ברכת שמואל – בבא קמא ל"ט

סימן לט.

מילואים לענין אש משום חציו.

הנה לעיל בסימן י״ז בסוגיא דאש משום חציו, כתבנו מה דבעינן בידים לענין מלאכת שבת מקרא דלא תעשו, נסתפקתי בביאור הדין דבידים, אם הוא דין בהגברא, כונתי דלא עשה מעשה העבירה, וכמו דבעינן בידים גבי שארי מעשה עבירות כמו גבי מחיקת השם, דקיימא לן דגרמא מותר,

[שבת ק"כ א' במשנה:

"ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה".

ושם בגמרא עמוד ב': "הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף.

שאני התם דאמר קרא (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי.

אי הכי הכא נמי כתיב (שמות כ, ג) לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי".

ומסיק שם שמדאורייתא מותר על ידי גרמא בין להעמיד מחיצה בכלים ובין לעניין מחיקת השם]

וגם גבי מטיל מום בקרבנות וכמו גבי זורע כלאים דכתב רבנו הגאון רבנו חיים מוואלאזין זצוקלה״ה זיע״א, דעל ידי גרמא לא הוי זורע כלאים.

או דנאמר דהוי דין בחפצא של המלאכה דדין שנים שעשאוהו יהיה הביאור כמו זה עוקר וזה מניח, דליכא מלאכה בחפצא, או דיש שני דינים בידים, א' בעשיית העבירה, והב' בחפצא של מלאכת שבת.

[החילוק שאם הוא דין בהגברא, הכוונה שלא מייחסים את המלאכה לגברא כיוון שעשה בגרמא ולא בידיים. וכמו הזיק בגרמא, שנשבר הכלי ויש כאן חפצא של היזק, רק כיוון שהוא על ידי גרמא לא מייחסים את המעשה לגברא לחייבו עליו.

או שנאמר שמלאכת שבת עצם החפצא של המלאכה אינו רק שנכבתה האש, שאין זה כמו נזיקין שתלוי רק בתוצאה, אלא המלאכה היא אדם שמכבה אש. ואם כיבה על ידי גרמא אין כאן כלל מציאות של מלאכת כיבוי וגם אם היינו מייחסים מה שנעשה לגברא לא היה מתחייב כי לא נעשתה מלאכה כלל. וכמו בשניים שעשאוה שזה עוקר וזה מניח, שאין כאן מציאות של אדם שעושה הוצאה מרשות לרשות, ובאמת אין חסרון במה שמייחסים לאדם מה שנעשה, רק החסרון שמה שנעשה אינו מלאכה]

והנה מדברי הגמרא בדף ס' א' דמדמה דין ליבה וליבתו הרוח לדין זורה ורוח מסייעתו דפריך דיהיה חשוב בידים לגבי מזיק כמו דחשיב עושה מלאכה בשבת, הרי מוכח דדין זה דבידים הוא דין בהגברא דהיינו בעשיית העבירה ולא דין בחפצא של המלאכה, ואע״ג דסוף סוף לא דמי דגבי מזיק הטעם הוא על ידי דגרמא הוא הוי לאו מכחו קא אתי, וגבי שבת אפילו אם הוי מכחו נמי פטור דגזירת הכתוב הוא שיהיה מעשה בידים [וכדאיתא בשבת ק"כ ב' "לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור גרמא שרי"], מכל מקום על כל פנים הדין הוא בהגברא בשניהם ולא בהחפצא, דאם היא דין דהבידים דין בהחפצא של מלאכה כמו בזה עוקר וזה מניח [ששפיר מייחסים את המעשה לגברא, רק אין מציאות חפצא של מלאכה], אם כן מה שייך לדמות נזקין לשבת.

[בבא קמא צ"א א':

"איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין? [דהיינו שאם הזיק באבן אומדים את האבן האם יש בה כדי לעשות היזק כזה ואז חייב. ואם היא קטנה ואין בה אומד לעשות היזק כזה פטור. וכן כל כיו"ב]

מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה [לגבי רציחה בוודאי אומדים האם יש בו כדי להמית] אבל לנזקין כל דהו, או דלמא לא שנא".

ושם:

"תא שמע: "הכהו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו, עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות".

