קודם יאוש מהשני, דשם הוא על ידי דאינו יכול [הבעלים] להקדישו איקליש דיניה לענין זה דלא חשיב [השני] גזלן לגבי הראשון, מה שאין כן גבי פקדון דיכול להקדישו גם לרמי בר חמא צריך השואל לשלם להבעלים על ידי דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה.

ואף דבחד צד יותר מסתבר דלגבי פקדון לא נעשה הוא בעל דין של השוכר [כלומר השני לא נעשה בעל דין של הראשון אלא של הבעלים] מלגבי גזילה כמו שכתב הנתיבות המשפט בסימן רצ"א סעיף קטן כ"ז, דגבי גזילה הא בודאי בעל דין של הראשון הוא על ידי שגזלו, בכל זאת בחד צד עדיף יותר גבי גזילה דעל ידי דאין יכול להקדיש איקליש ממונו דהנגזל כל כך דלא חשיב שגזל [השני] גביה.

נמצא דבחד צד יותר יש לומר דגבי פקדון לא מצי הבעלים לתבוע את השני על ידי שנשתעבד להחזיר למי שהפקידו אצלו, אבל גבי גזילה לא שייך לומר דאינו בעל דין שלו דהא גזל מהראשון.

אולם על ידי סברא אחרת יש לומר דלא מצי הבעלים לגבות מהשני, משום דעל ידי דלא מצי להקדישו [אחרי שגזל הראשון מהבעלים כבר לא יכול הבעלים להקדיש כיוון שאינו ברשותו], על כן אינו גזלן שלו, דאקליש ממונו [השני כבר לא נחשב שהוציא מרשות בעלים, שזה עיקר חיוב גזלן, שהראשון כבר הוציא כל כך מרשות בעלים עד שהבעלים לא יכול להקדיש].


ג) והנה לכאורה צריך להבין מאיזה כח גובה הגזלן [הראשון] מן [הגזלן] השני, ומה זכות יש לו בהחפץ, אולם מדברי השיטה מקובצת למדנו להבין בעזרת ה', דעל ידי דצריך ליה להגזלן להשיבו ליד הבעלים לכן יש לו זכות בגוף החפץ, דחשיב גזלן שני מזיק להגזלן הראשון, ולא מדין גורם לממון, דהא קיימא לן דגורם לממון לאו כממון דמי, אלא על ידי שיש לו זכות בהחפץ כל כך שאסור לו לזכות בהחפץ על ידי דצריך לו להגזלן החפץ לעשות בו השבה להנגזל והוי זה זכות בהחפץ, ועל כן חשיב הגזלן השני מזיק להגזלן הראשון, וחייב לשלם לו לכל הפחות דמים לשיטה זו, דאף דזכה מעצמו
[ולא הקנה לו הגזלן הראשון] הוי שינוי רשות, ואף דזכה בהחפץ, בכל זאת צריך לשלם דמים.

[צריך ביאור למה זה עדיף מגרמי, שבפשטות אינו תלוי במחלוקת אם דיינינן דינא דגרמי. וצריך עוד עיון. ושמא יש לומר שהנה לגזלן הראשון יש כח זכייה בחפץ מחמת המשיכה שהוציא מרשות בעלים. ובחיוב והשיב את הגזילה נתחדש דין שמעכב את זכייתו. ושמא דין זה קיים גם לגבי הגזלן השני שאע"פ שהוא אינו מחוייב בהשיב את הגזילה, מה שיש על בהמה זו דין והשיב את הגזילה שמחייב את הראשון, גורם גם עיכוב על זכית השני. ואע"פ שיש דין שינוי רשות שזוכה הגזלן השני, עדיין קימיים שניהם, דין שינוי רשות שנותן לו זכייה בגוף, ודין והשיב את הגזילה שמעכב, ולכן אף שזכה בגוף החפץ מכח שינוי רשות עדיין חייב לשלם דמיו מכח שזה מה שנשאר מדין והשיב את הגזילה שמעכב עליו את הזכייה בדמים.

הגזלן עצמו כשקונה בשינוי שמבטל דין והשיב את הגזילה, לא צריך לשלם דמים מכח והשיב את הגזילה, כיוון שיש עליו חיוב דמים אחר מכח ההוצאה מרשות בעלים לשלם כשעת גזילה שקמה ברשותו לאונסין. אבל הגזלן השני אין לו חיוב מעות זה, ולכן חיוב השבת גזילה מעכב עליו את הזכיה בשווי הממון, ושיוני רשות מזכה לו רק את הגוף.

ואת חיובו אינו משלם לבעלים אלא לגזלן הראשון, שמרשותו הוציא ולרשותו צריך לשלם, והגזלן הראשון ישלם לבעלים. וצריך עוד עיון רב]

ולשיטת התוספות לקמן בפרק הגוזל ומאכיל דסבירא ליה דכיון דזכה מעצמו לא מיקרי שינוי רשות, וצריך להחזיר גוף החפץ להבעלים, בכל זאת אם אכלו צריך לשלם דמים להגזלן הראשון, ואע"ג דאם היה החפץ בעין היה צריך להחזיר להנגזל גוף החפץ, ואם כן לכאורה גם אם החפץ איגו בעין היה מהדין לכאורה דלשלם הדמים להבעלים, אולם זה אינו, דכשהוא בעין אז לא אמרינן דאינו ברשותו יעשה דין דאיקלושי, ועל כן הבעל דין הוא הנגזל וצריך לעשות השבה להנגזל, מה שאין כן כשאינו בעין הרי אז הדין הוא דיקליש על ידי היאוש, ועל כן לא הוי גזלן מהבעלים, והא דגזלן הראשון גובה מגזלן השני אינו משום דין דאיקלושי עושה שיהא הגזלן הראשון בעל דין שלו, אלא דלגבי זה קונה הגזלן על ידי הדין דצריך לקיים והשיב, וזכה בהחפץ לענין זה שיהא גזלן השני מזיק אצל הראשון, וצריך עיון דאפשר גם לומר דהדין דאיקלושי עושה שיזכה גזלן הראשון בדין של התביעה דמצי לתבוע מהגזלן השני משום מזיק.