ברכת שמואל המבואר – בבא קמא ח'

סימן ח'.

עוד בענין הנ"ל.

[משנה נ"ה ב':

"הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור. לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב. נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים – לסטים חייבין".

ובגמרא נ"ו ב':

"פשיטא [שליסטים חייבין] כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי".

לשון הרשב"א שם: "פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי. כלומר בדאפקוה לגזלה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומי נזקיה, ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמי מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו, ואפילו החזירוה לבעלים מכל מקום בתשלומי נזקיה נתחייבו הן משעת משיכה, ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה. והיינו דתנן (מ"ד ב') ארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים וההיא אפילו בתם היא מתניתין ואפילו לרבי עקיבא דאמר הוחלט השור ושותפין נינהו [המזיק והניזק בגוף השור משעת נגיחה], דשמירת נזקיו קבלו עליהם משעת משיכה, וכל שכן לר' ישמעאל [שבשעת נגיחה נעשה חוב ממון על המזיק ורק גביית החוב היא מגוף השור], וכל שכן גזלן שקנה לאונסין ששמירת נזקיה עליו וכבעלים הם לכל מילי"]

א) והנה לשיטת התוספות בדף מ"ה א' בדיבור המתחיל "השתא", דמה שמחויב השומר בנזקין הוא מדין נזקי גופו ככל חיובי שומרין דעלמא [כמו שנתבאר בסימן הקודם, שמי שמחוייב לניזק הוא רק הבעלים, ומחמת חיוב הבעלים זוכה הניזק בשור, ומה שנאמר שהשומר חייב, זהו משום שהשומר חייב לבעלים לשמור את גוף שורו שלא יינזק, וחייב להחזיר לו שור, ומכיוון שהניזק גובה מהבעלים הרי שהבעלים לא הוחזר לו שורו ועל זה חייב השומר. ושם נתבאר כיצד דייק כן רבינו מהתוספות. ושהרשב"א חולק על התוספות וסובר שמחמת חיוב השומר זוכה הניזק בשור], הא קשה, דאם כן למה הוצרכו לבא מדין נכנסו תחת הבעלים, כיון דעיקר חיובא דהשור הוא מחמת הבעלים.

ונראה לומר דאף דבאמת החיוב הוא על הבעלים מכל מקום פשיעתו דהשומר היא הגורמת חיובו על השור, ומדין נכנסו תחת הבעלים ולא מחמת פשיעת הבעלים, דהא חזינן דהשומר יש לו דין בעלים לגבי רשות משנה [שאם עובר שור מועד לרשות בעלים אחר חוזר להיות תם. עיין בבא קמא ל"ט ב' ומ' א'], ולעשותו מועד כשהוא ברשות דהשומר, ולחד מאן דאמר גם לכשיצא מרשות שומר גם כן נעשה מועד, דזה ודאי צריך לומר דגם התוספות סבירא ליה בזה כשיטת הרשב"א [נ"ו ב' שהבאתי] דגם גבי תם נכנסו תחת הבעלים, ולא דמי להקדש והפקר דשם לא שייך לומר דרשות שומר יעשה את השור לבר חיובא כיון דאין לו בעלים כלל ואינו בכלל שור הפרשה, אבל הכא הואיל ואית ליה בעלים והוי שפיר שור בר חיוב מהני רשות שומר לחייב את הבעלים בפשיעתו [אין זה שהשומר נחשב בעלים כי הבהמה ברשותו לשמור עליה ולעניין נזקין הוא האחראי והמתחייב ואם כן נחשב הוא הבעלים לעניין נזיקין, שאם כן אם שומר על שור של הפקר או הקדש יתחייב השור שהרי יש לו בעלים, זה אינו, שהשומר לא נחשב בעלים, רק אם יש בעלים, השומר נכנס תחת בעלים], וכל עיקר מה שהוקשה ליה להרשב"א ז"ל בשור תם דהאיך מחייב את השור להשתלם מגופו אינו משום דלא מצי לכנוס תחת הבעלים בשור תם, רק דקשיא ליה האיך מצי לחייב את השור של הבעלים מחמת השומר לגבות מגופו, ובזה הוא דפליגי התוספות והרשב"א ז"ל, דהרשב"א סבירא ליה דכיון דנכנסו תחת הבעלים הוי ליה כבעלים ממש ומצי לחייב את השור גופא, אבל התוספות סבירא ליה דכל כך מיהת לא נעשה בעלים לחייב את השור מגופו מחמת השומר, אבל לגבי הא שיתחייבו הבעלים בפשיעתו דהשומר על זה מהני שפיר נכנסו תחת הבעלים.

ב) וזה שכתב דפשיעת השומר גורמת חיוב צריך ביאור, ולמה צריך לפשיעתו דהשומר ולמה לא נחייב משום הבעלים גופיה יש לומר כמו שאמר הגאון האמתי האב"ד דבריסק שליט״א, דכיון דמסרו לשומר ונכנס ברשות אחר זה גופה עושה דלא מצי לחייבו משום פשיעת הבעלים דהרשות שומר פוטר את הבעלים דלא לחייבו משום פשיעתו, אלא משום פשיעת שומר, וכמו שכתבתי לעיל דפשיעת השומר עושה חיובים על הבעלים דמצטרף פשיעתו אצל רשות הבעלים, ואפילו לפי שיטה שבהראב״ד דסבירא ליה דרצה משומר גובה רצה מבעלים גובה, אין כונתו דהבעלים מתחייבים מחמת פשיעתם רק מחמת פשיעתו דהשומר וגובה מהבעלים מחמת השומר, ומחמת פשיעת שומר מצינו שפיר לחייב את הבעלים ואף דאינהו הוו אנוסים, אבל עצם ההיזק הא נעשה בפשיעה ולכך מצטרף לרשות הבעלים.

