ברכת שמואל – בבא קמא ל'

סימן ל.

בענין חייבי כופר אם ממשכנין אותן.


א) בדף מ' א' תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכו', חייבי כופרין מאי, כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי וכו׳ ולא בעי משכוניה, או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא וכו' ובעי משכוניה,

ובתוספות דיבור המתחיל "חייבי" וזה לשונו: ביורשי הניזק עצמו מיבעיא ליה אם יכולין למשכנו", עד כאן לשונם.

ובשיטה מקובצת שם דיבור המתחיל "חייב", וזה לשונו: כתבו בתוספות ביורש הניזק עצמו מיבעיא ליה וכו' ונראה מדבריהם דפשיטא דאילו לא רצה לשלם בית דין מגבין וממשכנין כשאר נזיקין דעלמא, עד כאן לשונו.

והנה בכדי להבין דין כופרא כפרה נבאר שיש בזה שני שיטות, ומקודם נבאר מחלוקת הבעל המאור והרמב"ן בביאור דברי רב האי גאון בר"פ ד' וה', דהגאון תירץ לקושית התוספות דהקשו בראש פרק ד' וה' [ל"ו ב'] דיבור המתחיל יד עניים, וזה לשונם: ואם תאמר בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה בפיך זו צדקה. ותירץ הגאון דבנדרי צדקה אי לאו הקנין דזכו העניים על ידי מעמד שלשתן היה יכול למהדר ורק בעון קאי, ואין בית דין עונשין לו כלום.

וביאר הבעל המאור, דמכיון דאין זוכין העניים כי אם מדין נדרא, על כן ליכא דין כפייה ואך שעובר בבל תאחר. ומה דמרבינן נדרי צדקה מקרא דבפיך, ומוכח דהוא גם כן בכלל דועשית, היינו דכופין אותו רק במילי [בדברים] עד שיאמר רוצה אני מכיון דלית להו להעניים זכיית ממון כלל, ורק מדין נדרא שעליו על כן אין כופין בית דין אותו אפילו כפיית הגוף.

והנה הבעל המאור מבאר דהגאון מפרש הגמרא דקאי במקדיש את המלוה וסובר דיכול להקדיש מלוה דהוי ברשותו, אלא כיון דבנודר לצדקה לא אמרינן הדין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, ועל כן אין זוכין העניים כי אם מדין נדרא, וע"כ בנידון זה אין בית דין כופין.

והרמב"ן חולק עליו בביאור דברי הגאון וסובר דגם בנודר לצדקה אמרינן דאמירתו לגבוה, אלא דהגאון מפרש דהגמרא לא איירי שהקדיש את המלוה, אלא הניזק קיבל על עצמו בנדר ליתן לעניים, ועוד חולק על הבעל המאור דאפילו בכהאי גונא דהניזק קיבל על עצמו נמי כופין את הנודר דהוא איתקש לקרבנות.

ועיין בספר מחנה אפרים הלכות צדקה דמבאר שיטת רב האי גאון דלא כהבעל המאור, דסובר גם כן דמלוה אינו יכול להקדיש, ובכל זאת חל עליו מה שהקדיש אפילו בלא נדר חיוב על גופו רק על החפץ, ואף שהוא אינו ברשותו, משום דסובר הרב האי גאון כשיטת הרמב"ם דגם במקדיש דבר שלא בא לעולם בלא גדר חיוב על הגוף גם כן חייל דיבורו, ואולם מפני שאין כאן עדיין זכיית ממון רק נדרא על זה לא מצי בית דין למכפייה.

והנה הרמב״ן שם כתב וזה לשונו: מה שאמר הגאון ז"ל דבית דין דלית להו למיעבד מידעם [אין להן לעשות מאומה], רצונו לומר שאין יורדין לנכסין למוכרן כמו שעושין בבעל חוב, ולא משמטין אותו, דהא לית להו לעניים פסק דין בהדיה [איתו] כלל, אבל מכל מקום גבאי צדקה ממשכנין אותו משכוניה בעלמא עד שיפרע משום דדילמא פשע ובעי משכוני, ולכשיתן יחזירו לו משכונו, ואין זה כפייה וגביה כדין בית דין בבעל חוב, אלא משכוניה בעלמא הוא שגבאי צדקה ממשכנין אותו ולא בית דין, כי לא חלק הגאון ז״ל מעולם בזה דהא צדקה איתקוש לנדר וחייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו ומאי שנא וכו' יעויין שם.

ונראה בביאור דברי הרמב"ן הקדושים, על פי מה שמפרש המחנה אפרים דיש נפקותא בין הקדיש לעניים ידועים או לעניים סתם, דהקדיש לעניים ידועים זכו עניים מדין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, אבל הקדיש לעניים סתם אז לא נעשה דין אמירתו לגבוה שיזכו בה העניים שיעשה ממונא דאית ליה [שיש לו] תובעין, אלא אית ליה דין ממון של עניים כמו מתנת עניים, שנעשה דין ממון, אבל לא נעשה עדיין ממון שיש לו תובעין,ואף שהוא ממון שאין לו תובעין מכל מקום אם אינו רוצה ליתן כלל אז כופין אותו בית דין על זה ומוציאין ממנו, והכא נמי על ידי שנודר לעניים סתם אף שיכול לדחות את כל אחד ולומר אתן לאחר, בכל זאת הוי זה ממונא של עניים, דנראה דאין כונתו דלהכי לא כיפינן לו במכירת נכסיו על ידי דליכא שיעבוד נכסיו רק דין כפייה בגופו בשוטים, אלא כונתו דיש גם שיעבוד נכסים, אלא כונתו דהשיעבוד נכסים דגבי צדקה הוא באופן אחר, ולא כמו שארי בעלי חוב דנחתינן לנכסי למוכרן, אלא הכא נחתינן לנכסי רק לגבי דגבאי צדקה ממשכנין אותו ואם יתן מחזירין לו החפץ, ומה שאין מוכרים הנכסים הוא על ידי שאין נעשים ממון שיש לו תובעין, רק ממון עניים, וכמו שכתב בלשונו הקדוש דלית ליה פסק דין בהדיא כלל.

ב) והנה לענין אם משועבדין הנכסים בנדרי צדקה פסק הקצות החושן סימן ר"צ דיש שיעבוד נכסים בנדרי צדקה כמו על שארי חובות, וכן מביא שיטות מהראשונים שגם לתלמוד תורה יש דין נחתינן לנכסין וכן לצדקה.
והנה צריך לבאר דאף דיש שיעבוד נכסים ודין ממון גם למצות תלמוד תורה וצדקה, מכל מקום אין נעשה על ידי זה ממון שיש לו תובעין, דהאם נאמר דיש להבן דין ממון על האב, אלא דשיעבוד הגוף דמצות תלמוד תורה דבן דחובה היא יש בה גם כן דין נכסי בר אינש אינון ערבין ודין ממון, אבל עדיין ליכא דין ממון להבן על האב, ואף דנחתינן לנכסיו בכל זאת עדיין ליכא ממונא דתובעין, משום דלא אלים השיעבוד נכסים מהשיעבוד הגוף, וכמו דעל ידי שיעבוד הגוף אינו נעשה דין ממון להבן, כן על ידי השיעבוד נכסים לא נעשה דין ממון להבן, אלא דדין שיעבוד הגוף דתלמוד תורה וצדקה דאקרקפתא דגברא עושה רק שיעבוד נכסים ודין ממון, אבל עדיין ליכא ממונא דתובעין, והרי חזינן דגם בנודרים לעניים סתם מבואר בדברי הרמב"ן דגם כן ממשכנין אותן ואף שאין להעניים פסק דין עליו, אלא כיון שהוא דין ממון עניים ולא נדרא לחוד על כן נחתינן לנכסיו.

והנה מה דנחתינן לנכסיו גבי חייבי עולות ושלמים, נראה דלא על תביעת הממון של הקדש הוא דנחתינן לנכסיו, אלא הא דנחתינן לנכסיו הוא משום שיעבוד גופו דמחוייב הוא להביא קרבן, ועל ידי זה הוא דנתנה התורה שיעבוד נכסים, וכמו דנחתינן לנכסיו בתלמוד תורה לשיטת הגהות מיימוני וכן בצדקה לשיטת הרי"ף.
וגם בפדיון הבן נמי לחד שיטה בתוספות בבבא מציעא לא מהני תפיסת הכהן כי אם במכירי כהונה, הרי דלא נעשה עדיין גמר ממונא שיהא ממונא דאית ליה תובעין, אלא שיש שיעבוד נכסים ודין ממון לקיים המצוה.

[חידושי רמב"ן קידושין י"ג ב':
ועוד דרב פפא הוא דאמר (ערכין כ"ב א') פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלמא שעבוד נכסים אינו מן התורה, ובמסכת כתובות (פ"ו א') נמי אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד [אינני רוצה לעשות] מצוה מאי, כלומר לדידך דפליגת גבי יתמי ואמרת פריעת בעל חוב ליתיה משום שעבוד נכסים אלא מצוה, ויתמי לא מיחייבי בה, בדידיה נמי כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי אית לך למיעבד ליה, אמר ליה כדתניא: "כגון לולב אינו נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו", כלומר וכאן נמי כופין אותו בין בשוטי בין במילי דאחרמתא ושמותי [חרם ונידוי], אלא שאין יורדין מן התורה לנכסיו, ומה שכתוב בתורה תשלומין בנזקין ושומרים לומר שהוא חייב לשלם ובית דין כופין אותו על מצותו, ואפשר שב"ד יורדין לנכסיו מן התורה, וזו היא כפיה שלו במצוה זו, ולא מייתי ההיא דלולב איני נוטל מכין אותו אלא לומר שכופין על מצות עשה, וזהו פירוש אותה שיטה, מכל מקום למדנו לרב פפא דשעבוד נכסים לאו דאורייתא".
במזיק ממון או חייב ממון ללווה אי אפשר לפרש שהוא ממש כמו כפייה על לולב וסוכה, שאם כן למה ספיקו לקולא וכו'. אלא וודאי יש כאן דיני ממונות וגדרי המצווה הם לפי דיני ממונות וגם הכפייה עליה. אבל אם היא מצווה כמו ללמ בנו תורה שחייב לשכור מלמד ייתכן לפרש שהירידה לנכסיו היא מדין כפיה שעד שמכין אותו יכולין לירד לנכסיו ולשעבד נכסיו, ואין לבן עליו דיני ממונות.
בהגהות מיימוניות על הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה א' כתב:
"כתב מהר"ם זצ"ל דכייפינן ליה ללמדם או לשכור להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכייפינן לקיים כמו עשה דסוכה. וכן למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה אמר בפרק הכותב דכופין אותו לפרוע מידי דהוי אשאר מצות עשה [כמו שהו אעל שאר מצוות עשה], וכשם שאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כייפינן ליה ללמדו תורה.
וכיון דהא מילתא חובה הוה ליה כשאר בעל חוב ועבדינן בהא מילתא כמו שכתב רבינו האלפס בפרק הכותב אבל ודאי אי מצינן לשדורי ליה ולאודועי [אם אנו יכולים לשלוח לו ולהודיעו] משדרינן ומודעינן ליה, כי ההיא דאמר התם ההוא דיינא דאחתיה ליה למלוה לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנניה בריה דרב יבא וכו' עד נכסוהי דבר איניש ערבין ביה וקיימא לן לא יתבע מן הערב תחילה ואי לא אפשר לשדורי לאודועי עבדינן כרב נחמן עכ"ל. כל זה כתב מורי רבינו זצ"ל, עד כאן".
והרי שהשעבוד הממוני ושעבוד הנכסים הוא מדין כפייה על המצוות, ולכן אפשר שיהיה על האב שעבוד ממון שאינו כלפי הבן אלא מצד עצמו כיוון שהוא מחוייב במצווה. וכן בסמוך כותב רבינו שהוא משום כפייה.
מה שכתב הרמב"ן שאין זו עדות אלא הודעה, עיין מה שכתבתי בזה היטב בע"ה בגיטין ע"ח ב' (בסוף תלמוד מוסבר על בבא קמא)]

ג) וזהו ביאור דברי הרמב"ן בריש מסכת מכות, דלהכי לא תני במתניתין מעידנו באיש פלוני דחייב קרבן, משום דמכיון דאם רצה אינו מביא, וממון שאין לו תובעין הוא, על כן ליכא בזה הזמה, ואפילו מלקות אינן חייבין, משום דאינה עדות כלל, אלא הודעה בעלמא.
וביאור דבריו דכתב דאם רצה אינו מביא אין הביאור שאין כופין אותו, אלא ודאי כופין אותו בשוטי, וגם יש שיעבוד נכסים, אלא שאין כופין אותו על ידי שנעשה ממון שיש עליו תובעין וחיוב בית דין אלא דין כפייה ושיעבוד לקיים חיוב הבאת הקרבן שעליו, אלא הביאור הוא שאין עליו תביעת ממון ואין חייבים בית דין להכריחו. דהא דנעשה שיעבוד נכסים ודין ממון הוא משום הדין דכופין אותו לקיים מצותו, ומשום זה הוא נעשה עליו גם שיעבוד נכסים ודין ממון, ועל כן לא בעי עדות, דדין עדות לא שייך רק היכא דיש חיוב בית דין אבל לא היכא דהשיעבוד הוא רק לקיים מצות גופו, וגם לא חשיב עדות כלל כי אם הודעה, כמו במצות סוכה ולולב, ומה שיש בה שיעבוד נכסים גם כן לא חשיב עדיין ממונא דתובעין, ועל כן לא שייך בזה הזמה.

ד) והנה בדין הכופר צריך עיון, האם נאמר דגם כן הוי כמו קרבן דליכא בזה דין תובעין כלל, אלא הוא דין של עצמו להביא כופר, והבעיא הוא רק אם ממשכנין אותן על דין הכופר, ולא דנעשה חיוב בית דין, אלא דהוא דין של עצמו, או לא, אלא דנאמר דשפיר הוי זה דין תובעין וחיוב בית דין כמו בנזקין, והניזק זוכה בגופו שיזכה בהכופר, אלא על ידי דהוא כפרה מפקיע זה שלא יהא זוכה לענין לתפוס בעצמו אבל שנאמר לענין זה דלא הוי תביעה דממון, ואפילו לענין דאין בית דין נזקקין לגבות, זה אינו, דכבר לענין זה חשיב הוא ממון שבית דין מגבין אותו עבור תביעת הניזק שמחויב הוא ליתן הכופר, ולא שהוא רק דין נתינה אלא שזוכה הניזק בהדין כופר.

והנה בזה חולקין הראשונים, דהרמב"ם סובר דבעינן גבי כופר שני עדים, וגם בית דין מומחין הרי דסובר דהוא דין חיוב ותביעת כופר יש עליו, וכן סוברים התוספות בריש סנהדרין דכופר בעי בית דין מומחין, הרי דלאו קרבן הוא, אלא דין חיוב ותביעת כופר, ועל כן אזיל הרמב״ם לטעמיה וסובר דהעדים חייבין מלקות בכופר על ידי הזמה, משום דבעינן עדות, אלא דחיוב קנס דהזמה ליכא על ידי דכופרא כפרה, ועיין בהמאירי למסכת מכות שיצא ב״ה מחדש לאור שכתב בביאור המשנה השניה וזה לשונו: "כך דנין בכופר, רוצה לומר שאם העידו על שור מועד של פלוני שהרג את הנפש שנמצאו מחייבין את הבעלים כופר, והוזמו, אין משלמין את הכופר אלא שלוקין, שהכופר אינו ממון אלא כפרה וכו׳ אע"פ שיוצא בדיינים וכו'". יעויין שם. וזהו כמו שכתבתי.

וזהו סברת התוספות שהבאנו בריש הסימן דסברי דכל הבעיא לא הוי רק לענין אם יורשי הניזק בעצמן יכולין למשכנו, דמה שהניזק תופס בודאי לאו משום דין ממון שיש לו עליו, דלענין זה כופרא כפרה מפקיע שאין לו פסק דין עמו, אבל בית דין ודאי מגבין אותו כמו שארי נזיקין.
וזהו ביאור דברי הרא"ה
[בשיטה מקובצת] דכתב דממשכנין אותן משום דכתיב ונתן, הביאור הוא דלאו דין קרבן הוא, אך חיוב ותביעת ממון הוא, ואזיל הרא״ה לטעמיה דסובר דעד אחד מחויב שבועה על כופר ויש בו דין מתוך שאינו יכול להשבע משלם, הרי דהוא סובר דהוא ממון, דשבועה הרי הוא דוקא בטענת ממון, ולפי זה אפשר לומר דלהכי שקיל וטרי התוספות לעיל בדף ד' א' דיבור המתחיל "כראי", אם בכופר יש דין דקים ליה בדרבה מיניה [עיין בזה גם בתלמוד מוסבר בבא קמא כ"ו א' שהבאתי לשון הפני יהושע בזה], ואפילו לשיטת ר״י דלית ליה קים ליה בדרבה מיניה לענין כופר, הסברא הוא משום דחד רשעה הוא עם המיתה, יעוין במהר״ם לובלין, ולכאורה הא גבי קרבן לא שייך דין דקים ליה בדרבה מיניה, ולפי המבואר יש לומר דמכיון דיש חיוב בית דין כמו נזקין על כן שייך בזה דין דקים ליה בדרבה מיניה וצריך עיון בזה.
אולם הרמב״ן ושארי הראשונים סוברים דכופר הוא רק דין כפרה כמו קרבן, דרק דין של עצמו הוא ומשום עישוי של המצוה לחוד הוא, הרי דהוא דין חטאת ואשם יש לו, ועל כן מפרשים דגם בית דין אין ממשכנין אותן.

והנה אחרי שאמרתי בעזרת ה' בביאור הנך ב' שיטות, ראיתי בספר אבן האזל, ונתכוונתי ב״ה עמו, וראיתי שם שמביא דברי הרמב״ן בחומש [על הפסוק ואם כופר יושת עליו] שכתב וזה לשונו: בעבור היות הכופר כעין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לבית דין לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בכך, בעבור זה נאמר אם, עד כאן לשונו. הרי דאזיל לטעמיה דסובר דאין בהכופר דין תביעה וחיוב בית דין אלא דין של עצמו וממון שאין לו תובעין הוא.

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: