Archive for the ‘בבא קמא – סימן יב’ Category

ברכת שמואל המבואר – בבא קמא י"ב

15/04/2010

סימן יב.

בענין דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.

[משנה בבא קמא נ"ב א':
"נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור"

[רש"י:
נפל לפניו מקול הכרייה. בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור.
חייב. בעל הבור. ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נד:) במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל, הכא חייב שקול הכרייה ביעתתו. ובגמרא פריך נימא כורה גרם ליה.

לישנא אחרינא לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב דאע"ג דאיכא למימר כורה גרם ליה וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקיימא לן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ותרוייהו ליפטרו, אפילו הכי בעל הבור חייב כרבי נתן כדמפרש בגמרא וזה שמעתי.
לאחריו מקול הכרייה פטור. כדמפרש בגמרא ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה]

ובגמרא שם:
"אמר רב לפניו לפניו ממש [על פניו נפל ומת מן ההבל. רש"י] לאחריו אחריו ממש וזה וזה בבור [ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רשות הרבים הזיקתו. רש"י]. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו [כשחפר בור ברשות הרבים הרי אין הבור קנוי לו, ונחשב כשלו רק משום שהוא עשהו. ולרב מה שיש בתחתית הבור קרקע שאפשר להחבט בה לא נחשב שהוא עשה, שקרקע היה שם מקודם, והעומק הוא רק גורם ולא ההורג עצמו. אלא רק מה שנעשה הבל בבור נחשב מעשהו ורק על זה הוא בעל הבור. כשנופל השור לפניו מת מן ההבל, וכשנופל לאחריו מת מהחבטה].

ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו.

אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור? כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.

איתיביה: "בבור בין לפניו בין לאחריו חייב"? תיובתא דרב?

אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה ממה נפשך, אי בהבלא מית הבלא דידך הוא, אי בחבטא מית חבטא דידך הוא.

רבה אמר הכא במאי עסקינן [דקתני לאחריו חייב. רש"י] במתהפך דנפל אאפיה [ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה. רש"י] ואתהפיך ונפל אגביה דהבלא דאהני ביה אהני ביה [הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו. רש"י].

רב יוסף אמר הכא בנזקי בור בשור עסקינן [שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו. רש"י], מאי ניהו, שהבאיש את מימיו. דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מיחייב.

תני רב חנניה לסיועי לרב ""ונפל" – עד שיפול דרך נפילה, מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור".

אמר מר "נפל לפניו מקול הכרייה חייב", ואמאי, נימא כורה גרם ליה?

אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור הזיקא קא עביד [כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה, דקול גרמא בעלמא הוא, משתלם מיניה דבעל הבור. רש"י] וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.

דתניא: "שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור [בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא. רש"י]. רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה [שהרי בין שניהם המיתוהו אפילו הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. רש"י]".

והתניא: "רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע"?

לא קשיא הא בתם הא במועד [דמיחייב נזק שלם דכל חד משלם מחצה ממה נפשך, אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד, דעל ידי חד מינייהו מיית, השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא. אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא. רש"י].

ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד [הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו, ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור. רש"י] האי משלם פלגא והאי משלם פלגא [כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה. רש"י], ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד?

אמר רבא רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד, ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי? [בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים. רש"י]

איבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד, משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור, אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה [בתוך שלך מצאתי. רש"י], מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך [אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין. רש"י]

אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור, באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. [לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה. ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא, כדתניא בפ"ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו'. ולרבי נתן בין שניהם משלמי. רש"י]

פשיטא?

מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה, אבל הכא מצי אמר ליה בעל אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי, קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא.

בבא קמא י"ג א':

אמר רבי אבא, שלמים שהזיקו גובה [חצי נזקו מבשרו דנזק שור תם משתלם מגופו. רש"י] מבשרן ואינו גובה מאימוריהן [אימורים הם החלק מהקדשים הקלים שאחרי שחיטה וזריקת דמים עולה למזבח, ושאר הבשר נאכל לכהנים או לבעלים. עיין ברמב"ם פרק א' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ח אילו חלקים הם האימורים].

פשיטא, אימורין לגבוה סלקי [עולים].

לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורים.

[כגון שור של הקדש שווה מאתיים שנגח שור של ישראל שווה מאתיים. על נגיחת שור תם גובה הניזק חצי מדמי הנזק מגופו של השור הנוגח. לכן דינו של הניזק הוא לגבות מאה מבשר השור הנוגח (וכגון שאין הנבלה שווה כלום, שאם לא כן מנכים לניזק דמי הנבלה).

בשור יש מקצת איברים שסופם לעלות על גבי המזבח והם נקראים אימורים. מהם אין הניזק יכול לגבות.

לו יצוייר שמחצית השור הוא אימורים ומחציתו בשר הנאכל לאדם והכל שווה מאתיים. דינו של הניזק לגבות מאה מבשר השור. מאה אלה חמישים מהם בבשר נאכל וחמישים באימורים. הניזק גובה בשר נאכל בשווי חמישים, ואת החמישים שיש לו באימורים מפסיד שאינו יכול לגבות מבשר אימורים.

הגמרא מעמידה את דברי רבי אבא, שהניזק מבקש לגבות מאה מבשר נאכל. חמישים הרי יש לו בו, וחמישים נוספים, הוא מבקש לגבות מהנאכל במקום החמישים שיש לו באימורים. זה נקרא גובה מבשרן כנגד אימורים]

אליבא דמאן [לדעת מי. אמר רבי אבא שאינו גובה מבשרן כנגד אימורים]?

[כאן הרי האימורין והבשר הנאכל הזיקו שניהם. ואע"פ שבלא האחד לא היה די בשני לבדו שיהיה נזק, מכל מקום רואים אותם כזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. והטעם שבשני שורים שנגחו בבת אחת יש שתי נגיחות. ואם באחת אין די להמית הרי עשה רק חצי נזק בהצטרפות מעשה ההפשיעה וההיזק השני. אבל כאן יש מעשה אחד ופשיעה אחת והיא על כל הנזק. ולכן מכיוון שאת הנגיחה הזו מייחסים לבשר וגם מייחסים אותה לאימורים, הרי הם כזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק.

ומצאנו ציור כזה בשור שדחף לבור על צד הגמרא לקמן נ"ג א' שיש לראות בהם זה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. ולקמן נ"ג א' דעת רבי נתן שמה שאי אפשר לגבות מבעל השור גובים מבעל הבור אף שהוא יותר מהחצי שהזיק.

וחכמים באותו אופן פוטרים לגמרי את בעל הבור, ובעל השור משלם חצי אם הוא מועד, ורבע אם הוא תם. ולא אומרים שמה שאי אפשר לגבות מזה גובים מזה]

אי [אם] אליבא דרבנן פשיטא? הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי [כשאין להשתלם מזה] לא משתלמא מהאי [לא משתלם מזה]?

ואי אליבא דרבי נתן, הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [כשאין להשתלם מזה משתלם מזה]?

[לשון רש"י:

אי אליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור ואמרינן בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור. אלמא [אמור] כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע"פ שבו נמצא הנזק ופשיטא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן.

ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי. מבעל השור משתלם מבעל הבור. דאמר בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים, ובמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה. והכא נמי [וכאן גם] אמאי [למה] אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן, הא הכא נמי [כאן גם] תרוייהו אזיק [שניהם הזיקו] חלק גבוה וחלק הדיוט]

אי בעית אימא [אם רצונך אמור] רבי נתן, איבעית אימא רבנן.

איבעית אימא רבנן, הני מילי בתרי גופי [בשני גופים. דהיינו שור הדוחף ובור], אבל בחד גופא [שור אחד שחלקו אימורים וחלקו בשר נאכל] מצי אמר ליה [יכול לומר לו. הניזק] מכל היכא דבעינן משתלמנא [מכל היכן שאני רוצה אני משתלם].