מאי טעמא לאו משום דבעינן אומדנא? ושמע מינה יש אומדנא לנזקין.

לא. משום דאמרינן הוא דאבעית נפשיה [הוא הבעית את עצמו] כדתניא: "המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד תקע באזנו וחירשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב [אם אחזו לא אומרים שהניזק הבעית את עצמו ולא תולים בו את ההיזק, אלא הוא מעשה של המזיק]".

[ומסיק בגמרא יש אומד לנזקין]

וכתבו בתוספות:

"לא. משום דאמרינן איהו דאבעית אנפשיה. תימה אם כן אמאי נקט על עינו ועל אזנו, אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו.

ועוד תניא בתוספתא: (פרק ט') "הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין, שנאמר: "והכה" – עד שיעשה בו מעשה".

משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה"]

והנה בארתי התוספות לקמן דף צ"א א' דבעי בגמרא אם יש אומד לנזקין, ופשיט מהא דהכהו על עינו וסימאו, על אזנו וחירשו, עבד יוצא בהן לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות, וסלקא דעתך דהוא משום דליכא אומד, ודין יציאה שעל ידי ראשי אברים הוי כמו דין מזיק, ודחי בגמרא דהיינו טעמא משום דאיהו דאבעית אנפשיה והוי גרמא בנזקין,

והקשו שם בתוספות דיבור המתחיל "לא", וזה לשונו: "תימא אם כן אמאי נקט על עינו ועל אזנו, אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו, ועוד תני בתוספתא הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שנעשה בו מעשה, משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאבעית אנפשיה".

פירוש דלא משום דלא הוי מכחו, אלא אפילו אם מכחו הוא נמי פטור מגזירת הכתוב דבעינן מעשה בידים.

וביאור דברי התוספות דבהתוספתא מבואר דאין זה דין משום גרמא לחוד כמו במזיק דגרמא הוא דין דפטור הוא לא משום גזירת הכתוב הוא, אלא משום דלא חשיב שהוא הזיק דלאו מכחו הוא, אלא דגבי יציאת עבד הוי גזירת הכתוב דבעינן מעשה הכאה בגופו שלהעבד, ונמצא דאפילו באופן דלא שייך לומר דאיהו דאבעית אנפשיה נמי גזירת הכתוב הוא בהגברא דהיינו במעשה של הכאת שן ועין, דבעינן שתהא מעשה בידים בגופו של העבד.

אם כן נסתפקתי איך הוא הביאור דהבידים של מלאכת שבת, אם הוא דין בהגברא דהוא עשיית העבירה, וכמו גבי שארי עבירות דבעינן מעשה בידים מגזירת הכתוב, כן הוא נמי בשבת, ולא דהוי דין בחפצא של המלאכה, או דהוי דין בהחפצא של מלאכה, ודין שנים שעשאוהו הוי כעין דין דזה עוקר וזה מניח.

ושאלתי פי הגאון האמתי הצדיק האב"ד דבריסק נ"י שליט"א [הוא הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק בנו של רבי חיים מורו של רבינו], והשיב לי דגבי מלאכת שבת, וכן במחיקת השם, הביאור הוא דדין בידים הוא דין בהגברא, דהיינו דלא עשה העבירה מגזירת הכתוב דלא תעשה מלאכה. וממילא על ידי דהגזירת הכתוב הוא בהגברא דעשיית העבירה דמלאכת שבת שתהא בידים אם שנים שעשאוהו אינה עשיית מלאכה מגזירת הכתוב ממילא ליכא גם מלאכה, אבל לא דהוי דין בחפצא כמו הדין זה עוקר וזה מניח, אלא כמו שביארנו דהוי דין גזירת הכתוב בעשיית העבירה כמו גבי שארי עבירות דבעינן מעשה, וממילא ליכא מלאכה.

[מנחות נ"ו ב':

"אמר ר' אמי הניח שאור על גבי עיסה [עיסת מנחות. רש"י] והלך וישב לו, ונתחמצה מאליה חייב עליה [בהנחה בעלמא. רש"י] כמעשה שבת.

ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים היפך בו חייב לא היפך בו פטור.

אמר רבא מאי חייב נמי דקאמר כמעשה צלי של שבת [כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמיחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו. דהתם איכא לפלוגי [יש לחלק] בין הפך ללא הפך כגון בכהאי גוונא כדמפרש לקמן, דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד, אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי. רש"י]

גופא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים היפך בו חייב לא היפך בו פטור.

היכי דמי? אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל פשיטא.

אלא דאי לא מהפיך ליה נמי הוה בשיל אמאי לא מיחייב?

לא צריכא דאי לא היפך ביה הוה בשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי [שליש הוא מבושל. רש"י. וזה השיעור להתחייב משום בישול], וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי, וקא משמע לן דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לא כלום הוא".

תוספות שם:

"הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה. ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה [דבר של עשייה] כגון לישה ועריכה ואפייה וקיטוף, הכי נמי לא תעשה קרינן ביה"]

וכן הביאור גבי מחמץ מנחה, והביא ראיה מדברי הגמרא במנחות נ"ו ב' מהא דאמר רבי אמי הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת. ומעשה שבת כהאי גוונא מי מיחייב? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים היפך בו חייב לא היפך בו פטור. ודחי בגמרא דדוקא על ידי שנצלה רק מצד אחד, אבל בנצלה צלי גמור לא נפקא מינה בין היפך בו ובין לא היפך בו.

וביאור השקלא וטריא דהנה איכא דין עשייה גבי מחמץ מנחות ודין עשייה גבי מלאכת שבת. ומדמי הגמרא כמו דגבי שבת לא בעינן שיהפך מתחילה ועד סוף, אם רק נצלה משני צדדים ומיקרי מעשה בידים בגברא הכא נמי גבי מחמץ במנחות לא בעינן שיהא מהפך בה, דאפילו בהנחה לחוד מיקרי מעשה בידים בגברא.

והנה הרמב"ם פרק ט"ז מאיסורי ביאה הלכה י"ב כתב וזה לשונו: הרי שכפה את האדם ושיסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, אז שהושיבו במים או בשלג עד שבטל ממנו אברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו, וראוי להכותו מכת מרדות, עד כאן לשונו.

והנה ודאי דלענין רציחה אם הושיב על גבי שלג ומת חייב מיתה, ומאי שנא הכא גבי סירוס, ואולם לפי הדברים שאמרנו אתי שפיר, דגבי רוצח ליכא דין בידים מגזירת הכתוב, אלא דבעינן דין בידים רק כדי שיהיה מכחו, ואם הוא שלא מכחו אז פטור, ועל כן הוי שפיר בידים גבי רציחה אם הושיב על גבי שלג ומת, מה שאין כן לגבי סריס דבעינן דיני מעשה בגברא מגזירת הכתוב דאפילו אם מכחו הוא נמי אינו חייב עד שיעשה בו מעשה בידים, ועל כן הכא כשהושיבו על גבי שלג ליכא על כל פנים דין מעשה סירוס בגופו, ולהכי פטור.

ובהרב המגיד כתב דהוי לאו שאין בו מעשה שאין בו מלקות, ובכל זאת מוכרח כדברינו דהא גבי רציחה מחייבינן מיתה באופן זה, עד כאן דברי הגאון האמתי האב״ד דבריסק שליט״א.


ובתוספות במנחות דף נ"ו ב' דיבור המתחיל הניח, הקשו, ואע״ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשייה כגון לישה ועריכה ואפייה וקטוף, הכא נמי לא תעשה קרינן בו.

וביאור דברי התוספות דהקשו דאיך מדמה חמץ למלאכת שבת, הא התם בעינן דין מעשה בידים מגזירת הכתוב כדכתיב לא תעשה ולא תאפה דמשמע מידי דעשייה, ותירצו דגם גבי שבת כתיב לא תעשה הוי גם כן דין עשייה מגזירת הכתוב ואפילו הכי חייב בלא היפך בו, הכי נמי חייב.

ועל כן בעי למישפץ [לתקן] לעיל את דברי בסימן י"ז כדברי הגאון האמתי שיחיה שדין הבידים בשבת הוא דין בהגברא מגזירת הכתוב וממילא ליכא מלאכה, וחוזרני ממה שנראה שם מדברי שהבידים הוא דין בהחפצא נמי, אלא דהדין הוא אך בגברא וממילא ליכא מלאכה בחפצא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: