סימן יט.
בענין רודף ובענין צרורות.
[רשב"א בבא קמא כ"ב ב':
"עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקים ליה בדרבה מיניה.
קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חברו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדברי ר' נחוניא בן הקנה כדאיתא בפ' אלו נערות (ל"א א'),
ויש לומר דאמסקנא סמיך דאוקימנא כגון שהצית בגופו של עבד.
אלא דאכתי קשיא לי דההיא אוקמתא לריש לקיש היא אבל לר' יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד, ואפשר דהוה מצי לאקשויי וליטעמיך מי ניחא והרבה יש בתלמוד שאפשר לאקשויי ולטעמיך ואינו מקשה.
ואכתי לא ניחא לי דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא מיחייב והכא נמי מאי שנא, דלכולי עלמא בכהאי גוונא חייב, דעד כאן לא פליגי רבי שמעון ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל כשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פ"ק דערכין (ו' ב'), ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים ר' שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, והכא שריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיר אש מעל גבי גופו של עבד, ובין למ"ד בפ' אלו נערות (ל"א א') כי האי טעמא או כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חבירו ליחייב על הגדיש,
ואפשר דלרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לו לברוח הוה ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן.
אלא דאכתי קשיא לי לריש לקיש דהוה ליה בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש,
ויש לומר דנשרף הגדיש קודם שמת העבד דכל שעתא ושעתא חשבינן ליה רודף עד שמת העבד, אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר ומורה (ע"ג א') אלו שנתנו להצילן בנפשו נעברה בהם עברה אין מצילין אותן בנפשו, כן נראה לי, ועדיין צריך לי תלמוד"]
א) בדף כ"ב ב' הקשה הרשב"א ואכתי לא ניחא לי דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא נתחייב [שהפטור קים ליה בדרבא מיניה הוא רק אם חיוב המיתה והממון באו בבת אחת] והכא נמי מאי שנא, וכו', ואפשר דלרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן, עד כאן לשונו.
וצריך ביאור לדבריו הקדושים דמה שייך הכא דין דקים ליה בדרבא מיניה דהא ממה נפשך אינו מחוייב עתה מיתה דאם מיירי באפשר לכבות האש הא הרי הוא יכול להצילו על ידי הכיבוי ולא הוה רודף, וכמו דאמרינן באם יכול להצילו באחד מאיבריו דלא הוי רודף, ואם מיירי שאינו יכול לכבות האש שוב לא שייך לחייבו מיתה משום רודף דעתה הרי אינו רודף, ואיזה דין חיוב להציל נפש הנרדף בנפשו של רודף יש כאן.
ונראה בעזרת השם יתברך ביאור דבריו הקדושים דודאי איירי שאינו יכול לכבות האש ובכל זה אף דעתה הרי אינו רודף ולא שייך לחייבו מיתה משום רודף ומכל מקום שפיר שייך בזה דין דקים ליה בדרבה מיניה, דהנה נחזי, דמה שנתחייב מיתה משום רודף בשעת שהניח הגחלת על לבו, הלא החיוב הוא על המעשה רדיפה שיש בה על ידו כל משך שבוער הגחלת עד שיצא נפשו, ועל זה המעשה רדיפה שנמשכה כל הזמן עד יציאת נפשו, זהו מעשה הרדיפה שעליה הוא נתחייב מיתה מעיקרא בשעת הגחלת משום רודף, ואם כן כיון שנתחייב על זה המעשה בתחילה מיתה שוב ליכא על הך מעשה חיוב ממון דקים ליה בדרבה מיניה, דשני רשעות אינו מחויב, ומה לי אם סדר החיוב לתת דין מיתה אחר שעשה, או נתחייב על זה המעשה מיתה בתחילת מעשיו, סוף סוף הא נתחייב מיתה על זו המעשה ומכיון שנתחייב על זה המעשה מיתה ליכא חיוב ממון משום דקים ליה בדרבה מיניה.
[רבינו מחדש שברודף אין זה רק שמצווה להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף, אלא הוא דין חיוב מיתה על הרודף. וכן משמע מלשון רש"י סנהדרין ע"ב א' לגבי הבא במחתרת שדינו כרודף כיוון שחזקתו שבעל הבית יקום לעמוד על ממונו ויהרגנו הגנב, והיה צד בגמרא שמכיוון שנתחייב מיתה משום רודף פטרו מהשבת מה שגזל, וכתב רש"י שם: בדמים קננהו. בדמי נפשו קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם".
ולפי הפשטות שזהו רק מצווה להציל את הנרדף ולא דין חיוב מיתה על הרודף היה קשה למה יש דין קים ליה בדרבה מיניה ברודף שרק מצווה להציל את הנרדף ולא שנתחייב שתי רשעויות מיתה וממון.
וצריך לעיין בעיקר גדר דין חיוב מיתה זה ברודף, שהרי אם ניתן להצילו באחד מאיבריו אסור להרגו, ואם כבר אי אפשר להציל כגון ששלח אש על הנרצח וכבר אי אפשר לכבות לא הורגים את הרודף, אע"פ שעדיין נחשב רודף שהאש שהבעיר הולכת אל הנרצח ותהרגנו לבסוף, ופטור מדין קים ליה בדרבה מיניה עד שייהרג הנרצח והרי שהוא רודף עד שנהרג הנרצח ואעפ"כ אסור להרגו אם לא כדי להציל, ואם לא הרגו המציל אינו עובר אלא על לא תעמוד על דם רעך אבל לא עובר על דין קיום חיוב מיתה של הרודף שיש דין חיוב להמיתו, וצריך תלמוד בזה]
[בבא קמא י"ז ב':
"אמר רבא בשלמא סומכוס [שמחייב על צרורות נזק שלם] קסבר כחו כגופו דמי, אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם, ואי לאו כגופו דמי חצי נזק נמי לא לשלם.
הדר אמר רבא לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה".
ועיין בתלמוד מוסבר שם שכתבתי לבאר בזה]
ב) אמר רבא בשלמא סומכוס קסבר כחו כגופו דמי, אלא רבנן אי כגופו דמי ודאי כוליה נזק בעי שלומי ואי לאו כגופו דמי אפילו חצי נזק לא לשלם וכו'.
וצריך עיון במה דמספקא ליה לרבא בדעת רבנן אי כחו כגופו דמי, והא ודאי בכל התורה אמרינן דכחו כגופו דמי כגון לגבי רציחה דכתיב ונשל הברזל מן העץ, וכן לגבי אדם דאזיק על ידי כחו הוה תולדה וחייב, ושמעתי קושיא זו מפי הגאון הגדול ר' חיים דוד טעביל זצלה"ה.
ונראה לי ליישב לפי מה ששמעתי בשם מו"ר זיע"א ביאור בדברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון דסובר דצרורות שעל ידי שינוי הוי תולדה דרגל ופטורה ברשות הרבים [זה לא ברור בדעת הרמב"ם, עיין פרק ב' מהלכות נזקי ממון הלכה ה' ושם במגיד משנה, לחם משנה ומשנה למלך, ושם בהלכה ו' באור שמח שיש כמה פירושים בזה. ופשטות לשון הרמב"ם לפום ריהטא מורה שעל הצד שהוא שינוי חייב רביע נזק גם ברשות הרבים וצריך עיון] הנה צרורות מה דהוה תולדה דרגל הוא מזיק מחודש ולא אותו דין מזיק דשור דהדין שור הוא רק שמזיק בגופו אבל מה שאינו מזיק בגופו לא הוה שור וצריך לימוד על זה דהוא בכלל שור, דהרי חזינן דגם בהזיקה בשליף שעליה נמי הויא רק תולדה דרגל, ומבואר דשור דאזיק לא בגופו ממש מה דהוי שור הוא רק לימוד מן שור [תמוה מאוד, שהרי בדף ג' א' נאמר "תולדה דרגל מאי היא, הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה", והרי גם בגופה ממש הוא רק תולדה והטעם משום שאינו רמיסה ברגל וזה גם הטעם בשליף ולא משום שבשליף אינו גופה ממש], נמצא דזה חידשה ההלכה דשור המזיק על ידי כחו הוה בכלל שור, וממילא אי לאו ההלכה למשה מסיני אז היה הדין דמזיק על ידי כחו לא הוה בכלל שור כלל, וכיון דעיקר הדין דהוה שור הוא משום ההלכה שגילתה לנו דהוא שור אם כן שפיר פסק הרמב"ם דאפילו צרורות שעל ידי שינוי הוה תולדה דרגל ופטורה ברשות הרבים, דכיון דהוא מזיק מחודש מהלכה למשה מסיני, אין אנו משגיחין כלל אם הוא אורחיה או משונה ובכל ענין הוה תולדה דרגל ופטור ברשות הרבים.
ולפי זה יבואר דברי הגמרא שפיר דדוקא לגבי שור המזיק מספקא ליה לרבא בדעת רבנן אי כחו כגופו משום דהדין שור הוא רק כשמזיק בגופו אבל מה שאינו מזיק בגופו אלא על ידי כחו הוא מזיק מחודש משום ההלכה למשה מסיני דחידשה התורה דהוה בכלל שור, ומספקא ליה לרבא מאי קסברי רבנן דאי קסברי כחו כגופו דמי לחייב נזק שלם, ואי לאו כגופו דמי לא לחייב כלל, וכונתו שנסתפק בביאור דין ההלכה אם גילתה לנו ההלכה דשור שהזיק על ידי כחו הוה כשור ממש ואם כן לחייב נזק שלם או דההלכה גילתה לנו דלא הוה כשור ממש ואם כן לא לחייב כלל.
[אין אלו אלא דברי תימה, שלדבריו למה לסומכוס דלית ליה הלכה דצרורות לא פטור על צרורות ולא נסתפקה הגמרא אולי מכיוון שאין לו הלכה יפטור לגמרי צרורות כיוון ששור הכתוב הוא דווקא על ידי גופו. ומשמע שסומכוס חולק רק בכך שלא סובר ההלכה ואל שחולק בכך שלדעתו שור שאמרה תורה הוא גם על ידי כוחו.
גם אם שור שבכתוב הוא דווקא על ידי כוחו הרי לא צריך שההלכה תגלה כוחו אין דינו כשור.
גם שליף וצרורות הן כוחו באותו אופן ממש, שבדין צרורות יש חילוק אם מחובר לגופו או שהוא בדרך זריקה, אבל בדין כוחו אין חילוק בין מחובר לדרך זריקה, וקרון הנמשך ורומס הוא כוחו כמו צרורות. ואם פשוט ששליף הוא תולדה דרגל אז גם פשוט שצרורות הן תולדה דרגל ולא יתכן לומר שרק ההלכה של צרורות גילתה את זה. ואם בלי ההלכה של צרורות גם בקרון ושליף לא היינו יודעים לחייב והיינו סוברים שאינו בדין שור, ורק מההלכה למדנו אותם, למה לא משלם עליהם חצי נזק.
ואין יסוד לכל זה, שבפשטות אין דעת הרמב"ם כלל כמו שכתב, וגם אם כן הוא דעת יחיד הצריכה ביאור ולא מסתבר כלל שביאורו הוא כמו שכתב, ואין כאן ראיה וטעם מספיקים לחדש דבר כזה שהוא נגד פשטות הסוגיות]
ברכת שמואל המבואר 