איבעית אימא רבי נתן, התם [שם] הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה [אני שורי בבורך מצאתיו. ולכן רואים כאילו בעל הבור עשה כל הנזק], מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך [מה שאין לי להשתלם מההוא, בעל השור הדוחף, משתלם אני ממך], אבל הכא [כאן] מי מצי אמר [האם יכול לומר] בשר אזיק אימורין לא אזיק [הרי שניהם הזיקו בשווה, ולא יגבה חלק האימורין מהבשר הנאכל]?

ועיין בתלמוד מוסבר י"ג א' שהארכתי בביאור הסוגיא וסמכתי כאן על מה שנכתב שם].


א) בדף נ"ב ב' אמר רב לפניו לפניו ממש וכו' רב לטעמיה בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, ושמואל אמר בבור בין מלפניו ובין מלאחריו חייב, שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו, אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור, כגון דנתקל בבבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.

והקשו הראשונים, בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דלמה לא מתחייב על הדחיפה, וכמו דחזינן שם בשור שדחף חברו לבור דחייב על הדחיפה, וכן בהניח אבן על פי הבור דחייב בעל האבן, וכן הקשה הרמב"ן על הא דאמר רב דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו מאי טעמא דקרקע עולם הזיקתו, ותמה דהא הדחיפה הוא מעשה בורו וליחייב על הדחיפה.

ותירצו הרמב״ן [במלחמות ה' על בעל המאור, בסוגיא דדף נ"ג א' – אות כ"ג] והרא"ה בשיטה מקובצת, דלא שייך לחייב בבור עבור הדחיפה דהא עיקר חיוב של הבור אינו על מה שהבור עושה מעשה כמו בשור דמחויב על המעשה, דאין הבור עושה מעשה, והויא היזק דממילא וגרמא בעלמא הוא, דבור אינו אלא חיוב שהכשיר נזקין מתחילה בכרייה ובזה חייבו רחמנא, ועל כן אינו חייב לרב רק על הבלו שנעשה על ידו והכשיר מתחילתו בכרייה, אבל לא על חבטא דלא עשה אותו דהא איהו לא כרה בתחילה החבט, ולכך על הדחיפה גם כן לא שייך לחייבו דהא זה לא הכשיר מתחילה, ועל מה שהבור עשה אינו חייב דהא לא שייך לחייב בבור על מעשיו דבור כמו בשור.


וזהו ביאור בור קרקע עולם הזיקתו, פירוש דכל עיקר חיוב בור הוא לא משום שהבור עושה היזק, אלא על ידי שהכשיר בתחילה הנזקין ועל כן ההבל שחידש בהבור זהו בכלל החיוב שהרי הכשיר את הנזק, אבל החבט שלא חידש במעשיו אינו בכלל חיוב בור, ומדלא הוי בכלל החיוב הרי ממילא אינו אלא גרמא וקרקע עולם הזיקתו, ואפילו לשמואל דסובר דלחבטו חייב, הוא גם כן על ידי שגם זה הוא בכלל מעשיו דהכרייה, מה שאין כן במה שהבור עשה התקלה והדחיפה זה לא הוי כלל בכלל מעשיו לכולי עלמא.


וכן שמעתי סברא זו מהגאון האמתי האב״ד דבריסק שליט״א. ודוקא בשור שדחף חברו לבור חייב על הדחיפה, משום דשור שהזיק בידים החיוב שמירה עליו, וחייב על הדחיפה משום השמירה, אבל על בור לא שייך לחייבו משום שמירה ורק על חיוב מעשיו שהכשיר מתחילה, והדחיפה הא לא הכשיר מתחילה.

ומה דהקשו הראשונים כיון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור עבור הדחיפה דמאי שנא מהא דאמרינן בהניח אבן על פי הבור דחייב בעל האבן, תירץ הרמב״ן דשאני הכא דבור ברשותו איכא חיוב שמירה עליו כמו גבי שור ועל כן חייב גם כן על מעשה דחיפה לחוד שעשה בורו כמו גבי שורו ואע״ג שלא הכשירו וכמו דאמרינן בגמרא בדך נ"ג מודה רב בבור ברשותו דממה נפשך, אי הבלא הבלא דידיה, ואי חבטא חבטא דידיה.

והרא"ה תירץ משום שנעשה שותף על ידי תקלת האבן בגוף הבור וחייב על היזק הבור כמו בחופר בור י' ואחר השלימו לעשרים דנעשה שותף בתקלת הבור. ומשמע מדברי הרא"ה דגם בור ברשותו אינו מחויב כי אם על חיוב מעשיו כמו בור ברשות הרבים.

[לפום ריהטא אולי יש לומר שלהרא"ה לא נוח להעמיד דווקא בבור ברשותו ואפשר שהאבן של הפקר ונחשבת שלו משום מעשיו ולא משום שקנויה לו]

[בעיקר הדבר נראה לעניות דעתי להוסיף הסבר, שבכל אבות נזיקין צריך שיהיה הבעלים של הנזק כדי להתחייב עליו. ויש שני אופנים בבעלים, האחד על ידי שקנוי לו ממש שהוא ממונו, והשני על ידי שהוא עשה אותו ואע"פ שאינו קנוי לו. ועיין בזה מה שכתבתי בתלמוד מוסבר בבא קמא י"ט ב' בהערה ליישב מדוע רש"י אמר בדליל דווקא כשהגביהו וזכה בו, כיוון שבבור המגלגל אינו נעשה שלו על ידי מעשיו, שהוא מעשה זה שגילגל, ומוכרח שיהיה קנוי לו כדי שייחשב שלו.

ובבור שחפר ברשות הרבים שאינו קנוי לו הוא נחשב שלו וממונו לגבי נזיקין מכח שעשה אותו. לכן חייב רק על מה שעשה, ולרב לא עשה את החבטא אלא רק את ההבל. ובבור בחצירו מחייב רב על החבטא מכיוון שהקרקע קנוייה לו קניין ממון ועל ידי זה הוא בעל הבור ולא צריך שייחשב בעל הבור משום מעשיו.

ולשמואל גם על החבטא נחשב הוא בעלים שעשה גם שתהיה חבטא. אבל לגבי שיהיה כאן דבר הדוחף הוא לא עשה ולכן אינו בעל הבור לגבי זה.

ובאבן שהניח על פי הבור תירץ הרמב"ן שמדובר באבן שקנוייה לו והיא ממונו, ולכן הוא בעל הבור גם לגבי דחיפה, כיוון שאין צריך שיעשה דבר הדוחף כדי להחשב בעלים אלא די בכך שקנוי לו והוא ממונו.

ולעניות דעתי עצם דברי רבינו נכונים, אבל מה שהסביר בשם הרב מבריסק לגבי שמירה וכרייה אינו נכון. שחיוב שמירה שווה בבור ובשור. ואין זה נכון לומר שבשור חיובו משום השמירה ובבור משום הכרייה. אלא בשניהם החיוב משום שהם דבר שדרכו להזיק ששייך לו, ובשניהם צריך בשווה שיצטרף גם מה שחייב לשמור ופשע בשמירה. רק החילוק ששור נחשב שלו משום שקנוי לו והוא ממון שלו ממש. ובור נחשב שלו משום שעשה אותו, ולכן תלוי מה עשה כשכרה.

יש עוד חילוק, שבור ללא כרייה אינו דבר שדרכו להזיק כלל, והכרייה עושה אותו אב נזיקין שדרכו להזיק. שאבנו סכינו ומשאו שבתוך ביתו אינם אב נזיקין ורק משהניחם ברשות הרבים או על גגו נעשו דבר שדרכו להזיק. ושור מטבעו תמיד דרכו להזיק. אבל אין זה נוגע כלל למה שאנו דנים כאן.

מה שכתב רבינו לעיל: "עיקר חיוב של הבור אינו על מה שהבור עושה מעשה כמו בשור דמחויב על המעשה, דאין הבור עושה מעשה, והויא היזק דממילא וגרמא בעלמא הוא, דבור אינו אלא חיוב שהכשיר נזקין מתחילה בכרייה ובזה חייבו רחמנא". לעניות דעתי אינו נכון. שהרי אם האבן שלו חייב על מה שהאבן דחפה לבור לפי תירוץ הרמב"ן. שכל השאלה היא רק לגבי בעלות על הבור. ובדחיפה אין הדחיפה מחמת מעשה הכרייה שלו ולכן אינו בעלים לגבי זה. ואם האבן קנוייה לו הוא בעלים עליה ואז חייב גם על מעשה דחיפה שלה.