ודע דאפילו לשיטת התוספות מהני כשהבעלים אנוסים [שהרי גזלן שפשע בשמירת השור גורם לחייב אפילו שהבעלים אנוס לגמרי], דמצטרף פשיעתו דהשומר ורשותו אל רשות הבעלים לחייב את השור.

והנה עתה כשיצא לאור ספרו דמו"ר זיע"א ראיתי שכתב בהלכות נזקי ממון [ד' ד'] בשיטת התוספות, דהתוספות סוברים דגבי תם חיוב תשלומין על הבעלים הוא, דסבירא ליה דזה לא יתכן לומר דהשומר יתחייב בתשלומין משל הבעלים, אלא דמכל מקום חל חיובא לגבות מגוף השור כדין מגופו משורו של הבעלים, ולא איכפת מה דחובת הנזקין הוא על השומרין ולא על הבעלים, כיון דעל כל פנים יש כאן נגיחה של חיוב, על כן ממילא נשתעבד השור בחיובו של שומר, יעויין שם דבריו הקדושים, והנה בעזרת השם דברי המה קרובים לדברי מו״ר זיע״א דחובת הנזקין הוא של שומר ולא של הבעלים [הכוונה שפשיעת השומר ממנה נולד החיוב, שלגבי השומר הוא נחשב ממונו המזיק ושמירתו עליך שחידשה תורה בפרשת נזקי ממון, ומפשיעת השומר נולד החיוב. רק שהחיוב חל על הבעלים ולא על השומר, לעניין מי יהיה חייב לשלם אותו. שגם לפרשת נזקי ממון הבעלים הוא הבעלים ולא השומר, שהרי שור של הפקר שיש לו שומר אינו נחשב שור שיש לו בעלים להתחייב. כי השומר גם לגבי פרשת נזקי ממון רק נכנס תחת בעלים להיות חיוב השמירה עליו, ופשיעתו היא המולידה שיהיה כאן חיוב. אבל הוא רק תחת בעלים לגבי חיוב לשמור על המזיק, אבל לא הבעלים עצמו. לכן מי שאחרי שנולד החיוב הוא זה שצריך לשלם את החיוב זהו הבעלים], וממילא חל חובת תשלומין על הבעלים, ועיקר חיובא דשומר להבעלים הוא משום דהוי פסידת גופו ולא משום חיוב נזקין.

ג) ולא יקשה על שיטה שבהראב"ד דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה דאם כן למה מחלקינן גבי מסרו להאש לחרש שוטה וקטן דפטור ומשום דהוי כמו שנתלבתה על ידי רוח שאינה מצוייה [בבא קמא ט' ב'] תיפוק ליה דגם מסרו לשומר חייב [איני מבין את השאלה, שהרי במסר לשומר מה שחייב הבעלים לפי השיטה בראב"ד הוא משום פשיעת השומר. ואם נדלק הגדיש נבוא לדון אם השומר פשע או לא לפי הלכות חיוב שמירת אש ובזה יהיה תלוי חיוב הבעלים. ואילו חרש אינו שומר כלל, ואין נפקא מינה אם הוא פשע או לא, אלא הדין במסר לחרש הוא האם הבעלים פשע כשמסר או לא. ואם הדין שהבעלים פשע ממילא חייב הוא בלי שייכות אם החרש אחר כך שמר כהלכות שמירה כראוי או לא. ולמעשה הם הלכות אחרות מה מחשיב את מסירת הבעלים לחרש כפשיעה של הבעלים, ומה מחשיב את מעשה השומר לפשיעה בשמירת האש אם מסר לשומר בן דעת], אבל זה אינו דאם הוסיף [החרש] מעשה בהאש אז נעשה הוא בעל האש ולא הראשון והוי כמו אחד הביא את האור ואחר הביא את העצים דהאחרון חייב, ואם לא הוסיף בהאש אלא על ידי שלא שמרו להאש דלא עשה שמירה להאש בזה אולי באמת רצה מזה גובה ורצה מזה גובה, ועיין בהרמב"ם פרק י"ד מנזקי ממון הלכה ו', וזה לשונו: "שלח ביד פקח הפקח חייב, ולא השולח, מסר לשומר חייב בנזקין",

[לשון הרמב"ם שם:

"הלכה ה':

השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.

הלכה ו':
שלח את הבעירה ביד פקח, זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור, וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.

הלכה ז:
אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין"]

פירוש דבתחילה כתב דבשלח ביד פקח והפקח הוסיף במעשה האש אז הפקח חייב דהוי הוא בעל האש, מסר לשומר ולא שמרו דאז אף דאינו נעשה בעל האש, מכל מקום חייב על ידי דין שמירת נזקין.

[בבא קמא ל"ג ב':

תנו רבנן: "שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום.

קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו.

מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העלייה".

הברייתא היא כרבי ישמעאל שסובר שאין גוף השור נקנה לניזק בעת הנגיחה אלא בעת הנגיחה נעשה חוב ממון על המזיק ורק הגבייה של אותו חוב היא מהשור, והגבייה היא רק כשעומד לדין. הברייתא מפרשת דינו של השור לפני שעמד בדין, שהוא שייך עדיין למזיק ורק משועבד לחובו של הניזק.

ואומרת הגמרא על זה שם:

""קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב [שלווה מבעל החוב] עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משלם אלא מגופו".

בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו [אם אדם לווה מאחד, וחוזר ולווה משני, הראשון גובה ראשון, ששעבודו קדם, ואחריו השני. ואם שורו נגח ואחר כך לווה, הניזק הוא בעל חוב ראשון ודינו לגבות ראשון, ולכן מה שתפסו אחר כך בעלי חוב לא עשו ולא כלום], אבל חב עד שלא הזיק בעל חוב קדים [ולמה לא זוכה בתפיסתו לגבות מהשור]?

