ברכת שמואל – בבא קמא כ"ח

סימן כח.

עוד בענין הנ"ל.

 

א) והנה עוד יש להסתפק הך ספק אם תלוי דין זה בקנין האיסור או בקנין ממון לענין מעוכב גט שחרור לאותו צד הבעיא בגיטין מ"ב דמעוכב גט שחרור יש לו קנס ויש לו דין נזק, אם יש גם דין דמים אם המית שור תם את העבד שמעוכב גט שחרור אם משלם חצי דמי העבד מגופו או לא, וצדדי הספק נראה לבאר בארוכה.

הנה הגאון האמתי האב"ד דבריסק נ"י שאל פי מו"ר זיע"א, אם חבל אדם בעבד אם הוא משתלם כמו חבלת בן חורין, דבחבלת העבד דיינינן כמו חבלת האדם, או לא, דבחבלת עבד דיינינן כמו חבלת שור, דאין לו דין חבלה אלא דהוי כמו נזק שור ואדם דאזיק שור הוא, ונפקא מינה הוא, אם הזיקו את העבד בלא אפחתיה מכספיה אם מחויב גם על חבלה דלא אפחתיה מכספיה, דבחבלת אדם דאזיק אדם דעת הרמב"ם לשיטת הלחם משנה בפרק ד' מהלכות חובל ומזיק הלכה י"ב [ועיין שם הלכה י"ד] דאפילו בלא אפחתיה מכספיה נמי חייב דהפחית גופו, משא"כ באדם דאזיק שור דלאו חבלה הוא ודאי לא יתחייב היכי דלא אפחתיה מכספיה, ואם נאמר דבחבלת העבד דיינינן כמו חבלת האדם דמשתלם בתורת חבלה דאדם, אז חייב אפילו בלא אפחתיה מכספיה דהוי חבלת גופו, אבל אם נאמר דאדם החובל בעבד דיינינן כמו חבלת שור לא יתחייב היכי דלא אפחתיה מכספיה.

והשיב לו מו"ר זיע"א, דמכיון דאינו משלם עבור כולו אינו משלם עבור מקצתו.


[הרב מבריסק מחלק בין הזיק שור, שקורא לו "נזק", שחייב רק אם הפחית מכספו, לבין הזיק אדם, שקורא לו "חבלה", שבזה חייב על נזק גם כשלא הפחית מכספו לפי הלחם משנה.

 

ובאמת הוא טעות גמורה, שלא שייך תשלומי נזק באדם אם לא הפחית מכספו, שהרי שומת דמי הנזק שמשלם הוא לפי כמה נמכר בשוק העבדים, וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מחובל ומזיק הלכה ב': "נזק כיצד, שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו". ואם לא הפחית דמיו אין לו שומה וכיצד יתכן שמשלם.

ובלחם משנה מעולם לא סבר לומר דבר תימה כזה שיהיה חיוב על נזק בלא הפחית מכספו, שהרי הקשה כן בפרק ב' מחובל ומזיק הלכה ו': "והשתא יש לתמוה שאם אינו פוחתה מכספה מאי נזק איכא דשיעור נזק שמשערין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ומה שנפחת מחמת המכה ההיא משלם לו וכיון שאין שם פחת מאי נזק איכא".

וביאר שם בהמשך: "אלא דיש שני מיני נזק, האחד שפחתה מכספה, והשני אע"פ שאינו פוחתה מכספה שאינו בפניה מכל מקום כיון שהוא מום בבשרה שנעשה צלקת נזק מועט מיהא הוי, ועל נזק כי הא מתמה גמרא דכיון שאינו פוחתה מכספה אמאי הוי של אביה דאע"ג שזכתה התורה לאב למוכרה או לקדשה נזק כי האי דאינו פוחתה מכספה לא זכתה". ומבואר שלא שייך נזק בלא פחת דמים, אלא יש פחת גדול שמקפיד האב, ויש פחת מועט שמכל מקום יש בו שווה פרוטה והאב לא מקפיד בו.

ובאור שמח ביאר עניין זה יפה על פי האמת, ובלי דוחק וגמגום, שהרמב"ם פרק ב' מחובל ומזיק הלכה ו' כתב: "אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים".

ובאור שמח שם (מסודר על הלכה ה') כתב:

"כן מפורש בפרק דם הנדה (נדה דף נ"ה ע"א) עיי"ש, והא ודאי הקונה עבד נותן דמים אם הוא מנוקה מכל מום, וכל מידי אם נישום כעבד הנמכר בשוק בכל מידי דלא הדר נפחת דמיו, ולכן משלם לעצמו, דהנהו זוזי שוה לעצמו, בודאי מקפיד איהו על נפשו יותר מהקונה עבד על עבדו. אבל בת לאביה, הגם שיש בידו למוכרה הלא עיקר המכר הוא באופן שתתייעד, דזה כוונת התורה, וכמו דאינו מוכרה לקרובים (קידושין י"ח ע"ב), ואם מוכרה ע"מ שלא לייעד הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, והקונה אשה באופן שמצפה שתהיה אשתו אינו מקפיד רק על יפיה, והוא במקום הפנים, ולכן אמרו שפיר כגון שפצעה בפניה, דזה ודאי הוי פחות במכירה אצל האב, לכן כתב רבינו לקמן פרק ד' הלכה י"ד אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי של אב כו', וכן נזק שאינו פוחתה מכספה, פירוש אצל זבינא דאב, אבל למכור בשוק ודאי דפוחת, וזה דמי שויה אצל עצמה, וזה שייך אצלה, ומסולק תלונת הב המגיד, ורבינו דייק המחסר, לכוון לשון ירושלמי ריש הנחנקין (סנהדרין פי"א ה"א) עד שיחסר לענין נזקין, יעו"ש ודוק"

 

ונמצא שלא שייך בחובל תשלום נזק בלא הפחתת דמים, וגם לפי הלחם משנה הוא כך.

וכן הסוגיא הכהו על ידו וצמתה, בבא קמא פ"ו א', שהוא נזק רק לשעה ואחר כך חוזר לאיתנו כמו שהיה, יש בה חילוק בין חובל באדם למזיק שור, אבל אין זה משום שיש דין חלוק למזיק אדם או מזיק שור, אלא משום שבאדם יש גם תשלומי שבת, ואם משלם שבת על ביטול המלאכה בצמתה ידו ממילא כבר שילם בזה גם את הנזק ואין מה לשלם עוד נזק, ובזה נחלקו האם התשלום נופל תחת גדר שבת ואז ממילא אין נזק, או נופל תחת גדר נזק. ובהזיק שור שאינו משלם שבת בוודאי חייב בצמתה ידו וכמבואר בתוספות גיטין מ"ב ב' דיבור המתחיל "ושור". אבל דין נזק עצמו אין בו חילוק בין הזיק אדם להזיק שור, וזה פשוט.

אמנם לשיטת הרמב"ם לבדו מכל הראשונים יש חילוק אחר בין חובל באדם למזיק שור, שדעת הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכה ו', וכן כתב גם בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ט"ז), שחובל באדם הנזק הוא קנס ואינו משלם על פי עצמו. והטעם שלומדים מהדרשא עבדי הם ולא עבדים לעבדים שאסור למכור בן חורין, ולכן אינו חפץ שווה כסף, והמזיק אותו אינו מזיק ממון. אבל נראה שמלבד מה שאינו משלם על פי עצמו הקנס בחובל אדם שווה בדיניו למזיק שור]

 

ובביאור דברי מורי ורבי נראה לי דהשיב, דמכיון דחזינן דמיתת בן חורין אין לו דמים, אם כן ודאי גם על חציו ועל מקצת אין דמים, ובעל כרחך דחיוב נזק הוא כמו קנס דהוא חידוש דין תשלום, ורק דנישום הוא כעבד. ודעתו דמו"ר זיע"א דזהו מקור דינו דהרמב"ם דסובר דנזק אדם הוא קנס, משום דהא קיימא לן דאין דמים לבן חורין, ומכיון דאין לו דמים על כולו אין לו דמים גם על מקצתו, ובעל כרחך דהוא קנס. ואם כן מכיון דקיימא לן דגם עבד יש לו דין בן חורין לענין דין דמים כמבואר בהשגת הראב"ד המובא בסימן הקודם דמבואר מדברי הגמרא מ"ג ב' דאדרבא יותר אין לו לעבד דין דמים מלבן חורין, הרי דגם העבד הוא בן חורין לענין דאין לו דמים, אם כן בעל כרחך דדין חבלתו במקצת גם כן דין קנס הוא ודין חבלה כמו בבן חורין. ומזה פשיט ספיקו דבנו הגאון האמתי שיחיה לאויוש"ט, דחבלת העבד דיינינן כמו חבלת האדם דמשתלם בתורת חבלה דאדם, ועל כן יהיה חייב אפילו בלא אפחתיה מכספיה דהוי חבלת גופו.


[הדברים צריכים עיון, שמה שעבד אין לו דמים, זהו דווקא בנהרג. והטעם משום שקנס הוא במקום תשלום דמים ועוקר דין תשלום דמים. שהרי אם העבד שווה אלף שקלים משלם רק שלושים שקל. ולכאורה היה מקום לומר ששלושים שקל הוא מדין קנס, ועדיין יש כאן היזק ממונו של העבד באלף שקל שהרי העבד הוא ממונו כמו חמור וכמבואר בדברי רב פפא בבא קמא מ"ט א' דדמי ולדות ששפחה היא כחמרתא מעברתא. וישלם את האלף משום שהפסיד ממונו של האדון ומלבד זאת ישלם גם את הקנס.

אלא ודאי שלושים שקל של קנס הם הדרך לקיים את החיוב לשלם על מה שהזיק והם במקום תשלומי נזק. וכן הבאתי מהשיטה מקובצת בתלמוד מוסבר מ"ג א'. רק יש דעה בגמרא שהיכן שלא נשלם חיוב הקנס יש דין מחודש מדין קנס שישלם את דמיו, שאין סברא שיפטר לגמרי ומזה מחדשים שחיוב קנס כולל לשלם דמים היכן שלא נשלם חיוב הקנס, עיין בזה בתלמוד מוסבר מ"ג ב', וכן בכופר אם לא נשלם חיוב הכופר. ועל זה בלבד נאמר שבעבד חיוב הדמים הזה בנהרג ולא נשלמו התנאים של חיוב קנס, פטור ממנו אם מודה כמו שפטור מקנס. ובבן חורין כיוון שמשלם כופר על פי עצמו משלם על פי עצמו גם את חיוב הדמים המחודש מדין כופר.

ואין זה לימוד כללי שבעבד דין דמים הוא פחות מבבן חורין. אלא הוא חילוק דווקא בהרג ולא נשלמו פרטי המחייב בקנס וכופר.

אבל אם רק חבל בעבד ולא הרגו לא שייך הטעם שאין לו דמים מכיוון שהקנס בא במקום דין דמים, ואז פשוט שהעבד יש לו דמים שהרי הוא חפץ שווה כסף של אדונו כמו שורו. ודווקא בחבל בבן חורין שאסור למכרו בשוק העבדים לכן אינו חפץ שווה ממון גם לגבי חבלה אע"פ שלא הרגו, ודמי הנזק אם חבל בו הם קנס לשיטת הרמב"ם. אבל בעבד פשוט שחבלתו היא ממון גמור, שהרי הוא עומד למכירה. ואין זה שייך כלל לדמים שבאים מדין כופר וקנס שבהם עבד פטור על פי עצמו כמו בקנס ובן חורין חייב על פי עצמו]

 

ב) ובביאור דברי ההשגה הוא כמבואר בלחם משנה ובספר אור שמח, דהנה מדברי הגמרא דלקמן דף מ"ג ב' דמבואר דיותר יש דמים בבן חורין מבעבד לענין על פי עצמו אליביה דרבה, ואיך אפשר דאליבא דידן יותר יש לחייב בעבד דמים מבן חורין.

ועוד צריך להבין דהא מבואר בברייתא דכל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכו' וחזינן דבאה הברייתא לכלול ולדמות עבד לבן חורין, ולשיטת הרמב"ם הא לא דמי, דתם שלא בכונה לא משלם דמים ובעבד משלם דמים.

ועוד קשה על הרמב"ם דסובר דאשו שלא בכונה לא משלם דמים אפילו בעבד וראיה לזה מדלא הביא הרמב"ם כלל הך בעית הגמרא גבי אשו שלא בכונה דמספקא ליה ובעל כרחך צריך לומר דהבעיא הוא אליבא דרבה ושלא כהלכתא, דלדידן דסבירא לן דאין דמים לבן חורין ג ם בעבד אין לו דמים. ועל כרחך לא מתחייב גבי אש אפילו לגבי עבד, וקשה מאי שנא משור תם שלא בכונה דמשלם דמים לשיטת הרמב"ם ובאשו שלא בכונה גם הרמב"ם מודה דאינו משלם דמים בעבד.