שאדרבא, החידוש בבור הוא שאפילו שהניזק הוא שנתקל חייב אע"פ שהבור לא עשה מעשה היזק. שמחדשים שמעשה הכרייה של הבעלים נמשך וכאילו הוא דחף והפיל לבור וחנק את השור בהבל או הכהו בחבטא. שבלי מעשה פעיל לא שייך שיחול דין נזיקין כלל. וכל שכן אם הבור עושה מעשה פעיל שחייב.

וכן הוא מפורש בתוספות בבא קמא ו' א' שכתבו:
"היינו בור. לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה ואפילו הכי מדמה ליה לבור מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש, ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן, ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו כיון דבהיזק דלאחר נפילה איירי. אע"ג דבור אין הולך להזיק ואלו הולכים ומזיקין יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו".

וכן בבבא מציעא קי"ז שנפל כותלו על גינת חבירו פירשו בתוספות שם קי"ח א' שהוא מדין בור ובשיטה מקובצת בשם הרא"ש שם כתב: "בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה". ואע"פ שמדובר שם לא על עצם המכה של הנפילה כמו בכותל ואילן שנפלו, מכל מקום הבור עושה היזק ולא רק גורם שהניזק נתקל בו]

[בור ברשותו שחייב לרבי עקיבא ופטור לרבי ישמעאל האופן הפשוט הוא בחפר בחצירו והפקיר אחר כך רשותו. שאם לא הפקיר רשותו פטור שאומר לניזק שורך ברשותי מה בעי. ובחפר בורו באופן שסמוך למצר רשות הרבים שיכולים ליפול בו בלי להכנס לרשותו חולקים רש"י ותוספות מה דינו לרבי ישמעאל

לשון התוספות לקמן נ' א':
"בבור ברשותו. פירש בקונטרס דקסבר [רבי ישמעאל שפוטר על בור ברשותו] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה [הקנאת ההפקר היתה באופן שמשייר בעלות על החצר לעניין שלא יתחייב על הבור]. משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרשות הרבים חייב לכולי עלמא. ואין משמע כן. ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כרבי עקיבא, אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור.

ויש לומר דהיינו טעמא [שפוטר רבי ישמעאל בחפר ברשותו סמוך לגבול רשות הרבים] משום דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי, שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור"]

ובזה מובנת סברת התוספות בדף נ' א' דיבור המתחיל בבור, דבבור דברשותו אין לחייבו משום חיוב שור, משום דאמר ליה שורך ברשותי מאי בעי, ולכאורה אכתי משום בור נמי לימא ליה שורך ברשותי מאי בעי, ובזה מובן, דאי משום חיוב שור דהיינו משום חיוב שמירה לא שייך לחייבו דהא גוף ההיזק הוי בחלל בורו שהוא רשותו ויכול לומר לו תורך ברשותי מאי בעי, אבל משום תקלה ובור שהוא חיוב משום שהכשיר נזקין בתחילה ולא משום הדין שמירה כמו בשור, ועל כן יש לחייבו אע"ג דההיזק ברשותו הוא, דהא הכרייה היא ברשות הרבים.

[קשה לרבינו שלפי סברת התוספות לכאורה מה שכתב רבינו "משום חיוב שור", כוונתו מדין אב נזקין של בור, רק שבבור עצמו מחלק רבינו שאם הבור קנוי לו יש עליו חיוב שמירה כמו בשור ומשום כך מתחייב, וכמו שתירץ הרמב"ן לגבי מניח אבן על פי הבור.

ומשמע מלשון רבינו שדווקא מדין זה פטור לרבי ישמעאל בחפר בור בחצירו סמוך לרשות הרבים, אבל מדין תקלה שבבור, כלומר מדין בור שמחוייב עליו משום הכרייה ולא משום שקנוי לו וחייב בשמירתו כמו שורו, חייב. ואינו כן שהרי התוספות פוטרים לדינא מלשלם מכל וכל לרבי ישמעאל בחפר ברשותו סמוך לרשות הרבים, ולא מחייבים משום דין. וזה תמוה מאוד.

ביאור דברי התוספות לעניות דעתי, שהנה טעם הפטור בבור שבחצירו ולא הפקיר חצירו הוא משום שיש למזיק רשות להשתמש שם לבורות. ולכן הוא אומר לניזק הרחק אתה מבורי ואל תינזק, ואם לא הרחקת אחריות הנזק עליך. שלי מותר לעשות כאן בור.

וזהו בחצירו ממש שרק לו יש רשות להשתמש שם ולניזק לא. אבל בסמך הבור לגבול רשות הרבים, בעל הבור אומר לי יש רשות להשתמש כאן לבורות והרחק אתה את שורך מבורי. ובעל השור אומר לי יש רשות להוליך את שורי בכל רשות הרבים וגם על שפת הבור והרחק אתה את בורך.

הדין במקום שלשניהם יש רשות להשתמש הוא, שאם המזיק משתמש בצורת מעשה של להשתמש בשלו מותר לו להיות שם ופטור מאותו טעם שפטור בחצר המזיק כי יש לו רשות להשתמש שם לשימוש שעושה נזק. וזה הטעם ששן ורגל פטורים ברשות הרבים.

ואם צורת השימוש היא של ללכת להזיק כלפי של חבירו חייב להרחיק גם במקום שלשניהם רשות להשתמש, ולכן קרן חייבת ברשות הרבים.

עיין בתלמוד מוסבר בבא קמא י"ט ב' שנתבאר עניין זה היטב בעזרת השם.

ומחדשים התוספות שכאן שלבעל הבור יש רשות שימוש כיוון שחופר בחצירו, ולניזק יש רשות שהולך ברשות הרבים, אין חובת ההרחקה על בעל הבור לרבי ישמעאל שאין זו צורת מעשה של לפעול להזיק כלפי של חבירו. ולכן בעל הבור פטרו שאומר לו היה לך להרחיק שורך]

ב) ונראה דלעניין אדם שדחף בכונה על שורו או אבנו סכינו ומשאו דלא אפקרינהו לרב [שחייב עליהם מדין שור], ודאי חייב גם בעל השור או בעל האבן דהא מעשה שורו הוא וחייב בשמירתו, אבל לשמואל דאבנו סכינו ומשאו דלא אפקרינהו דהוי בור והחיוב הוא משום חיוב מעשיו אין לחייבו כי אם בהיזק דממילא ולא מה שנעשה על ידי אונס אחרים דזה לא הכשיר בתחילת נזקיו. ולא יקשה על זה מדין אשו דכתבו התוספות בדף ו' א' דיבור המתחיל לאתויי, דבעל התקלה אין לחייבו משום אשו גבי אדם בכונה, דנראה דאש נהי דחייב משום שמירה, מכל מקום הא בעי מעשה מבעיר, ועל כן אין לחייבו על מה שאנסוהו אחרים דאין זה בכלל מעשה דמבעיר כלל, מה שאין כן שורו דלא בעי שום מעשה אלא דחייב משום שמירה, בזה שפיר יש לחייבו, ואפילו בהך דין שור שנעשה על ידי פשיעתו היינו תקלה דלא אפקרינהו לרב דמשור למדנו, אף דנעשה דין שור רק על ידי פשיעתו מכל מקום יש לחייבו, דסוף סוף החיוב שנעשה עליו הוא כמו שורו ממש, והא דצריך פשיעת גופו הוא רק תנאי שיהיה לו דין שור, מה שאין כן באש דבעינן פשיעת גופו כדי שיהיה מעשה מבעיר ועל כן היכא דאנסוהו אחרים אינו בכלל מעשה מבעיר. וכן סברת רבנן דבבור פטור בהפילוהו אחרים היא גם כן משום דבור הוא חיוב מעשיו דפשע והכשיר מתחילה הנזק אבל במה שהוא אנוס דלא הכשיר בתחילת הנזק אינו בורו כלל. ולא שייך גם כן לחייבו אפילו משום תחילתו בפשיעה דכאן אפילו בפשיעה פטור דהא החסרון בגוף הכרייה וליכא בור כלל. אולם לשיטת רש"י בדף נ״ג בסברת רבנן, דאזלינן בתר מעיקרא דהוא מזיק לבדו כמו בלא שותפות, שייך אפילו בממונו כגון בשור שדחף על שור או על אבנו סכינו ומשאו לרב, גם כן חייב הדוחף על כולו משום דהא הדוחף עשה לבדו ההיזק.

