ברכת שמואל – בבא קמא כ'

סימן כ'.

בענין לייעודי תורא.

[בבא קמא כ"ד א' ב':
"אבעיא להו [נסתפק להם], שלשה ימים דקתני לייעודי תורא [ולמעוטי היכא דנגח [היכן שנגח] ביום אחד. רש"י] או לייעודי גברא [לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים. רש"י]?
[אי לייעודי גברא. לא שיהא מועד לעבור בהתראות [כלומר שג' פעמים עבר אחרי שהתרו בו ולא שמר ונגח שורו] דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נזק שלם [שרק בנגיחה שנייה עבר בפעם הראשונה על כך שהתרו בו ולא שמר, ובנגיחה רביעית עבר פעם שלישית, ויתחייב רק בנגיחה חמישית], אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו. תוספות]
למאי נפקא מינה, דאתו תלתא כיתי סהדי [שלוש כיתות עדים. כלומר שלושה זוגות של עדים] בחד יומא [ביום אחד רש"י: והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים. תוספות: תלתא כיתי עדים. לאו דוקא דהוא הדין כת אחת [כלומר זוג אחד של עדים מעיד שהיו ג' נגיחות בג' ימים]], אי [אם] אמרת לייעודי תורא – מייעד [אי אמרת לא בעינן [לא צריכים] ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו, הא מייעד דריחק בנגיחות. רש"י], ואי אמרת לייעודי גברא – לא מייעד, מימר אמר השתא הוא דקמסהדו בי [עכשיו הוא שמעידים בי. רש"י: כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים].
מאי?
תא [בוא] שמע: "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים, שנאמר "והועד בבעליו" [ואין עדות אלא בבית דין. רש"י. תוספות: בפני בית דין. זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני בית דין].
העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים, בפני בעלים ושלא בפני בית דין, אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים.
העידוהו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדיות [שאם בטלה אחת מהם לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד. רש"י. בתוספות פירשו שנחשבות שלוש עדויות נפרדות לעניין שאם שלושה אחים אחד מהם בכל כת, ומצטרף עמו אחר מהשוק, אין כאן הפסול שאחים לא יכולים להצטרף לעדות, כיוון שכל אח בכת בפני עצמה], והן עדות אחת להזמה [שהרי על ידי שלשתן הוא מועד הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק. רש"י. דין עדים זוממים נתבאר במסכת מכות והוא נלמד מהפסוקים שאם מעידם שני עדים בבית דין, ואחר כך באים עדים אחרים ואומרים עמנו הייתם באותו יום ולא ראיתם מה שהעדתם עליו, נאמנים השניים להזים את הראשונים, והראשונים נענשים לעשות להם מה שזממו לעשות בעדותם לזה שהעידו עליו. ואם העידו לחייבו ממון משלמים מה שזממו להפסידו].
נמצאת כת ראשונה זוממת, הרי כאן שתי עדיות והוא פטור והן [הזוממין. רש"י] פטורים [מתשלומי נגיחה שלישית. ואע"פ שהן היו גורמים לו לשלם עליה נזק שלם פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן. רש"י].
נמצאת כת שניה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורים.
נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין [לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית בין כולן [החצי נזק של מועד שמשלם יותר ממה שהיה משלם אם היה תם שלושת כיתי העדים גרמו וכולן משלמין], וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה. רש"י. שבלא האחרים היה בעדותם לחייבו חצי נזק]. ועל זה נאמר: (דברים יט, יט) "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו"".

אי [אם] אמרת לייעודי תורא שפיר [לא קשה. שמדובר שבאו שלוש הכתות עדים ביחד], אלא אי אמרת לייעודי גברא [בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה, ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים, לימרו הנך קמאי כו'. רש"י] לימרו הנך קמאי [יאמרו אלה הראשונים] אנן מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני ומייעדי ליה [אנו האם היינו יודעים שאחרי שלושה ימים יבואו אלה ומייעדים אותו]?
[ולכן אי אפשר לומר שזממו לחייבו דמי נזק שלם של שור מועד ולמה מחייבים אותם לשלם שליש מהחצי של מועד בנגיחה האחרונה]]

א) בדף כ"ד א': איבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא או לייעודי גברא. למאי נפקא מינה דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא, אי אמרת לייעודי תורא מייעד, ואי אמרת לייעודי גברא מימר אמר השתא הוא דקמסהדו בי.

