סימן לג.
בענין גונב שטרות שנתמעט מכפל.
[בבבא קמא ס"ב ב' לומד למעט קרקעות עבדים ושטרות מדין תשלומי כפל:
"מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון".
וכתבו שם בתוספות:
"יצאו שטרות. ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן, למאן דלא דאין דינא דגרמי. ואפילו מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף הפרה (בבא קמא נ"ד א' דיבור המתחיל "חמור").
ויש לומר כיון דאי איתיה [שאם ישנו] לשטר בעין חייב להחזיר, סלקא דעתך דכשמחזיר משלם הכפל עמו"]
א) בריש פרק מרובה בתוספות דיבור המתחיל "יצאו שטרות" וזה לשונם: "ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי וכו'".
פירוש דהתוספות סוברים דדין השבה וחיוב אונסין שהוא מדין והשיב תלוי בדין מזיק, דאי ליכא ביה דין תשלומין משום מזיק אז ליכא ביה גם התשלום של חיוב השבה, וממילא לא שייך לחייב אותו גם בהתשלום של כפל, כמו דלא מחויב בהתשלום של והשיב, ולמה לי למעט שטרות מכפל.
ועל זה תירצו וזה לשונם: "ויש לומר כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר, סלקא דעתך דכשמחזיר משלם הכפל עמו".
ובביאור תירוצם נראה, דחידשו דכשהוא בעין אז חל גם חיוב דוהשיב, ועל כן סלקא דעתך אמינא דמשלם כפל עמו, כן נראה לפי עניות דעתי לפרש,
[הממון של המלווה נמצא אצל הלווה. והשטר הוא כמו חוט הקשור לממון ועל ידי החוט הוא יכול למשוך את הממון שלו אליו. אם הזיק לו רק את החוט ולא את הממון עצמו, אע"פ שכעת אינו יכול למשוך אליו את הממון, עדיין הממון קיים והוא שלו, ולכן פטור על היזק השטר כיוון שאין גופו ממון, והוא רק דינא דגרמי שגרם לו הפסד. והתוספות למדו מזה שאם אינו גוף ממון להתחייב על היזקו אם כן גם אין כאן גניבה, שלא גנב ממון.
ובתירוץ חילקו, שיש שני דינים בגנב, האחד הוא שאם אבדה צריך לשלם דמיה כפי שוויה בשעת הגניבה על שהוציא את החפץ מרשות בעלים. וכיוון שזה חיוב תשלומי ממון, אם החפץ אינו ממון אינו חייב.
אבל יש עוד דין, והשיב את הגזילה אשר גזל, שאם הגניבה בעין, מחזיר אותה כמו שהיא לבעלים. והחיוב להחזירה הוא בין הוקרה בין הוזלה, ואם הוא פרי אפילו הרקיב מקצתו, או חמץ שעבר עליו הפסח ונאסר בהנאה, או כל שינוי שאינו עושה קניין. ודין זה אינו על ההוצאה מרשות בעלים בשעת גזילה שהרי אינו תלוי בשוויה בשעת גזילה, אלא הוא דין אחר שאם היא קיימת חייב להשיב אותה לבעלים. ודין זה אינו על שוויות הממון שלה, שהרי גם חמץ שעבר עליו הפסח שכבר אינו שווה ממון כלל מחזיר לבעלים, אלא הוא דין על גוף החפץ עצמו.
ולכן לא אכפת לנו שאינו אלא חוט למשוך בו ממון, ואינו ממון בעצמו. כיוון שהוא דין על גוף הדבר עצמו ולא על שווי הממון שבו, אם כן חייב להשיב את גוף החוט אע"פ שאינו ממון, שסוף סוף הוא גוף חפץ וחל עליו דין והשיב את הגזילה.
וכיוון שיש בו דין והשיב את הגזילה היינו אומרים שישיב גם כפל. ולזה נצרך הפסוק למעט שטרות מכפל.
וצריך ביאור איך ישלם את הכפל, שהרי אינו יכול לשלם עוד גוף כזה. והרי כפל לעולם הוא דמים בשווי הגזילה ולא גוף הגזילה עצמה.
ונראה שזה יסוד קושייתם, שמה שיש דין בפני עצמו להשיב את הגוף אם הוא קיים ואין דין זה תלוי בשווי הממון שלו אלא הוא על הגוף עצמו זה דבר פשוט והוא היסוד הפשוט של דין גנב ובקושיא ידעו שכך הוא. רק סברו בקושיא שכיוון שכפל אינו דין לשלם את הגוף עצמו אלא דמיו, ממילא הוא רק לגבי דבר שהוא ממון, שאם רואים בו את השווה כסף שבו אפשר לשלם עוד פעם שווה כסף כזה. אבל אם רואים בו רק גוף חפץ, הרי יש רק גוף אחד ואי אפשר לשלם אותו פעמיים ועל זה לא נאמר דין כפל.
ונראה שבתירוץ חידשו שכפל הוא גם על גניבת החפץ מצד עצם הגוף שבו, ונשום את שווי השטר להימכר בשוק וישלם כמה שירצו אנשים לקנות את השטר.