ואפילו הזיק עד שלא חב בעל חוב קדים [בכתובות צ"ד א' יש מחלוקת לגבי שני בעלי חובות, אם קדם המאוחר שבהם ותפס מנכסי החייב לפני שגבה בעל החוב הראשון, ויש מי שאומר שמועילה תפיסתו ואין מוציאים מידו מה שתפס, ואע"פ שלא נשאר לבעל החוב המוקדם לגבות. בברייתא מדובר שבעל החוב תפס את השור והניזק תובע להוציא ממנו את השור ולגבות את נזקו ממנו. ולאותה דעה בכתובות אפילו אם הנגיחה היתה לפני שלווה מבעל החוב, כיוון שבעל החוב תפס, אין מוציאים ממנו ונחשב כעת שהוא הקודם לגבות].

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה?

[וכהדעה החולקת בכתובות. זו רק קושיא נוספת ולא שבא להכריע מכאן כדעה זו. שהרי בכל אופן גם אם נאמר שסובר כהדעה הזו, עדיין יקשה שהברייתא דיברה גם באופן שקדמה ההלוואה לנגיחה. שאז בעל החוב גם קודם בשעבודו וגם תפס ראשון, ולא יהיה מתורץ למה לא עשה ולא כלום וצריך לתת את השור לניזק]

לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה, ושאני התם [בברייתא כאן] דאמר ליה הניזק לבעל החוב] אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה [אילו אצלך היה לא ממך הייתי גובה אותו? דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא [שזה השור שהזיקני ממנו אני משתלם].

עד כאן הגמרא.

וזה לשון התוספות שם:

"אילו גבך הוה לאו מינך הוה גבי ליה. תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו [הניזק אומר לבעל חובו של בעל השור, מן הדין שאגבה לפניך כיוון שאם השור היה אצלך הייתי גובה ממנו גם. והתוספות שואלים, שהרי אם היה השור אצל בעל החוב ונוגח, הרי פשוט שהיה הניזק גובה ממנו את השור כי אז בעל החוב היה המזיק והיה מתחייב לו את השור כיוון שפשע בשמירתו. אבל כעת הרי לא נגח השור כשהיה אצל בעל החוב ובעל החוב אינו חייב מאומה לניזק ולמה יתן לו את השור].

ויש לומר דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לבעל חוב כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו וכן פירש בקונטרס בריש שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן ד' לו.)]

ד) והנה מה שמבואר בגמרא בדף ל"ד א' דבנזקין לא שייך דין קדימה דאפילו בעל חוב מוקדם גם כן גובה הניזק מגופו משום דאמר ליה אילו גבך הוה לאו מינך הוה משתלימנא, ובתוספות בדיבור המתחיל "אילו", הקשו דמה סברא היא זו, דאילו הוה גביה אז הוי איהו מחויב בשמירתו, ואמר הגאון האמתי האב״ד דבריסק שליט״א בזה, דבאמת יש לומר דטענינן: 'לא עדיפת מבעל הבית גופיה' [אין אתה בעל החוב עדיף מבעל השור עצמו] דמחויב אפילו לא פשע בשמירתו [שהרי אם גנבו מבעל הבית את שורו ופשעו הגנבים בשמירתו ונגח, משתעבד שורו של בעל הבית לחוב הנגיחה אפילו שלא פשע כלל בשמירתו. ומכיוון שרואים שהשור משתעבד למזיק גם ללא פשיעת בעליו, הרי הוא משתעבד למזיק גם אם יש עליו שעבוד קודם של בעל החוב. שבעל החוב לא עדיף מהבעלים שישתעבד השור לניזק אפילו שאין עליו דין פושע בשמירת השור הזה], משום דהא תורא דאזיק מיניה משתלימנא והוי השור גופיה מחויב בנזקין, ואם כן ממה נפשך אם באת לומר דהיית מוקדם בגוביינא שפיר צריכה [צריך להיות "צריכת", כלומר צריך אתה] להתחייב בנזקין אפילו לא פשעת.

ונראה לברר דברי הגאון, דזה ודאי דבעל חוב לית ליה חיוב שמירת נזקין כמבואר להדיא בגמרא ראש פרק ד' וה' דקאמר שם אי לרבי ישמעאל ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה והגע עצמך אם יתכן שיהא לו שיעבוד על שור הפקר דאין לו בעלים אחרים ודאי לא יתחייב מחמת שיעבודו וזה ודאי צריך לפנים דהא בגמרא בדף ל"ד א' משמע איפכא דקאמר אילו גבך הוה לא מינך הוה משתלימנא, משמע דהבעל חוב מחוייב מחמת השיעבוד, ונראה לי – ובזכרוני ששמעתי כן מפיו שיחיה לאורך ימים ושנים טובות – דלגבי הא מיהא מהני הטענה דאילו גבך הוה שלא יוכל לבא מכח הדין קדימה וכמה דשייך בדין קדימה מחויב הוא לעומת זה בשמירת הנזק [לא בשמירת הנזק אלא שיהיה שעבוד הניזק קודם לשלו. שהרי אף הבעלים עצמו שורו לא משתעבד משום שלא שמר אלא משום שהוא בעלים. שהרי בגנבו ממנו ונגח אצל הגנב משתעבד שורו אע"פ שלא פשע] דאף דאיהו לא פשע אבל מכל מקום שור המשועבד לו הוי מחוייב.

[הנה אם גנבו מהבעלים והשור נגח אצל הגנבים, שמשתעבד השור לניזק אפילו שלא פשע הבעלים בשמירתו כלל, טעם מה שמפסיד הבעלים להיות שורו משתעבד אינו משום פשיעה בשמירה, אלא רק משום שהוא בעלים.

והנה אם מקודם הבעלים לווה ממון מבעל החוב, הרי לבעל החוב יש שעבוד גוף על הבעלים לפרוע לו את החוב. וכשגובה בעל החוב חפץ של הבעלים אינו צריך לעשות בו קניין כדי שיהיה שלו, אלא זוכה בו מכח שהחפץ של הבעלים, והבעלים גופו קנוי לו לשעבוד. וכמו מה שקנה עבד קנה רבו.

לכן אם טוען בעל החוב שרוצה לגבות מהשור, הרי הוא טוען שהוא מממש את  מה שהבעלים משועבד לו שמכח זה יהיה הוא הבעלים על השור.

ואם כן עד כמה שיש בטענתו להיות בעלים על השור, ממילא מונח בטענתו שאם הוא בעלים הרי שורו משתעבד לניזק. שהרי גם הבעלים עצמו משתעבד שורו רק משום שהוא בעלים ולא משום שפשע בשמירתו.

אמנם לשון התוספות כאן, ורש"י ל"ו סוף עמוד א' לא משמע שלכך כוונתם. ומלשונם משמע שהביאור הוא שהנה מטלטלין של חייב לא משתעבדים לבעל חוב, שיהיה קנוי לו קניין שעבוד על החפץ לגבות ממנו חובו. שרק קרקע משתעבדת לבעל חוב, ומטלטלין משתעבדים רק אם אמר לו בפירוש שמשעבד אותם לו, דהיינו אפותיקי.

מכיןן שמטלטלין לא משתעבדים אם מכר אותם החייב אחרי שחל החוב, הם מכורים ואין המלווה גובה מהלקוח אפילו אם אין לו לגבות ממקום אחר.

אם החייב אחרי שנתחייב לבעל חוב ראשון לווה שוב מבעל חוב שני, ושיעבד חפץ מיטלטל לבעל החוב השני שיהיה משועבד לו החפץ לגבות ממנו, באופן זה וודאי שבאותו החפץ גובה בעל חוב שני לפני הראשון. כי החייב יכול למכור מיטלטל אחרי שנתחייב לבעל חוב ראשון. וכמו שיכול למכרו יכול גם לשעבדו. ששיעבוד הוא הקנאה רק שאינה מבוררת עד שלא תהיה גבייה. שלכן לאביי [פסחים ל"א ב'] בעל חוב שגבה מדבר משועבד לו, כגון קרקע או חמץ ששיעבד לו בפירוש והקנה לו בו שעבוד, אחרי הגבייה נחשב שהחפץ שלו למפרע משעת הלוואה. שבשעת הלוואה קנה בו קניין לא מבורר, וכעת נתברר למפרע שאכן קנה אותו.

וכאן טענת הניזק היא שאמנם שעבודו של בעל החוב קודם, אבל לא נשתעבד לו השור לחובו, שלא קנה בגופו קניין שעבוד, שמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב. ואחר כך בשעת נגיחה דין התורה הוא שנקנה לניזק קניין שעבוד על השור. ששעבודו על השור הוא כמו אפותיקי, וכאילו מקנה לו המזיק קניין שעבוד בשור לפרוע את חובו מהשור.

ומכיוון שמטלטלי לא משועבדים לבעל החוב הראשון חל קניין השעבוד של הניזק על השור, וכעת מכח קניין זה הוא קודם לגבות מהשור לפני בעל החוב.

ואכן זה לא במשמעות לשון הגמרא, ויש לדחוק שמה שאומר לו אילו היה אצלך גם הייתי גובה, הכוונה שהוא כבר קנוי לי לגבייה ולכן גם אם תקח אותו אוציא אותו ממך. ובתוספות כתבו שפירושם אינו כדיוק משמעות לשון הגמרא. ומלשון התוספות עצמם משמע כמו שכתבתי. והוא דבר פשוט ומוכרח והיה לנו לאמרו גם אם לא היה כתוב בגמרא.

ומה שכתב רבינו בזה לעניות דעתי אינו מובן כלל, כיוון שהשור הרי לא משועבד בקניין שעבוד לבעל החוב של המזיק לגביה, ואף לאביי לא שייך בו למפרע הוא גובה, שזה רק בקרקע או באפותיקי, ואם כן טענת בעל החוב על השור היא להיות בעליו של השור רק עכשיו, אחרי הנגיחה. וגם אם נודה שמחשיבים אותו כבעלים, הרי הוא בעלים רק אחרי שכבר נגח ולא שייך כלל לחייבו שישתעבד השור מכח הנגיחה.

אמנם דברי הגאון מבריסק שהביא רבינו, לעניות דעתי יש להבין אותם באופן אחר. שהנה אם השור נגזל מהבעלים ונגח אצל הגזלן, שמשתעבד שורו של הבעלים משום פשיעתו חיובו של הגזלן, אע"פ שהבעלים לא פשע כלל, צריך ביאור כיצד ייתכן שהגזלן יש כח בפשיעתו וחיובו להפסיד לבעל השור שייקנה שורו לניזק לרבי עקיבא, או שייקנה בו שעבוד לרבי ישמעאל. שזה כמו שראובן מקנה לשמעון את ממונו של לוי. וגם אחרי כל מה שביאר בזה רבינו בסימן הקודם עדיין אינו מובן כלל.

ובהכרח יש לומר ששונה שעבוד זה מכל שאר שיעבודים. שכל השיעבודים הם תולדה של החיוב על בעל הדבר שמשתעבד. וכאן אינו כן, אלא השעבוד של הניזק על השור הוא גזירת הכתוב מכח הנגיחה. שהרי לפני שחידשה לנו המשנה היינו סוברים שאם שור הפקר נגח, משתעבד שור ההפקר לניזק. והרי בפירוש שהשעבוד אינו תולדה משום חוב גוף על שום אדם. וגם אחרי הדין שצריך בעלים, נשאר שהנגיחה היא סיבה לחיוב על גוף הבעלים, ובנפרד הנגיחה היא גם סיבה לשעבוד על גוף השור באותו אופן שהיה חל על שור הפקר לולא חידוש המשנה.