[לעניות דעתי פשוט לגמרי שאדם שדחף על שור חייב הדוחף לבדו הכל ופטור בעל השור, וכמו אדם שהפיל לבור. שמעשה ההיזק הוא של הדוחף לבדו. עיין בחידושים סימן א' ולעיל בברכת שמואל המבואר סימן ב' בדברי הרא"ה בזה.

ואין שום סברא לחלק לעניין זה בין שור לבור.

שמה שבבור בעינן מעשה כרייה ובשור לא הוא רק לעניין להחשיב את החופר כבעלים וגם שעל ידי הכרייה מתייחס מעשה היזק הבור אליו כאילו הוא מעשהו. אבל באופן החיוב עצמו אין שום חילוק ומה שכתב רבינו שבשור החיוב משום שמירה ובבור משום הכרייה אינו נכון מסברא. שבשור אין החיוב משום שמירה אלא משום שהוא ממונו שדרכו להזיק. ורק יש תנאי שיפשע בשמירה. וגם בבור הוא ממונו שדרכו להזיק וגם בבור יש חיוב שמירה באותו אופן כמו בשור וגם בבור הוא תנאי שיפשע בשמירה כדי שיתחייב.

והכרייה היא רק לעשות את הבור שיהיה ממונו שדרכו להזיק. ואחרי זה כבר אין חילוק בין אופן החיוב בין בור לשור, ובשניהם חייב לשמור והפשיעה בשמירה היא חלק מהמחייב בשניהם בשווה. ואם אדם דחף בכוונה שמתייחס ההיזק לדוחף אין שום מבוא בסברא לחלק בדין בין בור לשור]

[לשון בעל המאור על בבא קמא נ"ג א':

אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן.
ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל בגמרא אלא היכי דמי לאחריו מקול הכריה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמאי פטור בעל הבור ניחייב כי היכי דמיחייב הכא בעל אבן, יש לומר מאי פטור פטור מנזק שלם וחייב בחצי נזק, וללישנא בתרא דרבא אליבא דר' נתן דאמר קסבר האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד, דהא אוקימנא למתניתין כר' נתן.
זהו דין נתקל באבן ונישוף בקרקע דלרבנן חייב בעל אבן נזק שלם ולר' נתן חצי נזק. ודין נתקל בקרקע ונישוף באבן מפורש בפ' המניח את הכד [בבא קמא כ"ח ב'] בתרין לישני דרבי אלעזר.
ואם תאמר ללישנא קמא דרבי אלעזר דאתיא כרבנן ולא כר' נתן אמאי קאמר לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן לימא לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף בקרקע לא מיתמר ליה הכי משום דקתני בברייתא הטיח צלוחיתו באבן וזהו נישוף באבן, ובלישנא בתרא נמי דאתיא כר' נתן לא מיתמר ליה נתקל באבן ונישוף בקרקע משום דאנזק שלם קא מהדר ולא חש לפרושי דין חצי נזק ויש לרב ר' אפרים ז"ל בדברים הללו סברא אחרת ואין דבריו נכונים.
גם מדברי הרי"ף ז"ל לא נתבררו דינים הללו לפי שדלג עליהם כמו שדלג הרבה בדיני הבור ובשאר אבות נזיקין.
ומיהו שהוחלק במים ונישף הוא עצמו בקרקע לרב דסבירא ליה קרקע עולם הזיקתו פטור בעל המים לגמרי שאף התקלה עצמה מחמת הקרקע היא באה שהיא עיקר התקלה, לפיכך אין זה דומה לשור שדחף ולא קיימא לן כרב אלא כשמואל.
וכר' נתן קיימא לן משום דקיימא מתניתין כוותיה. ורבא נמי כוותיה סבירא ליה דאמר שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבין, הא כר' נתן דאי כרבנן בעל הבור פטור. וכלישנא בתרא אליבא דר' נתן נקיטין דהאי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד.
והלין ארבעה לישני פלוגתא דאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, פליגן עליה דרבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ופרישנא לגבות בשר כנגד אמוריהן ואוקימנא כלישנא בתרא דר' נתן, ואם בשר כנגד אמוריהן אינו גובה כל שכן שאין לחייב שור החולין בכנגד שור פסולי המוקדשין ודרבינא עדיפא דבתרא הוא".

לדברי הרמב"ן במלחמות שם.]

ג) והבעל המאור חידש דהא דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור קאי אליבא דרבי נתן דסובר דשור שדחף חברו לבור הוא פטור מנזק שלם וחייב חצי נזק משום דסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [סברת בעל המאור אינה מחודשת אלא היא פשטות הדברים ודעת כל הראשונים מלבד הרמב"ן במלחמות ששיטתו מחודשת מאוד ואין עוד מי שסובר כמותו. רק האוקימתא של בעל המאור שפטור מנזק שלם אבל חייב בחצי נזק מחודשת שהראשונים הסכימו בזה לתירוץ הרמב"ן או הראב"ד], והסביר לי הגאון האמתי דבריסק, דסובר הבעל המאור דמכיון דהאי פלגא הזיקא עביד אין לחייבו מסברת כי ליכא לאשתלומי על מה שלא הזיק [כאמור זו דעת כל הראשונים והסברא הפשוטה ומשמעות הסוגיא], ועל זה תמה הרמב"ן דאפילו להך לישנא דסובר אליבא דר׳ נתן האי פלגא הזיקא עביד מכל מקום צריך להיות חייב בכל משום סברת כי ליכא לאשתלומי מהאי, דהא הוי מזיק בכל משום דאמר ליה את גרמת לי, פירוש דהוא השלים הנזק.


וכדי לבאר שיטת הבעל המאור והרמב״ן נקדים בתחילה לבאר בעזהש"י ביאור התרי לישני אליביה דר' נתן אי סבר האי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד אי האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, דלישנא דהאי כוליה הזיקא עביד סובר, דכל אחד פשע בכל דבר הניזק, ומה שאינו משלם הכל הוא רק על ידי דהשותפות עשה דין דאינו מחויב רק בתשלומי חצי דבר הניזק ואינו משלם כל פשיעתו, ועל כן כשהשותף הוא בר פטור וליכא טענת שותפתאי מאי אהני לי חייב ממילא בכל פשיעתו ואין צריך כלל לסברת כי ליכא לאשתלומי, וכן שמעתי מפי מו״ר זיע״א דללישנא דהאי כוליה הזיקא עביד לא נצרך לסברת כי ליכא לאשתלומי.

[זהו לשיטת הרמב"ן שסברת ליכא לאשתלומי אומרים גם היכן שכל אחד עשה חצי מהנזק. אבל לשיטת רש"י ותוספות ובעל המאור וכל הראשונים הלשון "ליכא לאשתלומי מהאי" אינו סברא מחודשת אלא הוא בפשטות מכיוון שזה עשה מעשה מזיק שלם ממילא כיוון שאי אפשר לגבות מהשני למה שלא ישלם הכל. ורק מה שחכמים חולקים שמשלם חצי הוא סברא מחודשת, וכתבתי להסביר אותה לקמן].

וזהו מבואר בדברי הגמרא בדף נ׳יג דפריך מאי קסבר, אי קסבר האי כוליה הזיקא והאי כוליה הזיקא עביד האי לשלם פלגא, והאי לשלם פלגא, וחזינן דמהדין היה דגם מהתם ישתלם פלגא ואף דאידך גם כן בר חיובא וליכא בזה סברת כי ליכא לאשתלומי, בכל זאת היה משתלם מהתם כל חצי פשיעתו, ומבואר דאי כוליה הזיקא עביד אף בלא סברת דכי ליכא לאשתלומי צריך להיות הדין דלשלם כוליה משום דפשע בכל דבר הניזק, ותירצו בגמרא דהא דמשלם רביע הוא רק משום דמצי אמר ליה שותפתאי מאי אהני לי, פירוש דאף דפשע בכל ההיזק בכל זאת משתלם רק רביע נזק משום דהשותפות עושה דלא יתחייב רק בחצי פשיעתו, ועל כן החצי נזקו הוא רביע הנזק.

[רק לרמב"ן "כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי" היא סברא מחודשת, והיא מועילה גם כשכל אחד עשה חצי נזק לגבות מאחד הכל כשהשני אי אפשר לגבות ממנו. ועל זה נכונים דברי רבינו שאם עשה כל אחד כל הנזק משלם הכל אם אי אפשר לגבות מהשני גם ללא סברא זו. אמנם מה שהביא להוכיח מהגמרא לא מובן לי לפום ריהטא שאם לא ידענו עדיין את הסברא שיש בשותפות לפטרו הרי מה שמשל כל חצי הנזק שהזיק הוא כמו כל שור שנגח לבדו שמשלם חצי נזק ואין בזה שום חידוש וראיה לשום דבר]

ולהלן נבאר איה״ש דשיטת התוספות בדף י״ג א' דיבור המתחיל "אנא" [עיין בתלמוד מוסבר בבא קמא י"ג א ביאור דברי התוספות], דמבואר דגם אם נאמר דהאי כוליה הזיקא עבד מכל מקום השותפות פוטרו בעיקר הנזק, ודוקא בשור ובור הוא דמחוייב בעל הבור בכל הנזק אי הוה אידך בר פטור משום הסברא אנא תוראי בבירך אשכחתיה, דגם להך לישנא דהאי כוליה הזיקא עבד מחייבינן דווקא היכא דשייך אנא תוראי בבירך אשכחתיה ואז אין פוטרתו השותפות.

[לשון התוספות בבא קמא י"ג א':
"אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ודוקא גבי בור קאמר דמשלם אע"ג דכל חד וחד כולא הזיקא עבד שייך לחלק בין שור לבור מהאי טעמא, ומיהו כיון דידע טעם דתוראי בבירך אשכחתיה מצי למסבר נמי דכל חד וחד פלגא דהזיקא עבד כדאמרינן בהפרה (שם) ושם אפרש בע"ה". ושיטת התוספות היא רק להסוגיא בבבא קמא י"ג א', אבל לשיטתם הסוגיא בבבא קמא נ"ג תחילת עמוד ב' לגבי שור ושור פסולי המוקדשין חולקת, וסוברת שלרבי נתן אם כל אחד עשה כל הנזק גובים הכל ממי שאפשר לגבות ממנו גם במקום שאין סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה. וכמו שכתב בשיטה מקובצת י"ג א' על דבריהם בשם רב. וכן כתב גם בבעל המאור בסוף דבריו שהסוגיות חולקות]

ד) ולכאורה קשה על שיטת התוספות בדף י״ג א' דיבור המתחיל "אנא", דמדברי הגמרא בדף נ"ג א' פריך ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עביד לשלם התם גם כן מחצה, הרי מבואר דלא מדין כי ליכא לאשתלומי אתינן לחייבו אלא משום סברת האי כוליה הזיקא עביד [יש כאן ערבוב דברים. שדווקא לרמב"ן יש חילוק בין "ליכא לאשתלומי מהאי" לבין "האי כוליה היזיקא עביד". אבל להתוספות וכל שאר המפרשים הם דבר אחד. אמנם הסוגיא שם קשה על התוספות שלהצד שהאי כוליה היזיקא עביד לא הוצרך לומר את הסברא "אנא תוראי בבירך אשכחתיה". ובאמת הוא משום שסוגיא זו חולקת לשיטת תוספות על הסוגיא בדף י"ג כמו שכתב בשיטה מקובצת ובנחלת דוד. וכן כתב בבעל המאור שהסוגיות חולקות] דהא הכא שניהם בני חיובא נינהו ואפילו הכי משתלם מהתם כל חצי נזקו ובעל כרחך דהוא משום דפשע בכל דבר הניזק, ואם כן למה מחלקינן בין בשר ואימורין ובין שור שדחף חברו לבור, דדוקא גבי בור מחויב הוא על ידי סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה הא מבואר דאי כוליה הזיקא עביד אף בלא סברת וכי ליכא לאשתלומי צריך להיות הדין דלשלם כוליה משום דפשע בכל דבר הניזק.

ונראה דהגמרא לעיל דף י״ג א' סוברת בביאור התירוץ של הגמרא דאף דהאי כוליה הזיקא עביד מכל מקום השותפות פוטרתו שוב שלא ישלם כל דבר פשיעתו [כמו שהוא לחכמים], ומכיון דהוי פטור בעצם ההיזק על כן צריך להסברא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה שלא יפטור אותו השותפות, ועיין בשיטה מקובצת [על דף י"ג א' בשם רבינו ישעיה] שהקשה על דברי התוספות מגמרא דלקמן דף נ"ג ב' דבשור ושור פסולי המוקדשין גם כן אמרינן דין דמשלם הכל אליבא דרבי נתן, ואם נאמר דאפילו ללישנא דהאי כוליה הזיקא עביד נמי דוקא על ידי דין דאנא תוראי בבירך אשכחתיה הוא דמחייבינן, אם כן אמאי מחויב לשלם בעל השור דחולין הכל גם חלקו דפסולי המוקדשין, ותירץ וזה לשונו, דשמא הכא דיחויא בעלמא וסברא זו אינה לפי האמת, וחזינן מהשיטה מקובצת דלפי המסקנא הוא דללישנא דהאי כולה הזיקא עביד לא צריך סברת כי ליכא לאשתלומי [שוב עירבב רבינו שיטת הרמב"ן עם שיטת התוספות, שכאן אנו לשיטת התוספות שסוברים כבעל המאור ולא כהרמב"ן, ומה שאין צריך הוא סברת אנא תוראי בבירך אשכחנא. וסברת ליכא לאשתלומי מהאי אינה דין או סברא מחודשים אלא היא רק אומרת שמכיוון שהוא עשה כל הנזק משלם הכל אם אי אפשר לגבות מהשני. שהיא מה שרבינו מכנה סברת האי עביד כוליה], ומחויב בכל ההיזק אי הוי אידך בר פטור משום דפשע בכל דבר הניזק, וכמו ששמעתי מפי מורי ורבי זיע״א.

[לשיטת רש"י תוספות בעל המאור ושאר ראשונים, יש בין רבי נתן לחכמים שתי מחלוקות נפרדות. האחת בשני שוורים שנגחו בבת אחת וכל אחד די במכתו לבדה כדי להמית, שאז כל אחד עשה כל הנזק, שלרבי נתן אם אי אפשר לגבות מאחד מהם גובה מהשני, דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, שהרי הוא לבדו חייב בכל. ולחכמים מכיוון שיש עוד מזיק שגם הוא חייב, נפטר מחצי ואף אם אי אפשר לגבות מהשני אינו משלם אלא את חציו ותו לא.

ועוד יש מחלוקת בין חכמים לרבי נתן שהיא דווקא בשור שדחף לבור או בהניח אבן על פי בורו של חבירו, ששם יש שני צדדים בגמרא האם רואים את הבור והשור כמי שעשה כל אחד לבדו נזק שלם, שזה דומה לשני שוורים שכל אחד מהם די במכתו לבדה כדי להמית. ואף כאן השור דחיפתו יש בה לבדה להמית והבור עמוק דיו להמית. או שמכיוון שהם שני מעשים נפרדים, שהשור רק דחף והשור נפל לבור ואל מת על ידי מעשה נגיחה, וכן הבור לא עשה מעשה בור שהשור הוא שהפיל, רואים כאילו כל אחד עשה רק חצי ההיזק וכמו בשני שוורים שאין די במכת האחד לבדה להמית ורק בצירוף שניהם נעשה הנזק.

ובשור שדחף דווקא, ואין זה שייך כלל לשני שוורים שנגחו בבת אחת, חידשו חכמים סברא מחודשת מיוחדת שהשור נחשב כעשה כל הנזק והבור פטור כיוון שהנזק התחיל ממנו. ורבי נתן חידש סברא מחודשת שכיוון שעכשיו רואים את השור בתוך הבור, אפילו אם נחשב שכל אחד עשה חצי היזק, מכיוון שרואים את השור עכשיו בתוך הבור [אנא תוראי בבירך אשכחתיה] נחשב כאילו הבור עשה את כל ההיזק. את שתי הסברות המחודשות האלה ביארתי בעז"ה היטב בתלמוד מוסבר י"ג א' וביותר בחידושים על בבא קמא סימן א'.

הסברא המחודשת של רבי נתן שאנא תוראי בבירך אשכחתיה, נצרכת רק להצד בגמרא שרואים שהבור והשור כל אחד עשה רק חצי היזק, שאז אין מקום לגבות מאחד מה שאי אפשר לגבות מחבירו, לולא סברא זו. אבל להצד שכל אחד עשה היזק שלם לרבי נתן אין צורך להגיע לסברא זו אלא מכיוון שעשה היזק שלם משלם כל מה שאי אפשר לגבות מחבירו עד כמה שהיה חייב לולא היה לו שותף, וזה נקרא כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וזה לשיטת רש"י ורמב"ם, ואף לשיטת תוספות בסוגיא של דף נ"ג, רק שהם סוברים שהסוגיא בדך י"ג חולקת עליה. עיין כל זה בתלמוד מוסבר בדף י"ג.

בשני שוורים שנגחו בבת אחת אין מקום לצדדי הספק של הגמרא אם נחשב שזה עשה כל ההיזק וזה כל ההיזק, או שכל אחד עשה חצי היזק. שאם די במכת כל אחד לבדה להמית לכל הדעות פשוט שנחשב שכל אחד עשה חצי היזק. ואם אין די בה להמית אלא בצירוף השני פשוט לכל הדעות שכל אחד עשה חצי היזק [זהו לרש"י והרמב"ם. אמנם תוספות סוברים שגם בשור ושור יש מקום לשני צדדים מסברא האם נחשב שעשה כל הנזק או חצי נזק עיין בזה בתלמוד מוסבר]. ודווקא בשור ובור הסתפקה הגמרא אם דומה לכל אחד עשה היזק שלם או חצי היזק.

לכן לשון רבינו שלרבי נתן שאם כל אחד עשה היזק שלם מחויב הכל אם אי אפשר לגבות מחבירו גם ללא סברת כי ליכא לאשתלומי מהאי אינו לשון נכון לשיטת תוספות וכל הראשונים. שליכא לאשתלומי מהאי הוא עיקר דינו של רבי נתן, וללא זה היה מודה לחכמים שגם בעשה כל אחד נזק שלם משלם רק חצי אף שאי אפשר לגבות מהשני.

לרמב"ן יש שיטה מחודשת בסוגיא והיא דעת יחיד. ולשיטתו אם כל אחד עשה כל ההיזק פשוט שאם אי אפשר לגבות מהשני האחד משלם הכל כיוון שעשה כל ההיזק וגם חכמים מודים לזה.

ואם כל אחד עשה חצי היזק, אז גם בשני שוורים שנגחו בבת אחת שאין את הסברא של אנא תוראי בבירך אשכחתיה, לרבי נתן יש סברא מיוחדת מחודשת, שרבינו מכנה אותה סברת "כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי", שלפיה אם אי אפשר לגבות מאחד משלם השני הכל, ואע"פ שלא עשה מעשה היזק שלם משלם הכל אם אי אפשר לגבות מהשני וזהו חידוש גדול וקשה מאוד להבינו שזה כמו לחייב את ראובן לשלם על מה שהזיק שמעון ולקמן יתבאר עוד. זו סברא מחודשת שרק הרמב"ן סובר כך, ורבינו מבאר אותה, ואל זה כוונתו כשהוא כותב שבהזיק כל אחד נזק שלם גם ללא סברת כי ליכא לאשתלומי משלם האחד הכל אם מהשני אי אפשר לגבות, ומכח שהאי עשה כוליה נזק. ודבריו הם רק להרמב"ן. ושאר הראשונים סוברים שאם כל אחד עשה חצי נזק אינו משלם הכל גם אם אי אפשר לגבות מהשני אפילו לרבי נתן. ורק בשור שדחף לבור יש סברא מחודשת מיוחדת לרבי נתן לחייב את בעל הבור בכל אע"פ שהזיק רק חצי מכיוון שאומר לו אנא תוראי בבירך אשכחתיה. והארכתי בדבר פשוט כיוון שבדברי רבינו השיטות מעורבבות]

ונראה עתה סברת האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד דבזה חולקין הרמב״ן והבעל המאור, דסברת הבעל המאור שמעתי מפי הגאון האמתי הצדיק רבן ומאורן של ישראל האב״ד דבריסק שליט״א, דהוא סובר דביאור האי פלגא הזיקא עביד הוא דאינו מזיק רק על חצי דבר הניזק, ועל כן לא שייך כלל לומר בזה דין דכי ליכא לאשתלומי, דמכיון דאין לו שם מזיק כלל רק על חצי הדבר ואיך ישלם יותר ממה שהזיק, ורק היכא דדחף לבור אז על ידי סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה יש לו על זה שם מזיק דיתחייב בכל הנזק.

[ההסבר שיש לו שם מזיק על חצי שור אינו מובן. שמה שייך שהוא מזיק על חצי שור. שמה שעשה הרי פעל על כל השור. אלא ההסבר הוא שזה כמו ששניים נגחו בבת אחת ואין במכתו של אחד מהם לבדה כדי להמית. ורק בצירוף שתי המכות נעשה כח שיכול להמית. ונחשב שעשה חצי היזק משום שאין לייחס לו מעשה שלם של מזיק אלא רק הצטרפות עם האחר לכדי מעשה מזיק. והחצי כאן הוא חצי באחריות על העשייה ולא חצי בשור, שהעשייה היא על כל השור רק שהמעשה אינו שלו לבדו אלא רק בהצטרפות ולכן רק חצי מתוצאת המעשה יכול הוא להתחייב מכוחו]

וסברת הרמב"ן דאף אי פלגא הזיקא עביד לא צריך להסברא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה ומחויב על ידי דהוא השלים הנזק ומשום דזהו סברא בחיוב מזיק דעל ידי דהוא השלים ההיזק נעשה מחויב בכל ההיזק על ידי דין דכי ליכא לאשתלומי, ואע״פ שחשבינן ליה רק כפושע בחצי דבר הניזק, בכל זאת על ידי שגרם להשלים כל הנזק ובאופן דאידך שותף הוי בר פטור, מחויב לשלם יותר מפשיעתו על ידי שגרם להשלים הנזק.

[אמנם אכן כך דעת הרמב"ן, אבל מאוד קשה להבין, שמה שהוא עשה בפני עצמו אין בזה כדי לחייב על כל הנזק שהרי מעשיו ללא השני לא היו מזיקים ולא עשה מעשה מזיק שלם. והרמב"ן בא לחייבו מכיוון שהשלים מעשה ההיזק של השותף השני. שמה שעשה השותף השני לא היה מזיק ללא ההצטרפות שלו. וזה לא שמענו לחייב אדם על כך שעשה שאפשר שאחר יזיק. שהנה לקמן נ"ט ב' במשנה נאמר: "אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין". וזהו גופא מה שחידשה המשנה שאע"פ שהראשון שהביא את האש השלים את מעשה השני שהביא עצים פטור כיוון שרק עשה שאפשר לשני להזיק ולא הזיק בעצמו. והאריכה המשנה שאם ליבתה הרוח פטורים לחדש שגם כשאי אפשר לגבות ממי שעשה אין הקודמים חייבים, ולהוציא מסברא זו של הרמב"ן, וצריך עיון.

עוד קשה מאוד על שיטת הרמב"ן שבגמרא נ"ג א' נאמר שאם כל אחד עשה חצי נזק לרבי נתן בעל השור משלם יותר מחצי מכח הסברא של אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ומבואר שבלא זה לא היה משלם יותר מחצי שהזיק כיוון שעשה רק חצי נזק ואין סברא של רבי נתן לחייבו משום שהשלים הנזק וכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. והרמב"ן עמד על זה וכתב שלשון הגמרא הוא לאו דוקא, וזה דחוק מאוד, ומסתבר שמטעם זה לא הלכו כל שאר הראשונים בדרכו].

ה) ומעתה נבוא לבאר הוכחת הרמב״ן לסתור דעת הבעל המאור מהסוגיא דדף נ״ג ב' וזה לשונו: "וכן בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו לרבי נתן משלם נזק שלם אע"ג דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד דהא תלמוד דלרבנן לא משלם אלא חצי נזק [הרמב"ן לשיטתו שחולק בסוף דבריו על רש"י, שלרש"י בעל השור משלם נזק שלם אם הוא שור מועד, וכן בהניח אבן על פי הבור משלם בעל האבן נזק שלם. והרמב"ן הסכים עם החולקים שלרבנן משלם רק חצי מהנזק גם בשור מועד כיוון שיש לו שותף], ואי כוליה הזיקא עביד נזק שלם משלם ואפילו הכי משתלם משור הדיוט נזק שלם וכו' עכ״ל.

[ובעל המאור ושאר ראשונים יפרשו את הגמרא שמדובר שכל שור יש בנגיחתו לבד כדי להמית, ואעפ"כ לרבנן אינו משלם נזק שלם כיוון שהשני, דהיינו שור פסולי המוקדשין, גם הוא הזיק ויש עליו לשלם חצי, אין חייב בעל השור הדיוט בחצי זה אע"פ שעשה נזק שלם לבדו. ובזה חולק הרמב"ן שמסתבר לו שאם כל אחד עשה נזק שלם ואי אפשר לגבות מאחד אין סברא שלא ישלם השני הכל כיוון שמה אכפת לנו אם יש שני או אין שני, הרי במעשיו יש סיבה לחייבו הכל, ואם אין השני משתתף בתשלומים ישלם הכל. ואכן כך מסתבר, ולבעל המאור זו גופא סברת רבי נתן שמכחה חולק על חכמים, רק שהרמב"ן סובר שזו סברא חזקה כל כך שלא יתכן שחכמים לא יודו לה ומזה מכריח הרמב"ן לשיטתו שמדובר שכל אחד עשה חצי נזק.

ולהסביר סברת חכמים לפי בעל המאור נראה שהנה אם אחד זרק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו במקל, אם הולכים בתר מעיקרא הראשון חייב הכל והשני פטור לגמרי, כיוון שכבר נפעל בכלי מעשה שבירה לפני שהכהו השני. וכן אם ישבו חמשה על ספסל ויש בישיבתם כדי לשברו ובא אחרכך אחר וישב האחרון פטור כיוון שכבר יש כאן מעשה שבירה בספסל לפניו. ואע"פ שיש בישיבת האחרון לבדה כדי לשבור לולא היו כאן אלה שישבו לפניו. ואם כן אם קדם הראשון יש בכך לפטור את האחרון אע"פ שיש במעשי האחרון להזיק לבד. ואף כשאין לגבות מהראשון פטור השני. אם כן הוא הדין בהזיקו ביחד, יש לומר שמה שיש כבר מעשה שבירה שנפעל בניזק על ידי אחר הוא סיבה לפטרו. כמו שאם נעשה בניזק לפני שהוא עשה פטור לגמרי מכל וכל לכל הדעות, כך אם נעשה בבת אחת פטור מאותו טעם מחצי]

[לשון הרמב"ן: "וכן בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו [בבא קמא נ"ג ב'] לרבי נתן משלם נזק שלם אע"ג דהאי פלגו נזקא עביד והאי פלגו נזקא עביד דהא תלמוד דלרבנן לא משלם אלא חצי נזק, ואי כולא היזיקא עביד נזק שלם משלם, ואפילו הכי משתלם משור הדיוט נזק שלם ואע"ג דליכא למימר כי האי טעמא דאמרינן בגמרא גבי בור אנא תוראי בבירך אשכחתיה, ושמע מינה דלאו דוקא קא אמרינן אלא כדפרישנא"]


וצריך ביאור לדבריו הקדושים דמה הוכיח מהא דלרבנן אינו משלם רק חצי נזק [בשור ושור פסולי המוקדשין] דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, דהא חזינן בסוגיא דלעיל לחד לישנא דאמרינן אליביה דרבי נתן דהאי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי דמשלם רק חצי נזק [לשיטת החולקים על רש"י שהביא הרמב"ן והסכים איתם], ובודאי אי אפשר לומר דלהאי לישנא דכולי הזיקא עביד פליגי רבנן עם רבי נתן בזה גופא, דלרבי נתן האי כולה הזיקא עביד ולרבנן האי פלגא הזיקא עביד,

[לעניות דעתי נראה פשוט שאכן כך היא הסוגיא לשיטת הרמב"ן, שלרבנן בוודאי כל אחד עשה חצי מהנזק, ורק לשיטת רבי נתן כיוון שדבריו היו מוקשים לגמרא העלתה את הצד שאולי הוא סובר שכל אחד עשה כל ההיזק. וכך הוא לשון הרמב"ן שהקשה לשיטת רש"י מניין מוכרח בסוגיא שלחכמים לא אומרים שאם אי אפשר לגבות מאחד גובים מהשני: "לפיכך [כדי שיהא מוכרח מהסוגיא שלחכמים לא אומרים שאם אי אפשר לגבות מאחד גובים מהשני] אמרו מקצת מפרשים [בדעת חכמים] בעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור ועל כרחך פלגו היזקא עביד [ומשום כך לחכמים משלם בעל השור חצי גם בשור מועד], ואפילו הכי לא אמרינן כיון דליכא לאשתלומי מבעל הבור משום דבתר דחיפה אזלינן משלם מן השור נזק שלם". והרי מפורש בדברי הרמב"ן שעל כרחך לחכמים כל אחד עשה חצי מהנזק. וכתב "על כרחך" שלא תאמר שלא משמע כך כמו שאומר רבינו. ורק לרבי נתן הסתפקה הגמרא אולי נחשיב שכל אחד עשה נזק שלם, כדי לחזק את הקושיא שלא רק אם כל אחד עשה חצי נזק כמו שהוא לחכמים קשה על רבי נתן, אלא אפילו אם תאמר שרבי נתן חולק על חכמים בזה וסובר שכל אחד עשה כל הנזק גם קשה עליו. וביישוב שיטת רבי נתן מיישב לשני הצדדים שנאמרו בקושיא, אבל לחכמים לעולם נשאר שכל אחד עשה רק חצי נזק]


אלא דגם להך לישנא דהאי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד גם לרבנן אמרינן הכי דהאי כוליה הזיקא עביד ואפילו הכי משלם רק חצי נזק, ומה הביא הרמב״ן ראיה מהא דאינו משלם אליבייהו דרבנן רק חצי נזק דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד.


ונראה דביאור דברי הרמב"ן כך הוא, שבא להוכיח דלא נאמר לחלק בין שור שדחף לבור, דכל אחד עושה מעשה אחריתי, ובין שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו דשניהם עבדו מעשה אחת, ונאמר דבשור ושור פסולי המוקדשין דעושים מעשה אחת שאני, ואמרינן בהו דהאי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה הזיקא עביד אף להאי לישנא דבשור ובור האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, ועל זה הוכיח הרמב״ן דלא נוכל לומר כן, דודאי אם בשור ובור אמרינן דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, גם בשור ושור פסולי המוקדשין נמי נאמר כן דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד כמו בשור שדחף לבור, דאם לא נאמר כן ונבוא לחלק בין שור שדחף חברו לבור ובין שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו, דבשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו שאני דהכא אפילו ללישנא בתרא נמי דסובר האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא היזיקא עביד, בזה אמרינן דהאי כוליה הזיקא עביד והאי כוליה היזיקא עביד, דא״כ למה לא משלם אליביה דרבנן רק חצי נזק, הא לא שמעינן בהו רק דפליגי בשור שדחף חברו לבור דהא התם האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, פליגי רבנן על הדין דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, אבל על סברת דכולה הזיקא עביד לא מצינו דפליגי, ומנא ליה לאביי ורבינא דגם בזה סברי רבנן דאינו משלם רק מחצה, ובעל כרחך דאם בשור שדחף חברו לבור אמרינן דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, גם בשור ושור פסולי המוקדשין נמי אמרינן האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, ואפ"ה משתלם אליביה דרבי נתן הכל, ואע"ג דליכא הכא סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה, הרי להדיא מוכח דלא כבעל המאור דגם ללישנא בתרא דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא וכו', ובמקום דלא שייך אנא תוראי בבירך אשכחתיה נמי אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, ומשום דהוא גרם להשלים הנזק משלם הכל.


[דברי רבינו כאן מיוסדים על שיטת התוספות נ"ג ב' דיבור המתחיל "הא", שבשור ושור שנגחו גם כן שייך צדדי הספק מסברא כמו בשור שדחף לבור אם נחשב שכל אחד עשה חצי היזק או שכל אחד עשה היזק שלם. אמנם נראה שזה דווקא לפירושם בבשר ואימורים שנחשבים כזה עשה כל ההיזק וזה עשה כל ההיזק. אמנם לרש"י ולרמב"ם שחולקים וסוברים שבבשר ואימורים נחשב שזה עשה חצי היזק וזה עשה חצי היזק, וכמו שכתבתי בתלמוד מוסבר, בשור ושור אינו תלוי בסברא אלא במציאות, שאם די במכת אחד לבדו להמית את הניזק הרי שכל אחד עשה כל הנזק. ואם לא די במכת אחד לבדו להמית אלא רק בצירוף מכת השני, אז כל אחד עשה חצי מהנזק. ורק בשור שדחף לבור יש מקום בסברא להסתפק האם נחשיב שכל אחד עשה כל הנזק [שמכת השור הדוחף יש בה כדי להרוג גם ללא הבור, וכמבואר בדף נ"ג סוף עמוד א', והשור ודאי יש בו כדי להמית], או שנחשיב שכל אחד עשה רק חצי נזק כיוון שיש מעשה נפרד של השני.

ושיטת הרמב"ם ורש"י בזה היא הפשוטה והמבוארת ומן הסתם בעל המאור והרמב"ן גם סברו כך בעניין זה.

גם מה שכתב מנא ליה לאביי ורבינא וכו', תמוה לי לפום ריהטא שהרי לפירוש רבינו יכלו ללמוד זאת מהצד בשור ובור שעשה כל הנזק ואפילו הכי לרבנן משלם חצי נזק]

ולדעת הבעל המאור צריך לומר דאינו ראיה דאיהו סובר דשפיר חלוק דין דשור ושור פסולי המוקדשין מדין שור שדחף חברו לבור דכל אחד עושה מעשה אחריתי, [אין צורך בכל זה, שבעל המאור מעמיד שור ושור באופן שכל אחד יש די במכתו להמית וכל אחד עשה נזק שלם, שלשיטתו בלא זה גם רבי נתן היה מודה שאין בעל השור ההדיוט משלם יותר מחצי אף בשור מועד] ואולם החילוק בין הנך דינים הוא לא לענין שנאמר דבשור ושור פסולי המוקדשין כיון דעבדי מעשה אחת נאמר האי כוליה הזיקא עביד והאי וכו' אלא דללישנא בתרא אם האי פלגא הזיקא עביד והאי וכו' גם בשור ושור פסולי המוקדשין נמי האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד, אלא דעל ידי דחדא מעשה עבדי על כן מהני זה רק לענין זה שיהיה שייך על כל אחד שם מזיק לענין שנאמר ביה דחייב לרבי נתן על כל פנים על ידי דכי ליכא לאתשלומי מהאי משתלם מהאי, וכמו בסברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה דעל זה מתחייב יותר מפשיעתו לרבי נתן משום האי טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה הכא נמי באופן דשניהם עבדו מעשה אחת כמו בשור ושור פסולי המוקדשין, וכמו בבשר ואימורין, שייך על כל פנים להשתלם לרבי נתן הכל יותר מכדי פשיעתו באופן דליכא לאשתלומי מהאי, ולפי זה שפיר פשיטא להו לאביי ורבינא דלרבנן גם בשור ושור פסולי המוקדשין לא משתלם רק חצי נזק דמדפליגי גם בשור שדחף חברו לבור דודאי שייך שם שם מזיק על בעל הבור ומשום אנא תוראי בבירך אשכחתיה, ובכל זאת פליגי רבנן דלא משלם רק חצי נזק ולא סברי כלל הדין דכי ליכא לאשתלומי, אם כן הכא נמי גבי שור ושור פסולי המוקדשין דעבדי חדא מעשה נמי פליגי רבנן ארבי נתן וסברי דאינו משלם רק חצי נזק.

[לעניות דעתי רחוק מאוד לחדש חילוק כזה ללא יסוד. גם לא הבנתי לפום ריהטא שהרי בבשר ואימורים אומרת הגמרא בדף י"ג שאין סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה, ומשום כך מחלקת בין זה לבין שור שדחף לבור. ולדברי רבינו יש בבשר ואימורים סברה שהיא כמו אנא תוראי בבירך אשכחתיה]

ו) ואולם צריך עיון על הבעל המאור דהא לא מצינו דרבנן לא סברי סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה, דהא אליביה דרבנן בעל הבור פטור מגזירת הכתוב דכי יפול ולא שיפילוהו אחרים [זוהי שיטה מחודשת של התוספות י"ג א' ונ"ג א', וברש"י וברמב"ם מבואר שטעם חכמים מסברא ולא מדרשה. והיא דרשה שחידשו התוספות להסביר טעם חכמים אבל לא נאמרה בגמרא דרשה כזו. לכן אין להניח ששאר ראשונים יסברו כך אלא אם כן הם מתלמידי התוספות], והא דמוכח מרבנן דפליגי על רבי נתן ולא סברי הדין דכי ליכא לאשתלומי, הוא מהא דאמרי רבנן דבשור תם אינו משלם רק רביע, ולפי זה מנא להו לאביי ורבינא דפליגי רבנן על עיקר הדין דכי ליכא לאשתלומי באופן דשייך אנא תוראי בבירך אשכחתיה דדוקא גבי שור פליגי רבנן על רבי נתן דסברי דלא אמרינן דכי ליכא לאשתלומי, משום דגבי שור לא שייך הסברא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה וכן כל אחד עבד מעשה אחריתא, אבל בשור ושור פסולי המוקדשין כיון דשניהם עבדו מעשה אחת, אפשר דגם רבנן יודו לרבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי.


ואולם הבעל המאור הא אזיל בשיטת רש״י דמה דחזינן דלרבנן לא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי הוא מהא דלא משתלם גבי תם חצי הנזק מבעל הבור, ומבואר דפליגי רבנן על עיקר הדין דכי ליכא לאשתלומי ואפילו באופן דשייך אנא תוראי בבירך אשכחתיה, ושפיר אמרי אביי ורבינא דאם בשור חולין ושור פסולי המוקדשין אף דשניהם עבדי מעשה אחת, מכל מקום לא אמרינן לרבנן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, אולם הרמב"ן מפרש כהתוספות דבעל הבור פטור מגזרת הכתוב דכי יפול ולא שיפילוהו אחרים [לא מסתבר כלל ליחס לרמב"ן שיסבור דרשה שלא נאמרה בגמרא בלא שיאמר כן בפירוש] ואם כן לא מצינו דרבנן יחלוקו גם באופן דליכא סברת אנא תוראי בבירך אשכחתיה ואם כן שפיר הוכיח הרמב״ן דלא מצינו לחלק שום חילוק בין דין דשור שדחף לבור ובין שור ושור פסולי המוקדשין, אבל הבעה״מ אזיל לטעמיה דמפרש ליה להדיא כשיטת רש״י דמוקי מה שנפל לאחורי הבור דפטור מנזק שלם וחייב חצי נזק רק אליביה דרבי נתן, משמע אבל לרבנן משלם בעל השור הכל משום דאזלי בתר מעיקרא.