ואע"פ ששומה זו אינה שומה כמה השטר בעצמו שווה, אלא אנשים משלמים עליו משום שעל ידי זה יש להם כח למשוך אליהם ממון אחר, והשווי שהם משלמים אינו שווי השטר בעצמו אלא שווי של דבר אחר שאפשר להשיגו על ידי השטר. שהרי דעתם על החוב שיגבו ולא על השטר עצמו.
וכמו למשל שאדם איבד את מפתח ביתו ואינו יכול להכנס, והוא מסכים לשלם ממון רב תמורת מפתח אחר. והממון הרב אינו שוויו של המפתח, אלא הוא משלם עליו כדי להשיג על ידו ממון אחר.
ובתירוץ חידשו התוספות שדין כפל הוא לשלם פעם שנייה את גוף החפץ ולא את שווי הממון שבו. ואם היה צריך לשלם את שווי הממון שבו לא היה משלם כפי שומתו להימכר שזה אינו שוויו. אבל אם הוא משלם ממון בתורת שהוא משלם פעם שנייה את גוף החפץ, ולא שמשלם שווי הממוני, בזה כבר לא אכפת לנו ששומתו בשוק אינה שוויו הממוני, ובתורת תשלומי גוף החפץ מצד עצמו פעם שנייה החיוב הוא לשלם כמה שנמכר בשוק אע"פ שאינו שוויו הממוני]
דליכא למימר באופן אחר דכונתם הוא, דזה ודאי דאינו מחויב להחזיר הקרן מדין חיוב תשלום של והשיב, דהא ליכא בו דין תשלום של מזיק, מכל מקום על ידי זה לחוד דמחויב הוא להחזיר הקרן מידי דהוי אשואל, משום דהחפץ הוא של הבעלים, ועל כן בלא המיעוט היו מחייבין אותו גם כפל, זה אי אפשר לומר כן, דמכיון דהקרן לאו מדין חיוב תשלום הוא, אלא מדין פקדון, וכמו שכתב רבנו עקיבא איגר זיע״א בכתובות בדרוש וחידוש בפרק אלו נערות יעויין שם, ועל כן לא שייך לחייבו בתשלומי כפל, ובעל כרחך דכשהוא בעין חל עליו דין תשלומין נמי מדין והשיב, ואם כן שייך היה לשלם כפל אי לאו מיעוט דהכלל ופרט וכלל למעט שטרות.
ועיין במסכת שבועות דף ל"ז ב' בתוספות דיבור המתחיל "ואין" [צריך להיות דיבור המתחיל "מיעט"], דסוברים בתירוץ השני דאפילו ליכא בעין נמי הוי בכלל השבה ותשלומין משום דהשבה לא תלוי בדין מזיק ואפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מכל מקום אם הגביה וגזל חייב בהשבה ותשלומין יעויין שם.
[עיין שבועות ל"ו ב' במשנה דין שבועת הפקדון, שאם תובעו תן לי פקדון או תשומת יד או גזל או אבידה שיש לי בידך, והלה נשבע ונמצא שהם בידו ושבועתו היתה שקר מביא אשם.
ובגמרא שם ל"ז ב' נאמר:
"דתנן: "הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי רבי אליעזר. [דקסבר קרקע נגזלת וקיימא לה ברשות גזלן וקרינן ביה והשיב את הגזלה. רש"י]
וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך [קסבר קרקע אינה נגזלת וכי שטפה נהר ברשותיה דמרא קמא היא קיימא. רש"י]".
ואמרינן במאי קמיפלגי? רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי.
רבי אליעזר דריש רבויי ומיעוטי: (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו ריבה, בפקדון או בתשומת יד מיעט, או מכל אשר ישבע חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי ריבה ריבה כל מילי [ואף קרקע], ומאי מיעט מיעט שטרות [שאין גופן ממון שאינן אלא לראיה שבהן. רש"י].
ורבנן דרשי כללי ופרטי: וכחש בעמיתו כלל, בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט, או מכל אשר ישבע עליו, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטל, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון".
בתחילה סברה הגמרא שמחלוקתם היא בין לדין השבת דזיהל ובין לדין שבועת הפקדון. ולבסוף מביאה שיש מי שאומר שמחלוקתם רק לגבי דין השבת הגזילה.
וכתבו שם בתוספות:
מיעט שטרות. אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (בבק קמא צ"ח א') ופטר שורף שטרותיו של חבירו, מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו [שכשישנם בעין מחוייב להחזירם] הוה אמינא דכי כפר חייב [קרבן על שבועת הפקדון, ולכן נצרך מיעוט לשטרות משבועת הפקדון].
ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה [דין השבת גזילה] דוקא פליגי, אי אומר לו [בקרקע] כשנשתנו הרי שלך לפניך, ולא לענין שבועה [ואם כן המיעוט לגבי שטרות הוא לעניין שאין בהם השבת גזילה שלא נאמר שהם כמו שדה ששטפה נהר שלרבי אליעזר חייב להעמיד לו שדה], קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כל שכן נשתנו.
וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי [ודינא דגרמי דאורייתא ומחשיב את השטרות כאילו הם ממון].
אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו [כששרף אותן במקומן שאז הוא רק מזיק], אבל נטלן [ונתחייב עליהן משום גזלן] ושרפן חייב]
ומורי ורבי זיע״א הקשה על דברי התוספות דמשמע מדבריהם דלרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ניחא, והא לדידיה נמי קשה, נהי דחייב משום מזיק, מכל מקום הא לדידיה נמי בעין לא הוי, דודאי דינא דגרמי לא הוי בעין, אלא דינא דגרמי נמי חשיב מזיק אף דלא הוי בעין , אבל לענין שיהיה נחשב גניבה בגונב שטרות הא לא שייך גם אליבא דרבי מאיר.
כמו שמבואר בתוספות בבא קמא דף ע"א ב' דיבור המתחיל "וסבר", דתירצו דנפקא מינה בין דין גורם לממון אליבא דרבי שמעון ובין דינא דגרמי אליבא דרבי מאיר, דדין גורם לממון חשיב כמו שיש לו גופו של השור וחייב גם משום גונב, מה שאין כן דין דינא דגרמי לא חשיב כמו שהוא גוף ממון, אלא דלא הוי רק גורם, וחייב רק קרן ולא כפל.
[בבבא קמא ע"א א' נאמר בברייתא: " גנב שור הנסקל וטבחו משלם ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר". והגמרא בעמוד ב' מקשה הרי שור הנסקל הוא איסורי הנאה ולא של הבעלים טבח.
ומתרצת :"הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר. ורבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, וסבר לה כרבי שמעון. סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר, וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי". [כיוון שאם החזירו השומר לבעלים נפטר השומר מחיובו כלפי הבעלים, לכן אצל השומר הוא דבר הגורם לממון ונחשב כמו ממון שלו, והגנב חייב לשלם כיוון שטבח ממון של הנגנב.
וכתבו על זה בתוספות שם:
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. תימה דלמה ליה למימר דסבר כרבי שמעון, לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן צ"ח ב'): אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר, שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה?" אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צ"ח ב' ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון.
ויש לומר דאיכא נמי סברא למימר איפכא דעד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם, אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל, וקדשים שחייב באחריותן, אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו, לא יחייב רבי מאיר. להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון.
ויש מפרשים דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון, אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון.
וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף ס"ב א') עיין תוספות לעיל נ"ד א' דיבור המתחיל "חמור".
וברשב"א כתובות ל"ד א' כתב:
רבי מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון, סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. ואם תאמר למה ליה למימר דסבר לה כר' שמעון תיפוק ליה דרבי מאיר גופיה הוא דדאין דינא דגרמי, ומאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, כדאמרינן בבבא קמא (צ"ח ב') דאפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לית ליה דינא דגרמי משום דבדבר שאין גופו ממון לא אמר, דאלמא מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דבר הגורם לממון משום דגופו ממון.
ויש מתרצים דהכא ליכא משום דינא דגרמי, דלא דיינינן דינא דגרמי אלא בדבר שהוא שוה ממון אבל הכא כיון שנגמר דינו לסקילה אינו שוה כלום, אבל משום גורם לממון הוא דאיכא.
אי נמי איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי לאו כממון משוי ליה הואיל ואין גופו ממון אלא מדרבנן בעלמא.
אי נמי מדאורייתא, מכל מקום לאו ממון הוא, והוה אפשר דדבר הגורם לממון [כנננתו לדינא גרמי שמכך שדנים דינא דרגמי מחשיבים אותו גורם לממון] לאו כממון הוא לשלומי עליה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' אלא דקרנא משלם משום דמפסיד ליה, ולהכי איצטריך למימר וסבר לה כרבי שמעון דכממון גמור משוי ליה לשלומי עליה תשלומי ד' וה' כדאיתא בבבא קמא (שם), ומיהו מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, אפשר דלית ליה דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון. הרמב"ן נ"ר".
ועוד כתב בשיטה מקובצת בבא קמא ע"א ב':
"וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו'. תימה לימא רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכו'. ויש לומר שאין הענינים שוין דרבי שמעון מחייב בדבר הגורם לממון יותר משורף שטרותיו של חבירו דאין גופן ממון, אבל לרבי מאיר הוה אמינא דאף על גב דשורף שטרותיו וכו' חייב היינו משום שמזיק בידים, אבל בגורם לא הוה מחייב, להכי קאמר וסבר לה כרבי שמעון. ה"ר ישעיה ז"ל"
אני מעתיק כאן מה שכתבתי בתלמוד מוסבר בבא קמא ע"ו א' בעניין דבר הגורם לממון:
"בבעלות אדם על חפץ, בדעת בני אדם מתחלק עניין הבעלות לשני עניינים. האחד הוא בעלות על עצמיות בגוף של החפץ. בעלות זו אינה תלויה בשוויו. ואפילו איסורי הנאה שאין להם שווי פרוטה וגם אינו יכול להינות מהם ולהשתמש בהם, עדיין יש לו בהם בעלות על עצם גופם לרוב הראשונים. עיין קצות החושן סימן ת"ו סעיף קטן ב'.
מלבד הבעלות על עצמיות הגוף, יש גם בעלות על הממון שהחפץ שווה. ויש לעיין, שהרי בעלות על שווי ממון בנפרד מבעלות על הגוף, הרי שווי הממון הוא רק כח שיש לו לקנות ולא גוף דבר גשמי, וכיצד תיתכן בו בעלות.
כשאדם בעלים על מטבע, אינו מקפיד על בעלותו על עצם הגוף, אלא רק על השווי של החפץ [בלשון הגמרא דעתיה אצורתא. דעתו על הצורה, שבה כתוב השווי של המטבע, ולא על גופה]. לכן מעיקר הדין מותר לראובן להניח בארנקו של שמעון מטבע ולקחת תמורתו מטבע אחר באותו ערך בלא לשאול רשות. כי שמעון אינו מקפיד על גוף המטבע שלו אלא רק על ערך הממון שבו.
יש לעיין כשאדם בעלים על מטבע, האם הוא בעלים גם על עצמיות גופה, רק מרשה לאחר לזכות בו כל זמן שיתן תמורתו מטבע כזו, או שאינו בעלים כלל על גופה של המטבע והוא הפקר.
ונראה לעניות דעתי שגוף המטבע הוא הפקר, כיוון שייאוש גורם שהחפץ ייצא מרשות בעליו לרשות הפקר כמו שביארתי לעיל ס"ו א', ולא כפי שטועים לחשוב שגוף החפץ נשאר של הבעלים גם לאחר יאוש ורק מרשה לאחרים לזכות בו. ומה שאינו מקפיד שכל אדם יזכה בגוף המטבע אם יתן מטבע אחרת כמוה הוא כמו ייאוש.
וכן מוכח מכך שמטבע אינו עושה חליפין. והרי אם יש לו כלי והוא מרשה לאחרים לזכות בכלי אבל עדיין הכלי שלו, בוודאי מועיל הכלי לעשות חליפין, ומה שונה מטבע מזה. אלא בוודאי החילוק שבמטבע הוא בעלים רק על הממון, והגוף עצמו הוא הפקר. וכן יש כמה חילוקי דינים בין מטבע לפרי, ואם מטבע גופו שלו הרי הוא כמו כל פרי, ומה בכך שמרשה לאחרים להחליפו.
הביאור בזה הוא משום שבאמת בעלות על שווי ממון הוא עניין נפרד מבעלות על גוף החפץ. שווי ממון הוא כח, שיש בכוחו לקנות, והבעלות היא על הכח. ובגוף חפץ ששווה פרוטה מונח כח זה. אבל החפץ משמש לכח רק כידית, או ככלי, כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ולהיות בעלים עליו. ואין החפץ והכח דבר אחד כלל. על גוף המטבע עצמו אין לבעליו בעלות והוא הפקר, ורק הוא משתמש בגוף המטבע כידית לאחוז את הכח לקנות, שגוף המטבע משמש ככלי או ידית אליו.
וזה דומה למי שמחזיק יין שלו בכלי הפקר. שכל אחד יכול לזכות בכלי ההפקר, אבל אסור לו לשפוך את היין, אבל מותר לו לשפוך את היין לכלי אחר כמו זה ולקחת את הכלי לעצמו. והטעם שאסור לאחרים לקחת ממנו בלי רשות את הכוס עם היין אינו משום גזילת הכוס אלא משום גזילת היין. שאם יגזול את הכוס ולא יעביר את היין לכלי אחר הוא גוזל גם את היין. וכך הגוזל מטבע הוא גזלן משום שגזל את הכח שהמטבע משמשת לו ככלי, ולא משום גוף המטבע עצמו. וזה הביאור שבמטבע דעתיה דאיניש אצורתא ויש בו חילוקי דינים משאר חפצים.
וכמו שלא שייך בעלות על יין בלי שיהיה בתוך איזה כלי, כך לא שייך בעלות על כח לקנות בלי שיהיה מונח באיזה חפץ. אבל אין זה מכריח שגוף החפץ יהיה שלו, ויכול להשתמש גם בחפץ הפקר לשם כך.
מהות הבעלות על ממון, באופן נפרד מגוף החפץ, וכגון מה שהוא בעלים עליו כשהוא בעלים על מטבע, היא שביציאת הכח, שהוא שווי הממון, אל הפועל, יתרבו נכסיו. אמנם בבהמת הקדש שחייב באחריותה אין כאן מי שיכול להוציא לפועל את הכח באופן שהוצאת הכח אל הפועל תרבה נכסיו. שהקדש אינו יכול למכור בהמת הקדש ולקנות בדמיה דבר אחר. מצד שני, מי שנדר את הבהמה יש לו שייכות אצל כח זה באופן הפוך, שהיפסדות הכח בלא שייצא אל הפועל מקטינה את כמות נכסיו. שכיוון שחייב באחריותה אם תיפסד הבהמה יתמעטו נכסיו שהוא חייב באחריותה ויצטרך להביא אחרת.
דעת רבי שמעון ששייכות זו הופכת אותו לבעלים על הכח, שהיינו שווי הממון. ואע"פ שאין הגוף שלו אלא שייך להקדש, לא אכפת לנו שישתמש בגוף ככלי להחזיק את הכח. שכמו שיכול להשתמש בכלי של הפקר להחזיק את הכח שלו, וכמו במטבע, כך יכול להשתמש גם בגוף ששייך לאחר.
וכל זה לא שייך היכן שהבעלים על הגוף יכול למכור. וכגון שלוי יתחייב ליהודה שכל הפסד שיקרה לבהמת יהודה ישלם לו לוי כשווי ההפסד. באופן כזה בוודאי מודה רבי שמעון שלוי לא נעשה הבעלים הממוני של הבהמה אע"פ שהיא גורמת לו לממון. שהרי יהודה יכול לשלם אותה כדמים תמורת חפץ אחר ולהרבות נכסיו, וזוהי שייכות בכח הממון שבה יותר ממה שלוי שייך בו שאם ייפסד יגרום לו למיעוט קנייניו. וכן מבואר מדברי קצות החושן סימן שפ"ו סעיף קטן ז', וזה פשוט.
וגם לרבי יוסי הגלילי בקדשים קלים הממון שייך לבעלים אבל הגוף שייך להקדש, ואין סתירה בזה כיוון שאין חילוק בין משתמש במטבע הפקר ככלי להחזיק שווי הממון או משתמש בבהמת הקדש. ורק בחפץ של אחר שהאחר יכול למכרו אין הוא יכול להשתמש בו ככלי להחזיק בו שוויות ממון שלו, כיוון שכבר הוא משמש להחזיק שוויות ממון של חבירו. אבל מכיוון שהקדש אינו יכול למכור מה ששלו הוא דומה בזה למטבע של הפקר, ולא לחפץ ששייך לאדם אחר שיכול למכרו.
דין טביחה תלוי בבעלות על הגוף עצמו, וצריך שדווקא יהיה גוף הבעלים של הנגנב כדי לחייבו ד' וה' על טביחה. כיוון שטביחה היא עניין ששייך בגוף ולא בממון. אבל לעניין מכירה, וכן לעניין וגונב מבית האיש, תלוי בבעלות על הממון שבו ולא על הגוף". עד כאן דברי שם.
לרבי מאיר שמחייב על דינא דגרמי, למי שסובר שהוא מהתורה, צריך להבין למה הוא מחייב. ואין לזה לימוד אלא הוא מסברא בעלמא, וצריך להבין מה סברתו.
מקושיית התוספות ושאר הראשונים מבואר שהם הבינו בקושיא שלרבי מאיר הסברא היא אותה סברא כמו דבר הגורם לממון כממון דמי.
דהיינו שבדבר שאם יוזק ייגרם על ידי זה הפסד ממון לראובן, גורם הדבר שלראובן יש שווי ממון הנמצא בגוף אותו דבר.
ורבי מאיר סובר אפילו יותר מרבי שמעון וכמו שכתבו תוספות: "דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צ"ח ב') אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון, דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה?
אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צ"ח ב' ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון".
בתירוץ הראשון נשארים התוספות עם ההבנה הזו בדעת רבי מאיר, "ויש לומר דאיכא נמי סברא למימר איפכא, דעד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו, וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם, אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון".
וכוונתם שבאמת יסוד הסברא של דבר הגורם לממון לרבי שמעון, ודינא דגרמי לרבי מאיר הוא אותו יסוד, רק נחלקו בפרטי הסברא, שמצד אחד רבי מאיר מחמיר שאפילו בדבר שאין גופו ממון, ומצד שני הוא מיקל שזה ניתן להאמר רק בדבר שראוי לכל העולם.
בתירוץ השני כתבו:
"ויש מפרשים דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון, אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון".
וכוונתם לפי הרשב"א והשיטה מקובצת, שרבי מאיר אינו סובר שמשום שהיזק הדבר גורם הפסד ממון לראובן, יש לראובן ממון הנמצא בדבר. אלא שרבי מאיר סובר שאם עשה מעשה מזיק על השטרות, רואים כאילו עשה מעשה מזיק ישר על גוף הממון של בעל השטרות.
לפי זה המחלוקת אם דנים דינא דגרמי אינה נוגעת לשאלה האם בשטרות יש גוף ממון של בעל השטרות, ואין לה שייכות כלל לסברת רבי שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי. אלא המחלוקת עוסקת בגדר מה נחשב "מעשה". שכד לחייב מזיק צריך שיעשה מעשה מזיק. ואפשר להמשיל את זה לשאלה האם כוח כוחו ככוחו דמי. כלומר מעשה גמור אינו צריך להיות דווקא בידיו, וגם אם זרק חץ הוא מעשה גמור שלו. ואם זרק חץ על חץ אחר, ועל ידי זה החץ האחר הלך ופגע בניזק, יש לדון האם גם באופן כזה נחשב מעשה גמור של הזורק הראשון.
ואם החפץ הניזק עומד על שולחן, והוא זרק חץ על השולחן ונשבר השולחן ועל ידי זה נפל החפץ שעליו ונשבר, יש לדון האם זה מעשה מזיק על החפץ.
ובשורף שטרות של חבירו, הוא עשה מעשה על השטרות, ומכח שנשרפו השטרות נעשה הממון אבוד מבעליו. ורבי מאיר סובר שזה נחשב מעשה מזיק על גום הממון, ולחכמים אין כאן חפצא של מעשה מזיק. ואין לזה שייכות כלל לשאלה האם לבעל השטרות יש ממון הנמצא בשטרות.