תא שמע אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים וכו' העידוהו שנים בראשונה, שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן ג׳ עדויות וכו', נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו', ואי אמרת לייעודי תורא שפיר, אלא אי אמרת לייעודי גברא לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דבתר ג' יומי אתו הני ומייעדי ליה, ומשמע מדברי הגמרא דזה ודאי דהשור נעשה מועד והקושיא לא היתה רק דלא יתחייבו העדים בהזמת נזק שלם, אבל הא ודאי דלא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה לענין שלא יעשה מועד על פיהם,

[דין הוא בהלכות עדות שאין העדות מתקבלת בבית דין אלא אם כן אפשר להזימה, כלומר שאם יבואו עדים אחרים ויזימו אותם שיעידו עמנו הייתם באותה שעה במקום פלוני, נוכל לקיים בעדים הזוממים "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" . וכגון עדות שאינם יודעים היכן היתה או באיזה זמן אין אתה יכול להזימה שאי אפשר שיבואו אחרים להזימם על ידי שיעידו עמנו הייתם באותו יום.

עיין סנהדרין מ"א א' ברש"י שכתב: "וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות. הואיל ואי אפשר לקיים בו "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ". "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".

בסוגייתנו אי אפשר להזים את העדים על מה שמעידים שהשור מועד, מכיוון שיכולים לומר שלא ידעו שיבואו העדים האחרים ויצטרפו ואינם מקבלים דין עדים זוממים לשלם נזק שלם אם יבואו עדי הזמה ויזימום, וכיוון שלא מתקיים בהם דין עדים זוממים אם יוזמו, הרי שעדותם היא עדות שאין אתה יכול להזימה וקשה למה מקבלים אותה לתת לשור דין מועד]

ולכאורה קשה מאי שנא מהא דאמרינן במסכת סנהדרין דף מ"א א' דעל ידי דעידי נערה המאורסה אינן נהרגין משום דמצו למימרא דלאוסרה על בעל באנו ועל כן גם היא אינה נהרגת משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה,

[נערה מאורסה היא מקודשת לבעלה רק שעוד כנסה לביתו, והוא הדין לאשה נשואה, אם זינתה נאסרת לבעלה ומתחייבת מיתה.

אם העידו בה עדים שזינתה והוזמו, אינם מתחייבים מיתה מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", שיכולים לומר שבאו בעדותם לאסרה על בעלה ולא רצו לחייבה מיתה.

מכיוון שעדותם לגבי מיתתה היא עדות שאין אתה יכול להזימה, שלא יתקיים בהם דין הזמה לחייבם מיתה אם יוזמו, אין העדות מתקבלת ואינה מתחייבת מיתה על פי עדותם שזינתה ואע"פ שלא הוזמו].

ואם כן אמאי אמרינן הכא דהשור נעשה מועד הא כיון דלא יתחייבו העדים בהזמה נזק שלם הוה עדות שאין אתה יכול להזימה.

ונראה דסגי על ידי זה דהוו בני הזמה לענין תמות [שמעידים גם לחייבו חצי נזק על אותה נגיחה, ועל זה אם הוזמו מתחייבים לשלם את חצי הנזק] לעשותו מועד, ולא מיקרי זה עדות שאי אתה יכול להזימה על ידי זה דאינם מתחייבים על ההזמה מצד ההעדאה, משום דקיום ההזמה של צד תמות הוה קיום הזמה גם בצד עדות של ההעדאה, ולכך אף שאינם בני הזמה בצד ההעדאה, אין על זה פסול דעדות שאי אתה יכול להזימה דסוף סוף הוה בני הזמה קצת גם בגוף העדות של ההעדאה, דעדות העדאה הוי כעדות אחת עם העדות דתמות לענין שעל ידי קיום הזמה דצד תמות סגי, ולא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה, ובכל זאת אף שנעשה מועד על פיהם, מכל מקום אי אפשר לחייבם גם בחיוב נזק שלם [אם הוזמו] משום דבעינן בהזמה שיתכונו להעיד בהעדאה, ואם לא נתכונו בהעדאה אף שסוף סוף נעשה מועד על פיהם, מכל מקום ליכא חיוב הזמה עליהם כל שלא כונו להעיד בההעדאה, אבל התם [בסנהדרין] לא מיקרי עדות שאתה יכול להזימה במה שמחייבים אותם מלקות משום זה שאוסרים אותה על בעלה [ומלקות הוא דין הזמתם כיוון שלא שייך בהם ועשיתם לו כאשר זמם לעניין איסור לבעלה] ומשום זה יהיה גם כן עדות שאתה יכול להזימה גם לגבי מיתה דמה שייך עדות האיסור לעדות המיתה, דהוי שני עדיות ושני קיומי הזמה.

[רמב"ם פרק ט' מהלכות גניבה:

"הלכה א
כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תגנוב, פסוק זה האמור בעשרת הדברים הוא אזהרה לגונב נפשות, וכן המוכרו עובר בלא תעשה שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד, ואין לוקין על שני לאוין אלו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שנאמר "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". ומיתתו בחנק.

הלכה ב
אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנאמר והתעמר בו ומכרו, ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה כגון שנשען עליו או נסמך בו אע"פ שהנגנב ישן הרי זה נשתמש בו".

סנהדרין פ"ו א':

"איתמר עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין [עידי גניבה ועידי מכירה. שני כיתי עדים אחת העידה שגנב את הנפש ואחת העידה שמכר אין נהרגין, כדמפרש טעמא ואזיל, וכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי אם לא הוזמו לא מקטיל, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולא משכחת לה דמקטיל אלא בכת אחת שמעידין על הגניבה ועל המכירה. רש"י]. רבי יוחנן אמר נהרגין.

חזקיה דאמר כרבי עקיבא דאמר דבר ולא חצי דבר. ורבי יוחנן אמר כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר.

[פלוגתא דר"ע ורבנן בבבא בתרא בחזקת הבתים על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר והאי חצי דבר הוא אצל כל כת וכת דאי לאו עידי גניבה אינו נהרג משום עידי מכירה שיכול לומר עבדי מכרתי ואי לאו מכירה נמי לא מיחייב אגניבה. רש"י]

…

אלא אמר רב פפא בעידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי דנהרגין [אם נגמר דינו על פי שתי הכתות. רש"י], כי פליגי בעידי גניבה. חזקיה אמר אין נהרגין גניבה לחודה קיימא ומכירה לחודה קיימא. [ ועידי גניבה אינן באין להורגו אלא להלקותו אבל עידי מכירה שבאין עמהן ואומרין שהתרו בו למיתה מונעין אותו ממלקות ומחייבין אותו מיתה והויא לה מכירה דבר שלם. רש"י]

ר' יוחנן אמר נהרגין גניבה אתחלתא דמכירה היא. [דקסבר ר' יוחנן לא לקי עלה דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואינן באין אלא להורגו, ואף על גב דשתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא וחדא חצי דבר מיקטל כרבנן. רש"י]

ב) ובאופן זה יתורץ הקושיא שהקשה הרי״מ בחושן משפט [רבי יצחק מאיר מגור. אין הספר תחת ידי] דלפי מסקנת הגמרא בסנהדרין בדף פ"ו ב' דבעידי מכירה לא פליגי דחייבין מיתה, כי פליגי בעידי גניבה, חזקיה אמר דאין נהרגין, גניבה לחודא קיימא ומכירה לחודא קיימא.

והקשה הרי״מ דאיך מחויב מיתה על פי הנך שני עדיות אליבא דחזקיה דגניבה ומכירה הא עדות דגניבה אי אפשר להזימה במיתה והוי עדות פסולה לענין מיתה.

ונראה לפי עניות דעתי דלא מיקרי עדות שאין אתה יכול להזימה בזה דאינן נהרגין מכיון דהיא בת הזמה במלקות [שאם הוזמו עדי גניבה אע"פ שלא נהרגי מכל מקום לוקים] לא בעינן יותר ומתחייב מיתה על ידי עדות מכירה שאחריו, ואף שצריכין גם לעדות גניבה שבתחילה לענין המיתה מכל מקום הא ליכא בה פסול דאי אתה יכול להזימה וכשרה היא, ולא דמי לעדות של זנות באשה שהוחזקה לאשת איש על פי נאמנות אב דאין סוקלין אותה משום דמכיון דאינו ידוע שהיא אשת איש כי אם על פי אביו על כן אינה עדות מבוררת לענין חיוב מיתה, אולם הכא הויא שפיר עדות מבוררת במילתא דגניבה וכשרה, ועל כן אין צריך לדין הוחזקה על פיהם דמשום דאתחזק גניבה על פי העידי גניבה, ולכך מחייבין מיתה על פי העידי מכירה, דנראה דלא שייך הכא דין הוחזק. דדוקא בחלב שייך הדין דהוחזק כמו שהסביר רבנו עקיבא איגר בכמה מקומות דהתורה חייבה מיתה על חלב כזה אף שאין לה רק דין חלב, ונמצא שיש לה דין חלב על ידי דהתורה חייבה על חלב כזה מלקות, אבל הכא לא שייך דהוחזק הגנב לדין גונב נפש לענין שיתחייב מיתה על ידי שמוכרו דלא מהני דין גונב נפש, אלא בעינן מעשה גניבה ממש.

[שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא סימן ק"ז:

דהנה על קושיית תוס' חולין דבנישאת על פי סימן שמת בעלה וזינתה האיך קטלינן על ידה [סימן הוא בירור פחות מעדות] יש לומר דכך הוא היסוד, דכל דאנו דנין ומחליטין אותה לאשת איש מי שבא עליה מקרי בא על אשת איש, אף אם קמי שמיא גליא [לפני שמים גלוי]  דהיא אינה אשת איש, מכל מקום התורה צוותה שלא לבא על אשה שאנו מחזיקין לודאי לאשת איש, והעובר על זה חייב מיתה, דומה למה שכתב הרמב"ם דבעד אחד אומר על החתיכה שהיא חלב, ואחר כך בא אחר ואכלו [והעידו שניים על שאכל חתיכה זו שקודם העד אחד אמר שהיא חלב] דחייב מלקות [וקשה לכאורה שהרי לחיוב מלקות צריך שני עדים וכאן אנו יודעים שהיא חלב רק על פי עד אחד], דכבר נתחזק שהוא חלב [והתורה אסרה לאכול חתיכה שהוחזקה שהיא חלב ועל זה יש מלקות גם אם אינו באמת חלב. ולכן לא צריך שני עדים על כך שהיא חלב], הכי נמי יש לומר בסימנים".

והערת רבינו שכעין זה יש לומר גם כאן שכבר הוחזק שהוא גנוב ולכן די בעדים על המכירה לחוד לחייבו מיתה. ודוחה שאין החיוב על מכירת מי שהוחזק שהוא גנוב, אלא החיוב על מעשה גניבה ומעשה מכירה וצריך שני עדים על הגניבה ושני עדים על המכירה.

ורבינו אגב דבריו הוסיף ביאור נפלא לסברת רבי עקיבא איגר. שכתב: "דדוקא בחלב שייך הדין דהוחזק כמו שהסביר רבנו עקיבא איגר בכמה מקומות דהתורה חייבה מיתה על חלב כזה אף שאין לה רק דין חלב, ונמצא שיש לה דין חלב על ידי דהתורה חייבה על חלב כזה מלקות".

הכוונה שהרי מכיוון שאין שני עדים שחתיכה זו היא חלב, אלא רק עד אחד אמר שהוא חלב, אין זה נחשב על פי דין שאנו יודעים בודאי שזהו חלב. ומצד הדין אין זה "חלב" ממש אלא רק חתיכה שיש לה "דין חלב", לעניין שעל זה ציוותה התורה שמי שאוכלו עובר, וגם אם אינו באמת "חלב" אלא רק יש לו "דין חלב" .

וכעת יש לשאול מכיוון שאין כאן עדות שהוא באמת חלב ויש לו רק "דין חלב", מהו "דין חלב" ומניין מקורו ומה תוקפו. ועל זה מיישב שהלאו של התורה לגבי חלב אמר שחתיכה שהוחזקה אצל בני אדם כחלב והם מחשיבים אותה כחלב, חתיכה זו עליה נאמר הלאו שמי שאוכלה עובר על הלאו של אכילת חלב. ונמצא שמכיוון שהלאו נאמר על זה, על ידי הלאו נוצר "דין חלב" על חתיכה זו שאנשים מחזיקים שהיא חלב. ואע"פ שאין בירור שהיא חלב. וכעת האוכלה חייב משום שעבר על הלאו שאכל חתיכה שיש לה דין חלב. וצריך לכל זה, שאם רק נאמר שלאו של חלב נאמר שלא לאכול חתיכה שמוחזקת אצל אנשים לחלב, לא היינו יודעים מהו "מוחזקת אצל אנשים", ולא היינו יודעים שעד אחד גורם שתהיה מוחזקת לחלב. ואולי היינו חושבים שצריך בירור יותר מעד אחד או די בבירור פחות מעד אחד. וכעת מכח שהלאו נאמר על זה, נעשה דין בתורה על חתיכה שמוחזקת אצל אנשים שיש לה "דין חלב", ובדין זה יש גדרי דינים ופרטי הלכות כמו בכל דיני התורה. וכן בדיני סימנים יש פרטי דינים מתי הסימן גורם להחזיק שהוא מת וכל כיו"ב. שעל ידי הלאו שנאמר לא לאכול מה שמוחזק, נעשה "מוחזק" דין שנאמרים בו גדרי הלכות]