ג) ונראה לבאר דברי הרמב"ם על פי דברי השיטה מקובצת בפרק ד' וה' [בבא קמא מ"ג ב' בשם תלמידי הר"פ] לענין מה דגבי אדם שהרג אדם דפטור מדמי הנהרג אם הוא משום קים ליה בדרבה מיניה, או לא, דהפטור מדמי הנהרג אינו משום הדין דקים ליה בדרבה מיניה, וגם לא שייך דין קים ליה בדרבה מיניה אלא הא דפטור מדמי הנהרג הוא מקרא דעליו דמזה נתמעט גם דמים, וכתב בשיטה מקובצת דזה תלוי בפלוגתא דרבה ורבא, דאליבא דרבה דמוכרח ממתניתין דכתובות דמשלם דמים בבן חורין על פי עצמו, ובעל כרחך דהוא מדין נזיקין דסובר רבה דיש דין נזיקין במיתת אדם, ואם כן לדידיה מה דפטור אדם שהרג את האדם מדמי הנהרג בעל כרחך משום דקים ליה בדרבה מיניה, ואף דגבי כופר לא שייך קים ליה בדרבה מיניה, אבל הכא ודאי פטור משום קים ליה בדרבה מיניה דהא אין זה כופר אלא נזיקין, אבל אינו פטור משום קרא דעליו ולא על האדם, דהמיעוט הא קאי רק על כופר ולא על חבלה, ואולם לדידן דקיימא לן דלא כרבה, ואם כן ליכא דין נזיקין גבי מיתת אדם, אלא דהכופר עצמו הוא דין הדמים שלו, ועל כן ממילא כשנתמעט דין הכופר מעליו ולא על האדם ממילא נתמעט גם דין דמים שלו הכלול בהכופר ולא נצרך לדין דקים ליה בדרבה מיניה, וגם לא שייך לפטור משום הדין דקים ליה בדרבה מיניה, דכופר לא מיפטר משום קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבו החוס' בדף ד' דיבור המתחיל כראי, כן כתוב בשיטה מקובצת בפ' ד' וה' יעויין שם.


והנה מה שהקשה רב שמואל בר יצחק מהברייתא דכל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה כופר בעבד מי איכא, אלא לאו דמים וכו' פירוש כיון דבבן חורין משלם דמים על פי עצמו אמאי קתני במתניתין דכתובות דבעבד אינו משלם דמים על פי עצמו, ופירש בשיטה מקובצת דרב שמואל בר יצחק דפריך על רבה וסובר דאין דמים לבן חורין מפרש הברייתא במועד דבן חורין משלם כופר על פי עצמו ובעבד משלם דמים על פי עצמו במועד, והקשה בשיטה מקובצת שם דעדיין קשה איך יפרנס רב שמואל בר יצחק הברייתא, דהא לפי מה דסובר דלא כרבה אם כן הא ליכא דין נזקין כלל גבי מיתת אדם ונתמעטו מקרא דעליו גם דמים בעל פי עצמו דאין דמים לבן חורין, פירוש דליכא דין נזקין גבי מיתת אדם, ועל כן איך אפשר לפרש דבעבד משלם דמים על פי עצמו, דאיך יתחייב גבי עבד דמים בעל פי עצמו, הא ליכא דין נזקין גבי מיתת אדם. ותירץ השיטה מקובצת דרב שמואל בר יצחק סבירא ליה דדוקא גבי בן חורין ליכא דמים גבי מיתת אדם דאין דמים לבן חורין, אבל גבי עבד שפיר איכא דמים דהוא כשורו וחמורו, נמצא דרב שמואל בר יצחק מפרש הברייתא כל שחייב בבן חורין חייב בעבד, דבן חורין משלם כופר על פי עצמו, ובעבד משלם דמים במועד על פי עצמו דכשורו וחמורו הוא דאזיק, אבל רבה מפרש דהברייתא קאי לענין שלא בכונה, דבבן חורין שלא בכונה על פי עדים דמשלם דמים הכא נמי בעבד שלא בכונה על פי עדים דמשלם דמים, אבל על פי עצמו לא משלם דמים, דהדמים כיון דבמקום קנס הוא דין קנס יש לו דפטור על פי עצמו אפילו על דמים.


אם כן הא מבואר לפי דברי השיטה מקובצת דסברת רב שמואל בר יצחק הוא להיפך מסברא דרבה, דלסברת רב שמואל בר יצחק דיותר יש דמים לעבד מלבן חורין, דבבן חורין ליכא דמים דאין דמים לבן חורין, ובעבד איכא דמים דהוי כשורו וחמורו, ומתרץ לו רבה דהביאור הוא להיפך דיותר יש דמים לבן חורין מלעבד ואינו משלם דמים על פי עצמו, והברייתא קאי לענין שלא בכונה.