לפי זה יש הכרח לחלק בין גרמא בנזיקין שפטור לבין דינא דגרמי שקיימא לן כרבי מאיר שחייב. שהנה אם אחד זרק כלי מהגג על כרים וכסתות, ובא אחר וסילק את הכרים והכסתות נאמר בגמרא שפטור כיוון שהוא רק גרמא. ולשיטת רש"י מה שמסלק הכרים פטור זהו רק לחכמים שחולקים על רבי מאיר אבל רבי מאיר שמחייב בדינא דגרמי מחייב. שלרש"י אין חילוק בין גרמא לגרמי. עיין מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר בבא קמא נ"ו א'.
אם נאמר בסברת רבי מאיר כהתירוץ הראשון של תוספות שהיא כמו סברת דבר הגורם לממון כממון דמי, הרי מוכרח שכדי להתחייב צריך שיעשה מעשה מזיק גמור על דבר שבו שוכן ממונו של ניזק, וזה אינו במסלק כרים וכסתות.
ולפי התירוץ השני של תוספות צריך שיעשה מעשה גמור של פעולה על דבר אחר שהדבר האחר יפעל מכח זה היזק על ממונו הגמור של הניזק. וזה גם אינו במסלק כרים וכסתות.
שהרי אי אפשר לחייב מסברא חיוב דאורייתא על מזיק בלי מעשה מזיק על ממון הניזק. וגרמי יכול להחשב מעשה מזיק על ממון הניזק או משום שממון הניזק נמצא בשטרות, או משום שמעשה שריפת השטרות גורם לאיבוד הממון עצמו שאצל הלווה, ולכן נחשב כמעשה גמור על איבוד הממון כעין כוח כוחו.
אבל אם אין שייכות בין מעשה המזיק להפסד הניזק באחת משתי דרכים אלה אי אפשר שיהיה חייב מדאורייתא.
ולכן באמת מחלקים התוספות, עיין תוספות בבא בתרא כ"ב ב' שכתבו: "הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפרק כיצד הרגל (בבא קמא כ"ו ב') זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור. וכו' [עיין שם עוד מקומות כעין זה].
ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם קט"ז ב' ושם), ומראה דינר לשולחני ונמצא רע, ונפרצה אומר לו גדור, ודן את הדין דחייב לרבי מאיר אפילו לא נשא ונתן בידו, והשורף שטרותיו של חבירו, ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו.
וחילק רבינו יצחק לשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו.
ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק. ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק.
ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד".
ובדעת רש"י שלא מחלק בין גרמא לגרמי נראה שסובר כהריצב"א.
לפי כל זה מבואר היטב כוונת התוספות בשבועות ל"ז ב', שלפי התירוץ הראשון בתוספות בבא קמא לרבי מאיר יש לניזק ממון בתוך גוף השטרות. מסברת דבר הגורם לממון כממון דמי. ולכן יש דין גנב על הממון הזה והוצרך למעטו מכפל.
ותירוצם השני בשבועות הוא לפי תירוצם השני בבבא קמא, שבאמת אין גוף ממון לניזק בשטרות, וכמו שביארתי לעיל כוונת התוספות בבא קמא ס"ב ב', שאע"פ שאם הזיק את השטרות פטור, ואין לבעל השטרות ממון בשטרות, אם עשה הוצאה מרשות בעלים על השטרות, נעשה חיוב והשיב את הגזילה על גוף השטרות עצמם, שאע"פ שאין בהם ממון מכל מקום יש בהם גוף. ואם שינה את הגוף כמו חפר בקרקע, הייתי סובר שמחיוב השבת הגוף יצטרך לסתום את הבורות, ואם אינו יכול, אפשר שיתחייב על שומתו בשוק ואע"פ אינה שווי הממון שבו, אלא בתורת השבת הגוף. וכמו שביארתי לעיל בדברי התוספות בבא קמא ס"ב ב'. ועל זה נצרך המיעוט.
וקושיית רבי חיים צריכה עיון, שהוא הניח כדבר פשוט שלרבי מאיר לא אומרים שמכח דינא דגרמי יש גוף ממון של הניזק בשטרות, ולהאמור זהו רק התירוץ השני בתוספות בבא קמא ע"א ב', אבל לתירוצם הראשון יש גוף ממון וכמו דבר הגורם לממון. ותירוצם הראשון בשבועות הוא לפי תירוצם הראשון בבבא קמא, ותירוצם השני בשבועות הוא לפי תירוצם השני בבא קמא, ולא קשה מאומה]
ותירץ מורי ורבי זיע״א דשטר כשהוא בעין חשיב גופו ממון ושייך בו גניבה, דהא הוא בר מכירה והקדש, משום הכי לא הוקשה להתוספות דאיך שייך גניבה לרבי מאיר, ורק דהוקשה להם להתוספות דאיך שייך תשלומי כפל. מכיון דלא דייני דינא דגרמי וליכא תשלומין משום מזיק, ותירצו דשייך שפיר תשלומין דכפל דהא כשהוא בעין חל עליו דין תשלומין נמי מדין והשיב להחזיר הקרן ועל כן סלקא דעתך דמשלם כפל עמו.
[לעניות דעתי מחמת היותו של הגאון רבי חיים זיע"א מקצר מאוד בלשונו חל כאן שיבוש בדבריו.
שאי אפשר כלל לומר ששטר כשהוא בעין הוא דבר שגופו ממון, שזה מפורש בגמרא להדיא בכל הסוגיות.
אלא כוונתו לומר שהוא גוף. דהיינו גוף חפץ, לא שיש בו ממון, וכמו ביארתי לעיל.
ודבריו הם מה שכתבתי לעיל בביאור התוספות בבא קמא ס"ב ב', שמחמת שהוא גוף חל עליו דין והשיב את הגזילה שהוא דין על הגוף ולא על הממון שבו וכמו שמשיב חמץ שנאסר בהנאה. ולכן לא הוקשה לתוספות על עצם החיוב להחזיר הגוף, אלא רק הוקשה להם על חיוב הכפל, שבפשטות הכפל הוא דין על הממון שבו ולא על גופו. ותירצו שמחמת שיש בו דין להשיב את הגוף היה סלקא דעתך שישיב גם כפל בתורת כפל של הגוף, ולזה הוצרך למעטם מכפל. וזה נראה לעניות דעתי ברור בכוונתו]
ולפי עניות דעתי אפשר לומר דהתוספות הכא כתירוץ הראשון דלקמן דף ע"א ב' קאי, דסברי דגם דינא דגרמי מהני לענין כפל כמו גורם לממון, ולאותה השיטה גונב שטרות מהראוי שיתחייב כפל. אבל לפי זה יקשה קושית מורי ורבי לפי תירוצם של התוספות שמתרצים אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי ועל כרחך צריך לומר כמו שתירץ מורי ורבי. [נראה מדברים אלה שגם רבינו הבין בדברי הגר"ח כמו שכתבתי ודבריו מבוארים לפי מה שביארתי]
ב) והנה לכאורה קשה הא מכיון דנתמעטו עבדים שטרות וקרקעות מדין אונסין והשבה [דהיינו שאם אבדו באונס אצל הגנב אינו חייב לשלם דמיהן], דילפינן מכלל ופרט וכלל דעבדים אינן נגזלין, למה לי מיעוט לפטור עבדים ושטרות וקרקעות מדין כפל [עד כאן התבאר למה נצרך המיעוט, שלולא המיעוט הייתי סובר בשטרות שאע"פ שאין גופם ממון ופטור משום כך על היזיקם, סוף סוף הם גוף חפץ ושייך על הגוף דיני גנב והייתי סובר שיהיה על הגוף גם חיוב כפל. אבל כל זה להסביר למה נצרך המיעוט, ואחרי שנתמעט יש לומר שנתמעט לגמרי מדין השבת הגוף ואין בהם דין והשיב את הגזילה על גופם. ואם כן קשה למה צריך עוד מיעוט למעטם מכפל, שאם פטרו מהשבת הקרן גם כשהם בעין, פשוט שאין חיוב כפל ולמה צריך עוד מיעוט לכפל], אולם זה אתי שפיר מאד, ועוררוני בני הישיבה יחיו, על פי דברי מו״ר קדוש ישראל זיע"א לפרש דברי הראב״ד בפרק ט' מהלכות גזילה ואבידה הל׳ א', דסובר דעבדים נהי דנתמעטו מדין השבה ואונסין ולכך פטורין בכחשא דלא הדרא [כחש שלא חוזר ומבריא, שזהו בכל גזילה שינוי קונה וכיוון שכחשה הבהמה קונה אותה הגזלן ומשלם דמיה כשעת גזילה, ובעבדים יכול להשיבם כשהם כחושים שאין בהם חיוב גזלן], מכל מקום נגזלין הם
[דהיינו שנחשב שנעשה בהם הוצאה מרשות בעלים על ידי המשיכה] וכשמת לגזלן מת,
[רמב"ם פרק ט' מהלכות גזילה ואבידה הלכה א:
"הגוזל קרקע מחבירו והפסידה, כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, או שקצץ את האילנות ושחת המעיינות והרס הבנין, חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד.
אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך, שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אלא אם כן הפסיד בידו, מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו. [דהיינו שבקרקע יש דין מזיק אבל אין דין חיובי גזילה להתחייב על אונס לשלם כשעת גזילה]
השגת הראב"ד: אבל אם נשחתה מאליה וכו' מה שאין הדין כן במטלטלין או בעבדים [במגיד משנה כתב ש"או בעבדים" הוא טעות סופר ואינו מלשון הרמב"ם] כמו שביארנו. אמר אברהם: אמת הוא זה אלא שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך.
מיהו הני מילי לענין כחשה אע"ג דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך [ואע"פ שהוא שינוי שקונה, בעבד לא קונה כיוון שהוקש לקרקעות], אבל מכל מקום נגזלים הם ונקנים ביאוש כדכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן (גטין ל"ז) העבד שנשבה ופדאוהו אם לשם בן חורין ואחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני, אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש.
הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת"]
והפירוש דודאי הא שייך דין מעשה גזילה גבי עבדים ונקנים ביאוש. והנה בדין גניבה וגזילה יש שני דיני חיוב, הא', חיוב השבה ואונסין דזה החיוב הוי של הבעלים [דהיינו מקור החיוב הוא תביעת הבעלים שטוען שהוא שלו וצריך לממש את בעלותו בו על ידי שיחזירו לרשותו, וזהו והשיב את הגזילה אשר גזל], והב', דהתורה עשאתו גנב לדין מזיק על החפץ
[וכמבואר באריכות לעיל סימן ד'], והוא אחד מכ"ד אבות נזיקין ונלמד מקרא דישלם, ועל כן סובר הראב"ד דעבדים נהי דנתמעטו מדין והשיב מכל מקום הא הוי בכלל מזיק דגניבה מקרא דשנים ישלם, ונהי דפטור בכחשא דלא הדרא מכיון דנתמעט מקנין גזילה, אבל מכל מקום מכיון דהוי בכלל מעשה גזילה וגניבה על כן חשיב מזיק על החפץ לענין דאם מת לגזלן מת.
ולפי זה נמצא דעבדים ושטרות מכיון דישנם בכלל מזיק ועל כן שייך לחייב אותו גם בכפל, דתלוי נמי רק בדין מזיק ולא בדין חיוב בעלים בוהשיב, כמו שכתב מו״ר דאפילו בעבד ואמה היה מהסברא דיתחייב כפל גם עבור דין דלא ישמרנו,
[רמב"ם פרק א מהלכות גניבה הלכה ט':
"העבד שגנב פטור מן הכפל.
ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין.
נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל".
ומבואר שלולא הטעם שאם יכעיסנו רבו היה שייך לחייב את רבו כפל על גניבת עבדו.
מה שבעלות מייחסת את מעשה ממונו אליו, זה מצאנו לעניין הפסד ממון חבירו, ואין זה שייך לתביעת בעליו לקבל בחזרה את החפץ שלו. שכיוון שהחפץ שלו ביד העבד, והעבד הוציאו מרשותו מדעת עצמו, התביעה לקבל בחזרה את שלו לרשותו שייכת רק לגבי העבד ומה אכפת לנו שהעבד הוא ממונו של הבעלים. אמנם על מה שהבעלים הפסיד זה התחדש בפרשת נזקי ממון שהבעלות מייחסת את ההפסד לבעליו של הממון ועל זה שייך שיתבע את הבעלים. ואם שייך הזה גם תביעת כפל מהבעלים מוכח שכפל הוא על צד המזיק שבגזלן.
לכאורה היה אפשר לומר שאם עבדו גנב הוא בעצמו הגנב כיוון שמה שקנה עבד קנה רבו והרי הממון נכנס ליד בעליו של העבד וכמו פרת חבירו שנכנסה לחצירו שחבירו תובע השבה ממנו.
אמנם הרמב"ם לא מדבר בזה, שכתב "אע"פ שהן ממונו", וכתב "ואינו יכול לשמרן", ומבואר שמדבר לחייב את הבעלים מדין שמייחסים נזקי ממונו אליו כמו שמייחסים נגיחת שורו אליו, ולא משום שכאן מדובר בגניבה שתלויה בכניסה ליד גנב, ויד עבד כיד רבו. שאז היה עליו לומר ואע"פ שיד עבד כיד רבו והגניבה ביד רבו של העבד אינו חייב בהשבתה ובכפל עליה שאם כן כל פעם שיכעיסנו רבו וכו'],
ואם כן שפיר היו עבדים בכלל כפל, דהא משלם גם קרן כשמת כשיטת הראב״ד, ועל כן נהי דנתמעטו שטרות מדין והשיב מכל מקום היה חייב בכפל, דתשלומי כפל תלוי בדין מזיק, ולא בדין חיוב בעלים דוהשיב, ועל כן הוצרך למיעוט למעט עבדים גם מכפל.
ונראה פשוט דלענין מה שכתב מו״ר דבכפל הוי הסברא דגם על מעשה שורו חייב, משום דאין זה חיוב בעלים [שהבעלים תובע לקבל גוף ממונו בחזרה], אלא חיוב מזיק, מכל מקום לענין דמי ולדות אם הזיק עבד ואמה הולדות ודאי דלא יתחייב משום שורו בעבד ואמה אפילו אם הוא מחויב על נזקיהן, משום דהתורה הא מיעטה מגזירת הכתוב דאנשים ולא שוורים, דהתורה לא חייבה ולדות על ידי חיוב דולא ישמרנו, ודוקא לענין כפל היה מחויב על מעשיהן דעבד ואמה.
|
אופן ההכנה:
בוררים את העדשים ושוטפים היטב במים. שמים בסיר שלוש כפות שמן, מוסיפים את השום ומחממים דקה על להבה בינונית, עד שהוא מתרכך, אך לא משחים. מוסיפים את העדשים ושש כוסות מים ומביאים לרתיחה. מתבלים במלח, פלפל וכמון. מנמיכים את הלהבה, מכסים ומבשלים עשרים דקות, עד שהעדשים רכות ומתפוררות (אם המרק סמיך מדי, מוסיפים מעט מים רותחים).
בינתיים, מחממים היטב שלוש כפות שמן במחבת. מוסיפים את הבצל ומטגנים עד שהוא מתחיל להזהיב, אך לא משחים. מוסיפים את הבצל למרק המוכן, ביחד עם השמן שנותר במחבת.
פורסים את הלחם לפרוסות עבות. קורעים כל פרוסה לפיסות ומניחים בקערית, ויוצקים עליה את המרק. סוחטים מיץ לימון מלמעלה ומגישים. |
|
|
7 מדרגים. 19 אוהבים.
50,040 צפיות במתכון זה.
|
|
|
ברכת שמואל המבואר 