ברכת שמואל – בבא קמא סימן כ"ז

סימן כ"ז.

במחלוקת הרמב״ם והראב״ד אם יש דמים לבן חורין או לא.

[רמב"ם פרק י' מהלכות נזקי ממון הלכות י"ג – י"ד:

"הלכה י"ג

נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבין בכופר ואם המית בלא כוונה פטור מן המיתה והבעלים חייבין בכופר, ותם שהמית בלא כוונה פטור מן המיתה ומן הכופר, ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס העבד.

הלכה י"ד

יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה, אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו.

השנת הראב"ד.

יראה לי שאע"פ שהתם שהמית וכו' אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד.

אמר אברהם: הסברא הזו אינה מחוורת שהרי על פי עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפילו הכי משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה אי בבן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים, אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין על פי עצמו בין שלא בכוונה". ועיין שם באור שמח]

א) הרמב״ם בפרק י' מהלכות נזקי ממון הלכה י"ד וזה לשונו: נראה לי שאע״פ שהתם אם המית בבכונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה, אם המית שלא בכונה משלם חצי דמי העבד או חצי השפחה מגופו כאילו המית שור חברו או חמורו, עד כאן לשונו.

ובבן חורין פסק בפרק ז' [צריך להיות פרק י'] הלכה י"ג, דתם שהמית את האדם שלא בכונה דפטור מחצי דמים דאין דמים לבן חורין.

הרי דסובר בבן חורין אין דמים לבן חורין ובעבד יש דין דמים [ההסבר הפשוט הוא משום שאסור להעמיד בן חורין למכירה משום שכתוב עבדי הם ולא עבדים לעבדים ולכן אינו ממון, ולפי זה גם מזיק אדם אינו בדין נזקי ממון ואכן שיטת הרמב"ם שנזק אדם הוא קנס (הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ו', ועיין שם באור שמח, וכן כתב גם בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ט"ז). ודווקא בהמית שלא בכוונה, כי אם המית בכוונה הרי נסקל ואינו יכול לשלם מגופו],

והראב"ד השיג עליו וזה לשונו: אמר אברהם הסברא זו אינה מחוורת שהרי על פי עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפילו הכי משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם, ואי שלא בכונה, בן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים, אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמיו משלם בין על פי עצמו בין שלא בכונה. כן הגיה הלחם משנה.

ביאור דבריו הקדושים דהרי חזינן בגמרא בדף מ"ג ב' דיותר אמרינן דיש חיוב דמים גבי בן חורין מלגב עבד לענין על פי עצמו במועד, דבן חורין דמשלם כופר על פי עצמו משלם דמים על פי עצמו ובעבד דלא משלם קנס על פי עצמו לא משלם דמים על פי עצמו, ואם כן לכאורה איך אפשר דבתם שהמית שלא בכונה נאמר דיותר יש דמים גבי עבד מלגבי בן חורין.

ומורי ורבי זיע"א תירץ, דהנה דין דמים דשקיל וטרי בגמרא דרבה סובר דבבן חורין דמשלם כופר על פי עצמו משלם דמים על פי עצמו, ובעבד דלא משלם קנס על פי עצמו לא משלם דמים על פי עצמו, הביאור הוא, דדין דמים זה גם כן הוא נלמד מדין כופר והקנס, דאע"ג דחיוב הכופר והקנס הוא דין בעד הנגיחה וחיוב כפרה הוא, מכל מקום חייבה התורה במקום דליכא הכופר והקנס דין נזיקין וחבלה במיתת האדם גם כן, דעשאה התורה מיתת אדם ועבד לחבלה ונזיקין במקום דליכא כופר וקנס, ועל כן נכלל בהכופר גם דין תשלומי הדמים, משום שישנו בכלל חשלומי הכופר, והדמים של העבד נכלל בכלל תשלומי הקנס שהוא גם כן כופר העבדים, ולהכי כיון דעשתה התורה מיתת אדם ועבד לחבלה לענין כופר וקנס ונכלל הדמים בכלל תשלומי הכופר, ועל כן יש בכלל זה דתהיה לה דין חבלה גם לענין באם לא נגמר דין חיוב הכופר והקנס שיתחייב במקום הכופר והקנס חשלומי הדמים [עיין בזה בתלמוד מוסבר בבא קמא כ"ו א' בהערה, ושם מ"ג א'].

הרי דדין הדמים הוא יסודו מדין הכופר והקנס דכיון דלא נגמר דין חיוב הכופר והקנס משלם דמים במקום הכופר והקנס.

ב) ובזה ביאר מורי ורבי זיע״א דברי הגמרא שם דמחלק דלגבי כופר דמשלם על פי עצמו וכגון דבעיקר הנגיחה יש עדים, אלא דלא ידעי אם תם הוא או מועד הוא, והוא הודה דמועד הוא, על כן גם במקום דעיקר הנגיחה הוא על פי עצמו דליכא עדים כלל ליכא כופר אליבא דרבה דסובר דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, משלם לכל הפחות דמים, משא״כ גבי עבד דלא משלם קנס על פי עצמו כגון היכא דעיקר הנגיחה על פי עדים היא ולא ידעי העדים אי תם הוא או מועד הוא, ורק שהודה שהוא מועד, על כן גם במקום דעיקר הנגיחה היא על פי עצמו דליכא עדים כלל לא משלם על פי עצמו גם דמים,

ואמר מורי ורבי דהביאור הוא, דכיון דהדמים המה חיוב במקום דלא נגמר הכופר והקנס הוא ממנו יסודו, ועל כן לא שייך שיהא חלות דין חיוב דמים היכא דלא נגמר הכופר והקנס אלא אם כן המה דומים ליסוד החיוב דהוא הכופר והקנס, כיון דהדמים במקום הכופר והקנס הוא, ועל כן חילקה הגמרא דבמקום כופר היכא דלא נגמר החיוב כופר כגון דעיקר הנגיחה הוא על פי עצמו. דשפיר יש חלות דין דמים במקום הכופר בעל פי עצמו, מכיון דגם עיקר החיוב דכופר משתלם על פי עצמו באופן דמחויב כופר כגון באם הנגיחה הוא על פי עדים, אלא דלא ידעינן אם תם הוא אם מועד הוה, והודה דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו, ועל כן גם כי ליכא עדים כלל על הנגיחה דלא נגמר הדין כופר, לרבה דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, חל בעל פי עצמו במקום הכופר דין דמים, דהא גם כופר משלם על פי עצמו, ואם כן דומה דין הדמים לדין הכופר, ועל כן שפיר חשובה חבלת הכופר לחייב במקומו דמים, אבל בקנס דהקנס גופא כגון היכי דעיקר הנגיחה על פי עדים הוא, אלא דלא ידעי עדים אם תם הוא או מועד הוא והודה דמועד הוא אינו משתלם על פי עצמו, אם כן איך אפשר שיהיה במקום דין דמים כגון באם עיקר הנגיחה הוא על פי עצמו, מכיון דגם הקנס גופיה אינו משתלם על פי עצמו, ואם כן לא דמי לדין דמים, ואם כן איך אפשר שיחויב במקומו דמים על פי עצמו דאין דומה לדין הקנס כלל.

נמצא דדין דמים זה דשקלינן וטרינן בגמרא, הוא שבאין עבור חבלת כל הגוף דנגיחת שורו שחייבה התורה כופר על זה ובא במקום זה דמים באופן שלא נגמר דין הכופר, הרי דיסודו הוא מדין כופר וקנס, ועל ידי זה חילקה הגמרא בין כופר וקנס, דבכופר כיון דמשלם על פי עצמו משלם דמים בעל פי עצמו, ובקנס דלא משלם על פי עצמו לא משלם דמים על פי עצמו.

ג) אולם הדין דפסק הרמב״ם בעבד גבי תם שלא בכונה יסודו הרי לא מדין כופר וקנס הוא דהא תם נתמעט מדין הכופר וקנס מגזירת הכתוב דבעל השור נקי, ואם כן ליכא כלל דין כופר וקנס בתם ואין שייך שיהיה דמים במקום הכופר, אלא דיסוד הך דין דמים לא דין חבלה הוא, אלא דהוא כמו שכתב הרמב"ם דהוי כמו דהזיק שורו או חמורו, דהוא לא דין חבלה אלא היזק ממון, כמו הזיק שורו וחמורו.

[עיין תלמוד מוסבר בבא קמא מ"ג א' ושם כ"ו א' בהערה, שכופר וקנס הוא אופן של קיום חובת תשלומים על מה שהפסיד ממון חבירו בהרג בן חורין או עבד. ולכן חיוב כופר וקנס עוקר חיוב תשלומים של דין מזיק הכללי של כל התורה ואין דין מזיק כמו בשבר את כדו. באופן שדיבר בו לעיל במועד, עדיין נשאר שנעקר דין חיוב תשלומי מזיק ממון חבירו שמשלם מה שהפסידו כמו שבר את כדו, והדמים הם רק אופן של דין כופר וקנס ותלויים באופני חיוב כופר וקנס. אבל בתם לא נעקר כלל דין חיוב מזיק כמו שבר את כדו]

ומקורו דהרמב״ם כמו שכתב הלחם משנה דהוא מדברי הגמרא דרב פפא גבי ולדות, דשוורים חייבים גם כן גבי ולדות שפחה דהוי נזק ולא ולדות כמבואר בסימן דלעיל בעזרת ה'. ודין דמים זה לא שייך גבי בן חורין כלל רק גבי עבד דהוי חמרתא מעברתא, ודוקא בדין דמים זה יותר יש לחייבו בעבד מבבן חורין עד כאן דבריו דברי מורי ורבי זיע"א.

ד) והנה נסתפקתי בדין הדמים שפסק הרמב"ם גבי תם שהמית שלא בכונה בעבד, דהוא מדין נזק שורו וחמורו, אם הוא תלוי בדין קנין איסור דעבד, או דתלוי בדין קנין ממון.

ונפקא מינה יהיה באם קנה הנכרי מן הנכרי עצמו וקודם טבילה אליביה דרב אויא ביבמות דף מ"ו דסובר דגופו קנוי קנין ממון ואין לו קנין איסור ונגחו שור תם שלא בכונה, אם משלם דמים אליביה דהרמב"ם, דאם נאמר דמה דהוי חמרתא מעברתא תלוי בקנין איסור אינו משלם בזה דמים משום דעדיין בן חורין הוא ואין דמים לבן חורין, אבל אם נאמר דתלוי בדין קנין ממון הוי על ידי זה כחמרתא מעברתא דהא כבר גופו קנוי, ואם כן תם שהמית אותו אפילו קודם טבילה הוי זה כשורו וחמורו ומשלם חצי דמי עבד,

[לא הבנתי את הספק, הרי עדיין לא טבל והוא נכרי ולא שייך בו דין כופר, ולכן אם הוא ממון שקנוי לישראל למה לא יתחייב עליו בעל השור משום מזיק ממון חבירו שמשלם, דאיזה חילוק יש בינו לבין כל ממון אחר שהזיק לו]

ולכאורה יש לפשוט הך דינא מדברי הרשב״א בדף מ"ט א' בדיבור המתחיל "דאמר קרא" וזה לשונו: ואם תאמר אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא דבכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה, כלומר שחייב לתת לבעל האשה, אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר נזקין וכאילו הזיק חמורה מעוברת, ואם כן יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ועבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי, עד כאן לשונו.

וביארתי לעיל בסימן שלמעלה דשני התירוצים של הרשב"א הם ב' שיטות בפירוש דמה דשפחה יש לה דין חמרתא מעברתא, ועל כן גם שוורים חייבין דאינן בכלל ולדות אם אפילו לגבי עצמה לא הוי אדם והוי נמי בכלל חמרתא דאין לה דין ולדות, אלא דמשלם רק מדין נזק, או דשפיר הויא לגבי עצמה דין אדם וממילא יש לה דין ולדות, ורק דעל ידי דשייכי ולדותיה לאדון, על כן נעשה זאת שיהיה משתלמין מדין נזקין.

ובתירוץ הא' סובר הרשב״א דשפיר לגבי עצמה יש לה דין אדם וממילא יש לה דין ולדות מהדרשה דכאשר ישית עליו בעל האשה, ורק דעל ידי דשייכי ולדותיה להאדון על ידי כן נעשה זאת שיהא משתלמין מדין נזקין אבל אם נפל עבד לבור פטור מהגזירת הכתוב דשור ולא אדם כיון דהוי אדם לגבי עצמו.

ובתירוץ השני סובר הרשב״א דעיקרן ויסודן לא מדין ולדות נינהו, דאין לה דין ולדות כמו שורו וחמורו, ואם כן יקשה אמאי נפל לתוכו עבד או אמה פטור, הא אין זה רק כמו חמורו דהא לא הוי אדם אפילו לגבי עצמו ואמאי נתמעטו מקרא דשור ולא אדם, על זה תירץ הרשב"א דהא דפטור אם נפל לתוכו עבד או אמה משום דבעינן והמת יהיה לו, יצא זה שאין המת שלו דאסור בהנאה, וקרא דשור ולא אדם קאי בעבד נכרי, ומשמע דמיירי אפילו בקונה בנכרי עצמו קודם טבילה דגופו קנוי לרב.

הרי דסובר הרשב״א דבזה יש לו דין בן חורין כיון דאין לו עדיין הקנין איסור, וחזינן מדברי הרשב״א דדין חמרתא מעברתא תלוי בדין קנין איסור, והגאון האמתי הצדיק רבן ומאורן של ישראל האב בית דין דקהילת בריסק נ"י שיחיה לאויוש"ט, דחה ראיה זו, ואמר דדין זה אם תלוי בדין קנין איסור או בדין קנין ממון תלוי בב' השיטות, דלהשיטה דסוברת דדמי ולדות של שפחה בעיקרן ויסודן המה נזק כשורו וחמורו ודאי דין דהוי כחמרתא מעברתא תלוי בדין קנין איסור, ואולם לאותה השיטה הסוברת דגם ולדות בשפחה בעיקרן ויסודן המה בכלל ולדות, ורק על ידי דשייכים לאדון על כן נעשה זאת נזק, זה שפיר מסתבר דתלוי בקנין ממון לחוד.