ולכאורה איך יחלוקו רב שמואל בר יצחק ורבה בסברות הפוכות, ואולם לא קשיא, דלפי סברת רבה דסובר דאפילו בבן חורין יש דין נזיקין במקום הכופר, אז לא שייך סברת חמרתא מעברתא, דהא אצל עצמו הוה ליה דין בן חורין, דהא בן חורין יש לו דין דמים ונזקין, אלא דהוא בא תחת הכופר, ועל כן בעינן שיהיה דומה להכופר, ודין כופר יש לו דמשלם על פי עצמו, אבל קנס דאינו משלם על פי עצמו גם הדמים דהוא במקום קנס דין קנס יש לו דלא משלם גם דמים דנזקין על פי עצמו, ולא שייך שיתחייב משום דין דחמרתא מעברתא, דהא עבד הוא באמת בכלל נזיקין כמו בן חורין ומשום דין דחמרתא מעברתא לא יעשה דינו שלא יהיה לו אותן דין דמים דנזקין דיש לבן חורין ויהיה דינו כשורו וחמורו, וכאשר נבאר לקמן דגם על ידי דין דחמרתא מעברתא נעשה גם כן דין דחבלה ולא דהוי דין נזק ממון ועל כן מכיון דבעל פי עצמו פטור בקנס והוי זה פטור על דין דמים ונזקין, ואם כן גם על ידי סברת חמרתא מעברתא גם כן יש לו דין נזיקין דפטור על ידי עצמו, שהרי אותו דין דמים של נזקין הרי יש לו דין קנס דאינו בא על פי עצמו, ועל כן הוי זה כמו פטור בדין דמים ומכיון שהוא דין פטור בדמים לא מהני סברת חמרתא מעברתא לחייבו, אולם לרב שמואל בר יצחק דסובר דלא נתנה דין התורה הנזקין במיתת אדם, דסובר דאין דין נזקין במיתת אדם, אלא דדין דמים שלו הוא הכופר, בזה שפיר יש לומר דעבד יהיה לו שפיר דין דמים במיתתו על ידי דכשורו וחמורו הוא, ובזה חלוק עבד מבן חורין, דבן חורין אין לו דמים אלא כופר, ולעבד ישנו בתורת נזיקין.


ד) והנה מעתה מובן היטב דעתו דהרמב"ם על פי שיטת הרב המגיד והלחם משנה, דהרמב"ם פסק דלא כרבה וסובר דליכא דין נזיקין גבי מיתת אדם בן חורין, אלא כופר הוא דין הנזקין, ועל כן דמי הנהרג נתמעט מקרא דעליו ולא על האדם [בבא קמא כ"ו א' "אם כופר יושת עליו" – עליו ולא על האדם, ולומדים שאין כופר באדם שהרג], ועל כן פסק שפיר בשור תם שהרג את העבד שלא בכונה בעדים יש לו דין דמים במיתתו דכשורו וחמורו, ובכל זאת סובר דמועד שהרג את העבד על פי עצמו דפטור מדמים, משום דמכיון דהגמרא דחה סברת רב שמואל בר יצחק לכל הפחות בעל פי עצמו דדין קנס יש לו ומכיון דפטור מן הקנס ממילא יש בזה גם פטור מן הדמים דאינו דומה להקנס, ומכיון שיש פטור בהדמים לא שייכא סברת חמרתא מעברתא שיתחייב בדמים כשורו וחמורו, דדין חמרתא מעברתא לא יעשה דינו שלא יהיה לו אותו דין דמים דנזקין דיש לבן חורין, ויהיה דינו כשורו וחמורו, ואותו דין דמים של נזיקין הרי יש לו דין קנס, דאינו בא ע"פ עצמו, ועל כן הוי זה כמו פטור בדין דמים, ומכיון שהוא דין פטור בדמים לא מהני סברת חמרתא מעברתא לחייבו, דהא פטרה התורה הנזקין, ואף לדידן דלא סבירא לן כרבה דיש דין נזקין במסוים גבי מיתת אדם, אלא כי אם הדמים כלול בהכופר, מכל מקום בזה הגמרא מודה לרבה דעל פי עצמו דליכא קנס, הוי זה פטור גם בהדמים הכלולים בהכופר, ועל כן הוי גם פטור בהנך דמים דהוא משום כשורו וחמורו, משום דגם על ידי דין דחמרתא מעברתא נעשה גם כן דין דחבלה ולא דהוי דין נזק ממון [כאמור לעניות דעתי חילוק זה אין לו מקום, וגם אם היה אומר דין נזק היה פטור על זה משום שפטור על הקנס, שהקנס עוקר דין נזק ממון כיוון שבא במקומו, ואם לומדים שבמקום שלא נשלם דין קנס יש דין נזק ממון הנזק צריך שיהיה דומה לקנס], ועל כן מכיון דבעל פי עצמו פטור בקנס והוי זה פטור על דין דמים ונזקין, ואם כן גם על ידי סברת חמרתא מעברתא גם כן יש לו דין נזיקין דפטור על פי עצמו.


ה) ואולם גבי תם דפטור מכופר דאין זה פטור בעצם החבלה דכופר, אלא דהמיעוט הוא דהחיוב תם נתמעט מדין כופר, ואין זה מיעוט בכופר, אלא דליכא כלל חיוב כופר גבי תם, ועל כן דין זה לא נאמר רק על הכופר עצמו, ולא על הדין דמים שכלול בהכופר, ובזה שפיר נתקיימה סברת רב שמואל בר יצחק דעבד דבר דמים הוא לא הוה בכלל מיעוט דבעל השור נקי, דמיתת עבד יש לה גם דין נזקין, ונהי דלא הוי בכלל חיוב דמים שהוא כופר, דהדין לא ישמרנו ליכא גבי תם לענין כופר, מכל מקום ישנו בכלל דמים דנזקין דהוא כשורו וחמורו, מה שאין כן גבי מועד על פי עצמו בעבד דפטור משום דהוי מודה בקנס, וגבי אשו שלא בכונה בעבד משום דעליו ולא על האש, ועל כן הנך דישנו בכלל פטור מן הכופר מהני פטור זה גם לגבי דמים. דהפטור הוא בעיקר החבלה מהכופר ומדמים הכלולים בו, ועל כן הוי פטור גם  בהנך דמים דהוא כשורו וחמורו, והברייתא דהביא רב שמואל בר יצחק צריך לפרש כמו שכתב בהלחם משנה דקאי רק לענין דמים גבי מועד דהוא במקום הכופר, ובזה שוה עבד לבן חורין דבשניהם פטור מהדמים, ולא לענין דמים שבתם שלא בכונה, דהא בתם חלוק בן חורין מעבד דעל בן חורין פטור מדמים ועל עבד חייב דמים, או דהברייתא סוברת כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר, ועל כן שפיר כללינן בהברייתא עבד ובן חורין, דלעולם הם שווין, דבמועד ליכא דמים לא בעבד ולא בבן חורין, ובתם שניהם שווים עבד לבן חורין, דבבן חורין משלם חצי כופר ובעבד חצי דמים, וצריך עיון.


ו) והנה מצאנו גם בדברי התוספות בדף מ"ט א' דיבור המתחיל חמרתא שסוברים סברת הרמב"ם, דלגבי עבד יותר יש דין דמים, דמה שהקשו דאיך נתמעטו עבד ושפחה מקרא דשור ולא אדם הא כשורו וחמורו הוא בעלמא דאזיקתן, והביאור הוא דלא יהיה נתמעט דין דמים בעבד לגבי בור, ולפי שיטה אחת בהרשב"א באמת לא נתמעטו רק מקרא דוהמת יהיה לו משום דין אחר, ולא משום דלא הוי בכלל דמים הוא, ואם כן באמת סבירא ליה דעבד הוי בכלל דין דמים לגבי בור, ואם כן לגבי אשו בעבד באמת נשאר הבעיא כמבואר בהפני יהושע, יעויין שם.


ז) וצריך עיון לענין ביאור דין דמים דמחייבינן בתם שלא בכונה בעבד אם הוא דין חבלה, פירוש דיש לומר דעל ידי דחמרתא מעברתא הוא, אם כן לא נתמעט מקרא דבעל השור נקי, ואם כן שוב הוי בכלל דמים דחבלה, או דין היזק ממון בשורו וחמורו, ולפי דברינו יש לפשוט שפיר דאפילו הך דין דמים שהוא משום דין דהוי כשורו וחמורו גם כן הוי בכלל דמים שהמה כלולים בהכופר ובקנס, דהא חזינן מדברי הרמב"ם דגבי מועד וגבי אשו שלא בכונה גם גבי עבד ליכא דמים, דכלול הוא בהפטור דכופר וקנס.

 

[פני יהושע גיטין מ"ב ב':

"חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה. אע"ג דמעשה ידיו לעצמו, כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו, דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא" עד כאן לשונו. [התוספות מדברים בעבד מעוכב גט שחרור, שרבו הפקיר אותו מצד הקניין שיש לו בו אבל עדיין לא מסר לו גט שחרור. הגמרא שואלת האם ההורגו משלם קנס לאדון כמו בכל עבד, ואומרת שדמי נזק שמשלמים על חבלתו יהיה דינם כמו קנס שמשלמים על הריגתו. והתוספות התקשו שהרי מכיוון שכבר אינו ממון של האדון מה שמשתכר במלאכתו שייך לו, ואם כן גם דמי החבלה שחבלו בו יהיו שלו. שדווקא קנס שהוא מגזירת הכתוב לאדון יש להסתפק שמא כיוון שעוד לא קיבל גט שחרור עדיין מדין תורה הוא נחשב עבד. אבל דמי נזקו הפשטות היא שמה שהאדון זוכה הוא רק מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ודין זה כבר אינו במעוכב גט שחרור שהרי מעשה ידיו לעצמו, ולכן גם חבלה תהיה לעצמו, ואין ראייה מזה לקנס.

ויישבו תוספות שדמי חבלה הם כמו קנס, שקנס הוא התשלום עבור הריגת כולו, וחבלה היא תשלום על נזק שהוא הריגת מקצתו, ואם גזירת הכתוב שקנס לאדון גם במקום שלא שייך מה שקנה עבד קנה רבו, גם דמי חבלה יהיו לאדון מגזירת הכתוב של קנס. ועל זה תמה הפני יהושע למה שדמי חבלה יהיה דינם כקנס להיות לאדון מגזירת הכתוב גם ללא דין מה שקנה עבד קנה רבו]

וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן שלשים סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב אם כן יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מכל מקום כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב,

אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא חמישה דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך, ואם כן מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון.

ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו חמישה דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקיימא לן בחובל [בבא קמא פ"ז ע"א] בעל כרחו של חבירו נותן חמישה דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו אם כן אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו, וכל שכן דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמו שכתבו התוספות להדיא לעיל בשמעתין בדיבור המתחיל "יום של רבו".

 

והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בשלשים של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון הוא הדין לנזק דמה לי קטליה כוליה כו']

 

ח) וראיתי בכתבי מו"ר דמוכיח מסברא כדברי הפני יהושע דסובר במסכת גיטין דף מ"ב ב' דנזק עבד דשייך לאדון הוא דעיקר דין הנזק לאדון הוא, ולא דזוכה ממנו מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ומסייע ליה מו"ר זיע"א מסברא משום דחמרתא מעברתא הוא דאזיק [לא הבנתי, הרי הפני יהושע מדבר במעוכב גט שחרור שכבר אינו קנוי מצד הממון לאדון וכבר אינו חמרתא מעברתא. ועל זה הגמרא מסתפקת האם משום שכבר אינו קניין ממון של האדון וכבר אינו חמרתא מעברא האם נאמר שאין בו קנס וחבלתו לעצמו, או שמכיוון שעוד לא קיבל גט נחשב עבד ושייכת בו גזירת הכתוב של קנס ודמי החבלה גם יהיו לאדון שהם כמו הקנס. ועל מה שתלתה הגמרא דמי החבלה בקנס תמה הפני יהושע וביאר שהוא תלוי.

ותוכן דבריו שחיוב קנס הוא במקום חיוב נזק של כל המזיק ממון חבירו משלם, והוא אופן הקיום של חיוב תשלום הנזק ולכן עוקר אותו, ואחרי שעקר אותו ובא במקומו, כעת גם אם יש דין לשלם נזק הוא עדיין שייך לגדרי קנס, וחידשו התוספות שלא רק דמים אם הרג הוא בכלל הלכות קנס אלא גם דמי חבלה, והדין לשלם נזק כלול בדין הקנס והוא כמו פרט בהלכות קנס שלפעמים משלם שלושים שקל ולפעמים משלם דמים, דמי הריגתו או דמי חבלתו, ולכן יש בתשלומים דינים של הקנס כמו פטור על פי עצמו או משלם לרבו. ועולה מזה שאין הבנה לדברי הגר"ח האלה, ומה שמבאר אותם רבינו לא הבנתי], ולכאורה יסתרו דברים אלו לדברי מו"ר דאמר דדין נזק בעבד גם כן מדין חבלה הוא כמו שכתבנו לעיל משמו, ואם כן מה שייך זה לדין חמרתא מעברתא, וצריך לומר דעל ידי דחמרתא מעברתא הוא, מכל מקום דין חבלה הוא, אלא דעל ידי דחמרתא מעברתא הוא לכן נעשה דין חבלה לאדון, וזה דומה כמו תירוץ התוספות על הקושיא דאמאי נתמעטו עבד משור ולא אדם הא חמרתא מעברתא הוא דאזיק, שתירצו דאין הכי נמי דדין ולדות שפחה הוי ליה דין חבלה, ועל כן נתמעטו שפיר מקרא דשור ולא אדם גבי בור.