לכן כשהשור אצל הגזלן והוא נוגח, מכח הנגיחה לחוד חל שעבוד של הניזק על השור. וכמו שהיה חל אם היה נוגח אותו שור של הפקר. ללא שייכות לבעלים כלל. רק תנאי הוא בדין תורה של חלות השעבוד הזה שצריך שיהיה לשור בעלים, והרי יש לו. ותנאי הוא שתהיה פשיעה בנגיחה הזו, והרי יש מצד הגזלן. אבל אין זה שחיוב הגזלן משעבד שור של הבעלים, כי השעבוד אינו בתולדה מחוב של אדם כלשהו, שלא כמו כל השעבודים האחרים בדיני ממונות. אלא השעבוד הוא מגזירת הכתוב מסיבת הנגיחה לחוד.

וזו כוונת לשונו של הרב מבריסק שהשור גופיה מחוייב בנזקין, שלכאורה אין לו הבנה. ובא לומר שסיבת השעבוד על השור היא נגיחת השור, ולא חיוב המזיק עצמו [הגזלן שפשע או הבעלים] כלפי הניזק.

ובוודאי גם מה שכתבתי שלניזק יש קניין שעבוד בגוף השור כמו אפותיקי שנקנה לו אף שהנגיחה היתה אחרי ההלוואה, שלמלווה אן שעבוד על השור, גם זה בכלל דבריו של הגאון מבריסק. ושוב ראיתי שכן מבואר בראשונים בשיטה מקובצת, ורבינו גם כתב כן לקמן. רק שעדיין לא די במה שכתבתי. שהדברים רק מסבירים ששעבוד הניזק קודם לשעבוד המלווה, כיוון שאפשר להקנות שיעבוד במטלטלין שלא נשתעבדו למלווה אחרי שנתחייב למלווה. והתורה הקנתה שעבוד לניזק בגוף השור. ואחרי שקנוי לו השור לשיעבוד גבייה, בוודאי הוא קודם לגבות מהשור לפני המלווה שאין לו שעבוד על השור. אבל עדיין גם אחרי זה יש טענה לבעל החוב שלא יוציא ממנו הניזק את השור.

שהנה אם בעל החוב תפס את השור לגבות, ובא הניזק וטוען שהתורה הקנתה לו שעבוד על השור לגבות ורוצה להוציא מבעל החוב. אומר לו בעל החוב, מה אכפת לי שהתורה הקנתה לך שעבוד על השור. כי מה שהתורה הקנתה לך הוא נגד מי שפשע נגדך והזיק אותך, שכיוון שפשע נגדך קנסה אותו התורה שישתעבד שורו לך. אבל אני לא פשעתי נגדך ולכן קנס התורה לא מחייב אותי ולא נאמר במקום שאני מפסיד. ועד כמה שזה נוגע לזכויות שלי לא נקנה לך שעבוד בשור, שאני לא פשעתי ואי אפשר ששעבודך יפסיד אותי.

ונגד זה אומר לו הניזק, שאין אתה עדיף מהבעלים, שגם הוא משתעבד שורו במקום שלא פשע כלל. וזה מיושב היטב בלשון הגמרא, שאומר לו הניזק, אם השור היה שלך והיית מזיק אותי בלי לפשוע, וכגון שגזלו אותו ממך והגזלן היה פושע בשמירה, הייתי גובה אותו ממך. הרי שאין שיעבודי תלוי בפשיעה, ואין לך טענה נגדי בכך שלא פשעת. ומה שצריך להכניס בדברי הניזק אם היית מזיק אותי "בלי לפשוע", אין זה דוחק, שהרי פשוט שעל זה מדובר, שהרי באמת המלווה לא פשע. וזו עצמה קושיית התוספות מה טענה יש כאן הרי המלווה לא פשע. והגאון מבריסק אומר שקושייתם היא היא התירוץ, שהקשו מה שייך לומר אם היה השור אצל בעל החוב, שאז היה בעל החוב פושע ומתחייב, ואומר הגאון מבריסק שמכח שהתוספות צודקים וזה לא שייך, ממילא זה מכריח שנפרש שפירוש טענת הניזק היא אם היית מזיק אותי בלי לפשוע. ולכן סתמה הגמרא שסמכה שנבין כך, כדי שלא יקשה קושיית התוספות. והגאון מבריסק לא בא לבאר את התוספות אלא ליישב קושייתם]

[בבא קמא ל"ו א':

משנה:

"שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו. והאחרון אחרון נשכר דברי רבי מאיר"

גמרא:

"מתניתין מני? דלא כר' ישמעאל ודלא כר' עקיבא.

אי כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו האי "אחרון אחרון נשכר", ראשון ראשון נשכר מבעי ליה?

אי כר' עקיבא דאמר תורא דשותפי הוא [של המזיק והניזק] האי "יש בו מותר יחזיר לשלפניו", לכולם מבעי ליה? לרבי עקיבא המזיק והניזק הראשון נעשו שותפים בשור, ושניהם מחוייבים לשלם לניזק השני, ואם יש מותר מגבייתו של הניזק השני, הוא מתחלק בין הניזק הראשון והבעלים. ומה שזכה הניזק השני בשור נעשה גם הוא שותף, ומחוייב לניזק השלישי. ואם יש מותר מנזקו של הניזק השלישי, חולקים בו הניזק השני, הראשון והבעלים לפי חלקם]"

תוספות שם:

"אי כרבי עקיבא דאמר שותפין נינהו יחזיר לכולן מבעי ליה. תימה דלר' עקיבא נמי אמאי אין [ניזק] ראשון נשכר, דלמה יהא מוטל עליו לשמור חלקו כל זמן שלא עמד בדין ולא באו עדים, דמה הוא יודע אם יזכה?

[מבואר מהגמרא שהניזק נעשה שותף, וגם הוא מחויב במה שנגח השור את הניזק השני. ומקשים התוספות למה הוא מחוייב, שאפשר שלא יזכה בדין שיכחיש המזיק ולא יהיו עדים, וכל זמן שאינו יודע אם יזכה בדין, לא מסתבר שיהיה עליו עליו חיוב שמירה]

וצריך לדחות דכיון שיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות מתחייב בשמירתו.

ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו דאם כן תיקשי ליה לרבי עקיבא ראשון נשכר מבעי ליה"

הנה אם באמת ניזק שורו מייד זכה בחציו, ואם אחר כך יכחיש המזיק ולא יהיו עדים ולא יזכה הניזק בשור, רק בשעת העמדה בדין יצא השור מבעלות הניזק, ואז בוודאי ייפטר מחיוב שמירתו. וגם אם הוא דין שקר, מכל מקום מועיל פסק הבית דין להוציא את השור מבעלותו, וכיוון שאינו קנוי לו יותר, בוודאי אין עליו חיוב לשמור אותו. ואין זה דומה לנגזל שורו. אבל משעת נגיחה עד העמדה בדין השור שלו, וכיוון שהוא על פי האמת שלו, הוא מחוייב בשמירתו.

התוספות מחדשים שאע"פ שיש עליו חיוב שמירה, יש לפטרו מלשלם כיוון שהוא נחשב אנוס, שמה יש לו לעשות, הרי הוא עדיין לא יודע אם יכחיש הניזק ולא יהיו עדים.

הנה מי שיש לו שור היום, ויודע שמחר אפשר שיבוא אדם ויהרוג את השור, בוודאי חייב היום לשמור. וגם הניזק הרי יודע שהשור שלו. ואם מחר יכחיש המזיק ולא יהיו עדים, הרי זה שמחר יפסיד את שורו. ולמה ייפטר היום?

אמנם יש לחלק כי אם מחר יפסקו הבית דין לטובת המזיק שיכחיש יהיה בירור למפרע שלא היה של הניזק. ואם מכר הניזק את חלקו בשור, ולמחר יפסקו בית דין לטובת המזיק, יתבטל המכר.

ועדיין צריך לי עיון, שאם היום קונה אדם שור, והקנייה היא בתנאי שלמחר ירדו גשמים, ואם לא ירדו תתבטל למפרע זכייתו בשור, האם נאמר שעד מחר אין הקונה חייב לשמור על השור? וצריך לי עיון]

ה) ודע מדחזינן בריש פרק  ד' וה' [היא המשנה והגמרא שהבאתי] דהיכא דניזק אנוס פטור על ידי דחל עליו דין אונס לפטרו, ועל כן הקשו התוספות דיבור המתחיל "שור" [דבור התוספות מתחיל "אי כרבי עקיבא"] לרבי עקיבא אמאי חייב הא הוי אנוס, דאליבא דרבי עקיבא לא מצינו למימר סברא זו: [שביאר רבינו לעיל על פי דברי הרב מבריסק] "דאע"פ דלא הוי מחויב בהנזק מכל מקום להפסיד זכותו בהשור מיהא מחייב", דכיון דסבירא ליה יוחלט השור והוי השור שלו ומקרי בעלים של השור אם כן אין לחייבו על נזקיו דהא לא פשע דלחייבו, אבל לר׳ ישמעאל כיון דאין לו אלא שיעבוד בעלמא על השור והבעלים דהשור הוי המזיק אז נוכל לומר דמצטרף שיעבודו לפשיעת הבעלים ומהני לגבי זה שיפסיד הדין קדימה שלו כיון דהשור גופיה המשועבד לו הוי מחויב שהזיק ברשות הבעלים והבעלים לא היו אנוסים.

[הנה לפי רבי עקיבא וקושיית התוספות, מדובר שהניזק הראשון זכה בחצי השור, ואחר כך נגח השור ניזק שני. על הנגיחה השנייה היה הבעלים מחוייב לשמור, כי הוא שותף, ויש בה פשיעה שלו, וחל חיוב משום פשיעתו.

וכשבא הניזק השני לגבות, ואין בחלק הבעלים די לשלם נזקו, ורוצה לגבות מחלק הניזק הראשון, לפי קושיית התוספות יכול הניזק הראשון להיפטר בטענה שהוא אנוס שלא ידע אם יזכה בדין.

ושואל רבינו שלכאורה נאמר גם כאן את הסברא שאמר לעיל בשם הרב מבריסק, שהניזק השני יאמר לניזק הראשון, הרי יש דין פשיעה על הנגיחה, ואם אתה טוען שאתה בעלים, הרי אינך עדיף מהבעלים עצמו שמתחייב לשלם משורו גם כשהוא אנוס, וכגון שגזלו ממנו ופשעו הגזלנים, ולכן אגבה גם מחלקך.

ומחלק רבינו שבאופן שאמר את הרב מבריסק את הסברא, יש על אותו שור עצמו אחד שפשע ואחד שנחשב בעלים ומתחייב על אותה פשיעה, ובזה אומרים שהפשיעה גורמת לבעלים להתחייב גם כשהוא אנוס, כמו בגזלו ממנו ופשיעת הגזלן מחייבת את הבעלים. וזהו משום שהגזלן שומר של הבעלים ונכנס תחת הבעלים, וחיובו מיוחס לבעלים.

אבל באופן של התוספות, יש שני חצאי שור שכל אחד בבעלות נפרדת. ועל החצי של הניזק הניזק שהוא הבעלים אנוס, והבעלים הראשון שומר על כל השור מכיוון שיש לו חצי בו. אבל מה שהבעלים שומר הוא משום חצי שלו, ולא נעשה שומר של הניזק לשמור עבורו את החצי שלו, שאין צריך לשמור עבור הניזק שהוא אנוס ופטור, ולא נכנס תחת בעלים ביחס לניזק, ולכן פשיעתו לא מתייחסת לניזק]

[בבא קמא ל"ו ב':

"משנה: שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו, והאחרון אחרון נשכר דברי רבי מאיר"

ובגמרא:

"מתניתין מני? דלא כר' ישמעאל ודלא כר' עקיבא. אי כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו האי "אחרון אחרון נשכר", ראשון ראשון נשכר מבעי ליה?"

וכתב על זה רש"י:

"ראשון נשכר מבעי ליה. והאחרון יפסיד שהרי אין ראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו להתחייב בנזקין [שרק לרבי עקיבא זכה ניזק ראשון בגוף השור ונעשה שותף להתחייב על הנגיחה שאחר כך. ולרבי ישמעאל הניזק הראשון רק משועבד לו השור לחובו. ולכן אינו מתחייב על מה שנגח אחר כך שוב, ורק הבעלים חייב לבדו לכל הניזקים, וכלפי כולם הוא החייב והם בעלי חובו. וכמו כל בעלי חוב ראשון ראשון קודם].

והא לא דמיא לחב עד שלא הזיק דאמרינן בהמניח (לעיל דף לג:) קדמו בעלי חובות והגביהו לא עשו כלום [הברייתא לעיל ל"ג ב' היא כרבי ישמעאל. אם קודם לווה הבעלים וחב למלווה, ואחר כך הזיק וחב לניזק, נאמר בברייתא שלא אומרים שהמלווה קודם לגבות לפני הניזק. ואע"פ שדין בעלי חוב תמיד שראשון ראשון קודם. אלא הניזק האחרון קודם. ושואל רש"י למה כאן בגמרא בניזק אומרים שהראשון קודם, ולא כמו שם שבניזק האחרון קודם], דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבעל חוב מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, ובעל חוב לא מצי למימר ליה הכי, הלכך בעל חוב יטול נכסים אחרים. אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי, הלכך קמא קמא קדים"

הרמב"ן מפרש בדעת בעל המאור שהוקשה לו בסוגייה קושיית רש"י, ולא הסכים לתירוץ רש"י, אלא הכריח מזה את חידושו שלרבי ישמעאל אם אין הניזק יכול לגבות מהשור גובה משאר נכסי המזיק. והרמב"ן מסכים עם תירוץ רש"י ומבאר אותו.

לשון הרמב"ן במלחמות על בבא קמא ל"ו א' – ראש פרק שור שנגח ד' וה':

"והקושיא שהקשה [בעל המאור] היכי אמרינן הכא "ראשון ראשון נשכר מיבעיא ליה", ולימא ליה [הניזק האחרון לניזק שלפניו] אלו גבך הוה לאו מינך הוה גבינא ליה [זו קושיית רש"י], היא הזקיקתו לבעל המאור הזה לברור לו דרך אחרת.

ואינה עניין לכאן שהרי בהזיק עד שלא חב ותפשו בעל חוב היה מן הדין שיהא בעל חוב אחרון נשכר למאי דסלקא דעתך בעל חוב מאוחר שקדם וגבה [כלומר תפס כדי לגבות] מה שגבה גבה, ומפסיד משום דאמר ליה ניזק ראשון לבעל חוב אחרון אלו גבך הוה לאו מינך הוה גבינא ליה, ואם בשני נזקין ראו לומר כן הרי ראשון ראשון נשכר שאומר לו ראשון לשל אחריו אלו גבך הוה לאו מינך הוה גבינא ליה, כמו שאמר לו ניזק ראשון לבעל חוב אחרון שקדם וגבה והרי הטענה הזו שם טענתו של אחרון על הראשון היא, וכשתאמר כן בין שני נזקין ראשון נשכר, וכשנאמר נמי שאין הטענה הזאת נוהגת בין שני נזקין ראשון נשכר לעולם, נמצאת קושייתו בטלה לגמרי [כוונת הרמב"ן שבין שני ניזקים כל אחד מהם יכול לטעון טענה זו כלפי השני. מה שאין כן בבעל חוב וניזק. לכן עוד לפני שפירש תוכן הטענה, כבר מוקשים דברי בעל המאור שרצה לומר שמכח טענה זו בשני ניזקים היה הדין שיזכה האחרון להוציא מהניזק שלפניו],

אלא שאותו הטעם צריך פירוש וכך פירושו, הרי אמרו ששור תם מה שהזיק אע״פ שמכרו [הבעלים] אינו מכור לפי שהוא כשדה של אפותיקי מפורש [שגופו קנוי לניזק לשעבוד חובו, כמו שקרקע משועבדת לבעל חוב], ואילו לגבי בעל חוב אחר כמטלטלין דמי [שאין גופם קנוי לבעל חוב בקניין שעבוד], ואין בו דין קדימה שאין אחריותו עליו [כלומר האחריות שיהיה לו לבטחון לגביית חובו], וכיון שכן יכול ניזק לומר לבעל חוב כיון ששעבודי שעבוד גמור שאפילו מכרו

אינו מכור ושעבודך אינו שעבוד גמור [שאם יש חוב הלוואה ומכר החייב מיטלטלין שלו אחרי החוב, המכר קיים, אפילו שאין לבעל החוב מהיכן לגבות, שמיטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב] אין תפיסתך כלום, לא יהא אלא ששעבדו לך קודם שהזיק, מינך גבינא ליה, דהוי ליה לדידי כמאן דלוה מינאי בשטר ואקני לי מטלטלי אגב מקרקעי [לשעבוד גבייה שיהיו המטלטלין משועבדים לחוב כמו קרקע], ולדידך אפילו בשטר אין לך דין קדימה [שגם מלווה בשטר אין משעבדת מטלטלין], ודינא ודאי הוא דגבינא ליה מינך אע״ג דתפשתיה.

אבל בנזק ונזק [כמו בריש פרק הפרה] כיון ששעבוד שניהם שוה וכמקרקעי דמי להו [לשניהם השור משועבד לגבייה כקרקע] כל הקודם זכה והיינו ראשון ראשון נשכר.

ומצינו מפורש בירושלמי כדברינו דגרסינן התם: "בא עליו רבי מאיר בשני דרכים אם שלך הוא תנהו לי, אם אינו שלך תנהו לי שאגבנו ממנו" ואקשו: "לא כן אמר רב אלעזר שמירת נזקין כשמירת קנין". כלומר שאין אדם מתחייב בשמירת נזקין אלא כמו שאדם קונה מחבירו כלומר תקנו משיכה בשומרין כמו שתקנו בלקוחות והיאך הוא מתחייב בתשלומי נזקו אדרבא הראשון ראשון נשכר, ומפרקינהו: "אמר רבי יודן במסרו לו לנזקיו ואינו אלא כמשכון". פירוש כיון שתפסו לנזיקין לגבות הימנו הרי הוא בידו כמשכון וחייב בנזקיו שנעשה עליו כשומר שכר. נמצאת למד שאין טענת "אם שלך הוא וכו'" כלום אלא בשתפסו ניזק, שלא כדברי בעל המאור ז״ל, וכן הדין נותן ואין צריך לראיות כלל שאין פירושו בשמועה זו עצמה עולה כהוגן דהשתא דאוקימנא בשתפסו ניזק אמאי קתני סיפא אחרון אחרון נשכר"]

והנה בזה ג' שיטות, לשיטת התוספות הוי זה הדין דוקא בבעל חוב ונזקין, שהשור לגבי בעל חוב מטלטלין ונזקין קרקע, דקלא אית ליה למילתא והוי כאילו עשאו אפותיקי [שאם אין קול לכך שהשור משועבד לניזק, היו חכמים מתקנים שלא יהיה שיעבוד משום תקנת לקוחות שיקנו מהמזיק את השור בלי לדעת שהוא משועבד לניזק]. אבל בקרקע וקרקע דשניהם שוין הוי שפיר הראשון מוקדם.

וזהו הביאור בירושלמי [הובא ברמב"ן מלחמות בריש פרק ד' וה'] "לא כן אמר ר' אליעזר שמירת נזקין כשמירת קנין", פירוש דלא חל עליו רשות נזקין כי אם על ידי משיכה דתקנו משיכה בשומרין, והראשון הא לא משך ואיך יהיה לו רשות על נזקין, דכיון דשניהם נזקין יהיה לשניהם דין קרקע, אם כן שפיר צריך להיות ראשון ראשון נשכר, אלא אם כן משך דהוי השור ברשותו, אבל כל זמן דאין השור ברשותו אין לו להתחייב על נזקיו עבור שיש לו עליו שיעבוד בעלמא דאין כאן משיכת קנין, וזהו גם כן שיטת הרמב״ן ז"ל.

שיטח הבעל המאור דאפילו ניזק וניזק נמי מפסיד הדין קדימה, והא דקאמר בגמרא ראשון ראשון נשכר היינו משאר נכסים, אבל השור גופיה מפסיד.

ושיטת הרא״ה הובא בשיטה מקובצת, אית ליה נמי כשיטת הבעל המאור דלא מפליג בין בל חוב לנזקין ובין נזקין לנזקין אלא דאית ליה דלא מפסיד אלא אם כן מסרו מדעתו דאז הוי כאילו עשאו שומר עליו דמחייבי הבעלים בלא פשיעה, אבל בניזק וניזק כיון דהוי בעל כרחו דניזק ולא הוי שומר דידיה אין לו להתחיב.

[לשון השיטה מקובצת בבבא קמא ל"ו א':

"וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל לא דמי למאי דאמרי לעיל אלו הוה גבך הוינא גבי מינך שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאינו גובה הימנו והא דקאמר התם אלו גבך הוה משתלמנא וכו' שהבעל חוב הגמור לא נעשה לו זה אפותיקי ואפילו נעשה לו אפותיקי כבר אמרנו נעשה שור אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו. אבל לענין נזק שור תם הואיל ועיקר תשלומין מגופו נעשה כאפותיקי של קרקע וכמו שאמרו תורא נגחנא קלא אית ליה וכשעשאו אפותיקי לאחד וחזר ועשאו אפותיקי לאחר הראשון גובה.

והרא"ה ז"ל פירש דלא אמרינן האי טעמא דאלו גבך הוה אלא בבעל חוב מדעת כלומר בממון שהלוה מהמלוה מדעתו ואקני ליה לוה מקרקעי ואגבן מטלטלי כדאיתא לעיל דכיון שכן הלוה ודאי הוא שומר שלו של מלוה וכיון שכן יכול ניזק לומר לו שורך המשועבד לך ברשות שומר שלך הזיקני ולא שנא איתיה מלוה לא שנא מית ונפל קמי יתמי דכיון דמעיקרא לדעת הוה הוי ליה ודאי כראובן שמסר שורו לשומר לעשר שנים ומית ראובן ונפל קמי יתמי והוא בענין שאין היתומים יכולין לסלקו דהא ודאי דיניה כשומר בעלמא ואם הזיק השור משתלמין מגופו של שור.

תדע דהא בדידיה נמי משכחת לה כגון שמסר שורו לשומר לעשר שנים בענין שאין יכול לסלקו עד אותו זמן ונגח בתוך הזמן הא ודאי פשיטא מילתא דמשתלמי מגופו של שור דבתר שעתא קמייתא אזלינן וכיון דההוא שעתא הוי ליה שומר שלא לדעת הרי זה שוב נכנס תחת הבעלים לעולם כל זמן שתמשך שמירתו אבל הכא דכלהו נזקין ניזק ראשון וכן כל אחד ואחד ודאי כשנתחייב לו שור זה ומזיק זה לא נתחייב לו לדעתו אלא על כרחיה ועל כרחו נמי עומד בביתו של מזיק זה וכיון דכן ודאי לא חשיב ליה ודאי שומר של ניזק וניזק נמי ודאי לית ליה למנויי עלה שומר כיון דהוא לא הוה אלא בעל חוב הילכך לא הוי פושע כלל וליכא לחיוביה בנגיחת השור הילכך ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה אבל לרבי עקיבא כיון דשותפי נינהו ואם הקדישו ניזק קדוש מעכשיו ואם מכרו מכור היה לו להושיב עליו שומר. עד כאן הרא"ה ז"ל]