ט) ולפי זה נתבארו צדדי הספק שנסתפקנו אם גם במעוכב גט שחרור יש שם הך דין דמים בשור תם שהמית עבד מעוכב גט שחרור שלא בכונה לשיטת הרמב"ם על ידי דחמרתא מעברתא הוא משום דלכאורה הא דין זה דאדון קרינא ביה לא מצינו דשייך רק גבי קנס וחבלת נזק דאדם בעבד דהוא מדין חבלה [בגיטין מ"ב ב' ובתוספות ופני יהושע שם. ובגמרא שם הוא בעיא דלא איפשיטא האם יש לו קנס ודמי החבלה לאדון או לא. וברמב"ם פסק שאין לו קנס], אבל דין נזק שהוא משום דהוי כשארי נזק ממון [לעיל כתבתי שהוא אותו דין כמו חבלה], האיך מצינו לחייב לאדון משום סברת מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא ואולם הפשוט דגם דין דמים זה ישנו בכלל קנס וחבלה דשייכים לרבו [לפי צד האיבעיא בגמרא], בין אם נאמר דסוף סוף בעיקרן הויין דין חבלה, אלא שעל ידי דשייכים להאדון על כן הוי זה כשארי נזיקין כתירוץ התוספות, וכתירוץ הראשון שבהרשב"א, ודאי דהוי בכלל חבלת הגוף כשארי חבלות, אלא דשייכי ביה דין דמים ונזקין יותר מבבן חורין, אבל על כל פנים בכלל נזקין דחבלה נינהו, ובין אם נאמר כתירוץ השני שבהרשב"א דגם לגבי עצמו הוי בכלל חמרתא מעברתא והוי כנזק ממון, מכל מקום לא נפיק מכלל שאר דיני חבלת עבד דקיימא לן דהחובל בעבד של חברו משלם ה' דברים לרבו, ובנזק הא כתב הפני יהושע דדינו הוא להאדון, והכא נמי מה דעל ידי דאדון קרינא ביה שייכא ביה קנס, ממילא שייך גם דין שהוא מדין שורו וחמורו גבי מיתת העבד וכמו שהבאתי דמורי ורבי קדוש ישראל מוכיח מסברא דהאמת הוא כהפני יהושע דהדין נזק הוא לאדון משום דחמרתא מעברתא בעלמא הוא, הרי דסובר דעל ידי דחמרתא מעברתא בעלמא הוא שוב הוי בכלל חבלה גם במיתת העבד, ועל ידי דחמרתא בעלמא הוא הוי דין חבלת מיתת העבד לרבו כמו הקנס שהוא לרבו על ידי דאדון קרינן ביה.


י) עוד אני חוזר לבאר בעזהש"י דברי התוספות בדף מ"ט א' שהקשו דמכיון דאמרינן דשור שנגח את השפחה חייב בדמי ולדות על ידי דאמר ליה חמרתא בעלמא הוא דאזיקתן, אם כן אמאי נתמעטו עבד או אמה מדין חיוב בור מקרא דשור ולא אדם, ותירצו התוספות יעויין שם, וצריך להבין מהו הנפקא מינה בין ב' התירוצים היינו התירוץ שבתוספות ותירוץ שבהרשב"א שהבאנו כבר, דסובר כקושיית התוספות, ואף שביארנו בעזרת ה' למטלה היטב, מכל מקום עוד צריך לבאר.

ונראה דלתירוץ שבתוספות הוא דדין ולדות בעיקרן הוא דין ולדות אפילו גבי שפחה, אלא על ידי דשייכי לאדון יש להם דין נזק, מכל מקום עכ"פ הוי זה כמו חבלת אדם אבל לענין בור, מכיון דהוי חבלה מכל מקום הא לא היזק ממון הוא כשורו וחמורו, שפיר נתמעט מקרא דשור ולא אדם, ולתירוץ השני שבהרשב"א דסובר כקושיית התוספות דגם בעיקרן ויסודן דולדות שפחה המה דין נזקין אם כן לא הוי כלל חבלה אלא נזק ממון ועל כן לא נכללו בכלל מיעוט דשור ולא אדם ורק נתמעטו מקרא דוהמת יהיה לו.

[לא הבנתי, שהנדון אם נתמעטו עבד ושפחה מבור תלוי אם יש להם שם אדם. מה שרבינו מחלק בין חבלה ונזק לא תלוי בשם אדם, אלא אם דין קנס עוקר דין תשלומי ממון ודמי נזקן נכלל בדין קנס גם כשהוא תשלומים, ואינו שייך לזה כלל. דין ולדות המחודש בפשטות הוא רק היכן שאין הולדות קניין ממון של שום אדם כמו ולדות של בן חורין שאינם ממון של האב והאם ובהם חידשה תורה דין ולדות מיוחד, ואין זה שייך לנדון אם היזקן הוא נזק או חבלה, לכן לא מובן לי מה שתלה רבינו את המיעוט מהיזק בור משום שור ולא אדם בשאלה האם נזקן הוא נזק ממון או חבלה. כלים ודאי הם נזק ממון וגם נתמעטו בבור משום שאינם שור וחמור וכך גם נתמעט אדם כי אינו שור וחמור, ובפשטות כל שיש בו שם אדם נתמעט כיוון שאינו שור וגם אם יש שני סוגים של נזק אדם, סוג אחד חבלה וסוג שני נזק ממון כמו שבר כלי, שניהם יתמעטו כל שאינם שור אלא אדם, ומהיכי תיתי לתלות את המיעוט בשאלה אם הוא נזק ממון או חבלה]

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: