ברכת שמואל – בבא קמא כ"ו

סימן כו.

בענין שור שנגח השפחה ויצאו ילדיה דמשלם דמי ולדות.

א) בדף מ״ט א' אמר רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות,  מאי טעמא דאמר ליה חמרתא מעברתא הוא דאזיקת, דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.

והנה נסתפקתי איך יהיה הדין אם שור שהמית שפחה מעוברת והפילה אם חייב בדמי ולדות בפני עצמן, או לא, אם נאמר דכיון דמשלם ל' שקלים ואפילו שוה אלף זוז שוב נכללו גם הולדות, או לא, אלא דחייב בדמי ולדות בפני עצמן.

והנה בתוספות בדף מ״ב א' דיבור המתחיל "בכונה", וזה לשונם: "ונראה לר״י דרבא ואביי לא היו פוטרין שוורים מדמי ולדות מנקי [לומדים ששור שנגח פטרו מדמי ולדות מדרשא "ובעל השור נקי"], אלא היכא דלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמשתעי בהו [שמדבר בהם] קרא, אבל נתכוונו לאשה עצמה חייב [בדמי ולדות] וכו׳ עיין שם.

וחזינן דהרי אף דמשלם כופר עבור האשה, ובכל זאת משלם ולדות בפני עצמם, אם כן הכי נמי גבי שור שהמית את השפחה דמשלם דמי ולדות גם כן ולא נכללו בכלל השלשים שקלים.

[זו אינה ראייה, באשה הולדות אינם ממון שלה או של הבעל והתורה חידשה דין חדש לשלם דמי ולדות מגזירת הכתוב. ובזה יש לומר שאע"פ שמשלם כופר שעומד במקום תשלומי נזק, עדיין חל עליו הדין המחודש של דמי ולדות.

אבל בשפחה מה ששור משלם דמי ולדות הוא מדין מזיק שבכל מקום ומשום שהזיק את ממונו של האדון, שהרי שור פטור מהדין המחודש של דמי ולדות, ואם הרג את השפחה הקנס הוא במקום תשלומי נזק, והקנס הוא גם במקום תשלומי נזק של הולדות כיוון שהם גוף אחד כמבואר בתוספות מ"ז א' דיבור המתחיל "אי דינא", וזה פשוט. ושוב ראיתי שאכן כך מסיק רבינו בסוף דבריו]


ואולם חיפשתי דין זה ומצאתי כמעט מבואר בהרמב״ם בפרק י"א מהלי נזקי ממון הלכה  ד' וזה לשונו נגח שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולרות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת, (פירוש דיש לו דין נזק) ואם היה תם משלם חצי דמי ולדות מגופו, ובהלכה ה', כיצד שמין אותה, אומדין כמה היתה שפחה זו שוה כשהיתה מעוברה וכמה היא שוה עתה וכו', ואם המית השפחה משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד, עד כאן לשונו.

ומבואר להדיא בדבריו דהשמיענו חידוש דין זה, דאם המית שורו את השפחה אינו משלם בעד הולדות אלא הכופר הקצוב בלבד בעד השפחה, דאם לא להשמיענו זאת דאינו משלם דמי וולדות בפני עצמם, אם כן הרי זה בבא מיותרת, דלהשמיענו דמשלם שלשים שקלים אפילו שוה אלף זוז הא זה כבר מבואר בכל הפרק בדבריו, וצריך עיון מפני מה לא ישלם גם עבור דמי הולדות.


ולמען לבאר הדין נבוא להסביר תירוץ של התוספות בסוגיין בדיבור המתחיל חמרתא, וזה לשונם: "ואם תאמר הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם, ויש לומר דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתיב בעל האשה, אבל כאן הולרות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה", עד כאן לשונם.

וצריך להבין תירוצם. ונראה בעזרת ה' יתברך דזהו הביאור, דדין ולדות דחייבה התורה מקרא דכאשר ישית עליו בעל האשה, הוא דין תשלום מחודש מגזירת הכתוב מהפרשה דולדות דכאשר ישית עליו בעל האשה, ואי לא היתה הפרשה דכאשר ישית עליו בעל האשה לא היה כלל הך דין חיוב ולדות דאין זה בכלל נזק דאטו ולדות צררי נינהו [ולדות אינם קניין ממוני של האשה או הבעל]. ובזה הדין דמי ולדות בא הגזירת הכתוב למעט שוורים מחיוב דולדות, אבל גבי שפחה דשייכין הולדות לאדוניה החיוב הוא אינו משום הפרשה דדמי ולדות דאפילו לא היתה דין דמי ולדות בתורה היה גם כן מחויב גבי שפחה משום דהוי נזק, דמה שמפחיתו ולדות השפחה הויין היזק כמו שמפחיתו ולד פרתו, אם כן הרי הוא נזקין ומנזקין הא לא נתמעטו שוורים.


ב ) וכשהצעתי דברים אלו לפני מורי ורבי הגאון האמתי החסיד רשכבה״ג זיע״א, אמר דברים אלו דעל ידי דהוי הולדות דאדון נעשה תביעת הולדות תביעת נזק, ונאריך להסביר כונת דבריו הקדושים בעזהש"י, דהנה במה דחדית [שחידש] לן רב פפא דשור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה דחייב משום דהוי להו דין תשלומי נזק ולא דין תשלומי ולדות, יש לומר על ב׳ פנים, א', דהדין עבדות עושה אותה שיהיה לו דין כשורו וחמורו וכמו דדין העבדות עושה אותה שהיא כבהמה לענין יחס, והכי נמי דהדין עבדות עושה שנשתנה עצם דינו דלא הוי אדם לגבי עצמו, ותביעת ולדות דידיה הוא מדין כמו חמרתא מעברתא, נמצא דדינא דרב פפא הוא, דבשפחה עצם דינה הוא כמו חמרתא מעברתא דאין גבה דין ולדות כלל, אלא דדין ולדות דידה הוא מדין נזק כמו חמרתא מעברתא, ועל כן מכיון דלא הוי בכלל ולדות אלא בכלל נזק על כן לא נתמעטו מכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים,

והב', דנאמר דעצם דין עבדות אינו עושה בו דין שנשתנה עצם דינו דלא הוה אדם לגבי עצמו, אלא ודאי דלגבי עצמו הוה ישראל ובן חורין גמור [הסוגיא מדברת בשפחה כנענית, והיה לרבינו רק לומר שהיא אדם, וכנראה רצה לומר שלולא שהיתה כאן דין עבדות היתה גיורת ובת חורין], אלא דתביעתו דאדון עושה אותו כשורו וחמורו, אבל לגבי עצמו הרי הוא אדם, נמצא דהדין תביעת הולדות הוא מדין דמי ולדות מהפרשה דכאשר ישית עליו בעל האשה, ולא מדין נזק, ונכלל בכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים, אלא דתביעת האדון כשהאדון תובע עושה שישתנה הדין תביעה של דמי ולדות [התביעה לא עושה שישתנה מאומה, אלא רק מוסיפה תביעת דמי נזק ללא שייכות אם שייך בה הדין המחודש מהתורה של דמי ולדות או לא] ויחול דין תביעת תשלומי נזק כשורו וחמורו. וזהו דקאמר רב פפא חמרתא מעברתא הוא דאזיקתן, דאף דלגבי עצמו הוא אדם והתביעה היא דמי ולדות, מכל מקום תביעת האדון עושה שיחול דין תביעת תשלומי נזק כחמרתא מעברתא.

[לא ידעתי למה האריך רבינו בלשונו לבאר, שזה דבר פשוט מאוד לומר שאע"פ שהיא אדם מכל מקום כיוון שהיא קניין ממון של האדון כמו שחמור הוא קניינו יש לו תביעת נזק על בעל השור על דמי הולדות. שמה שהיא אדם לא סותר שיכולה להיות קנייין של האדון כמו חמורו. ונראה שזהו מסקנת התוספות, שאם אל היה לה דין אדם היה חייב בעל הבור אם נפלה לבור ומתה. לעניות דעתי נראה מהלשון שהביא רבינו מהגאון רבי חיים שרבי חיים רק הסכים לדבריו וחזר עליהם ולא הוסיף עליהם מאומה, והנכון והברור כמו שביאר רבינו לעיל סוף אות א'. ומשום שסבר רבינו שרבי חיים הוסיף דבר מה וביטל דעתו בפני דברים שאין להם הבנה, נשתבש העניין]

ונפקא מינה יהיה לענין שפחה מעוכבת גט שיחרור דאיבעיא בגיטין דף מ״ב אם יש לה דין קנס ויש לה דין נזק או לא, ונמצא דלהך צד הב' דבפני עצמו הוא ישראל ובן חורין והתביעה של הולדות הוא מדין דמי ולדות מהפרשה דכאשר ישית עליו בעל האשה ונכלל בכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים, אלא דעל ידי תביעת האדון עושה שישתנה הדין תביעה של דמי ולדות ויחול דין תביעת תשלומי נזק כשורו וחמורו, ואם כן במעוכבת גט שחרור, אם נאמר דאין להאדון דין נזק ואז שייך תביעת הולדות להשפחה מדין ולדות וכמו דאמר רבה בדף מ״ט א' בשפחה שחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא בה איהי [רבה אמר שזכתה בולדות מן ההפקר אחרי מיתת בעלה ולא שדין דמי ולדות המחודש הוא לשלם לה. כך מבואר ברש"י ורשב"א עיין תלמוד מוסבר בבא קמא מ"ט א' שביארתי באריכות], הכא נמי כיון דאין להאדון דין נזק תזכה בה איהי בהולדות ומדין ולדות ואם נגח אותה שור ויצאו ילדיה פטור משום דכיון דהיא זכיא בהולדות משום דין דמי ולדות ולא משום נזק, וממילא נכלל בכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים, ואם נאמר כהצד הא' דקנין העבדות עושה שנשתנה דינו ואין לו דין אדם כלל אפילו לגבי עצמו, אלא הרי הוא כשורו וחמורו ואין לו דין ולדות כלל אלא דחיובו של הולדות בשפחה מעיקרן נזק המה ואם כן להך צד דמעוכב גט שחרור אין להאדון דין נזק, מכל מקום השפחה שתובעת דמי ולדות הוא מדין נזק ולא משום תשלום של דמי ולדות דהא ליכא גבה דין דמי ולדות אלא דהוא נזק אפילו לגבי עצמו. ולפי זה אם נגח אותה שור לא נכלל בכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים, וזכייא השפחה.

[תמוה לעניות דעתי, כיוון שמאותו טעם שאשה בת חורין לא יכולה לתבוע דמי ולדות מדין נזק, משום שהולדות אינם קניין ממוני שלה, כך גם השפחה לא תוכל לתבוע, שאינם קניין שלה. ואם נדחוק שכיוון שאינם בני חורין היא קונה אותם להיות עבדים שלה, ולכן היא האדון עליהם ויכולה לתבוע נזק מהחובל, זה אפשר לומר גם על הצד שהיא אדם שהרי אע"פ שהיא אדם עדיין אינה בת חורין]


ג) וזהו ביאור ההוה אמינא והמסקנא שבתוספות שהוא ב' שיטות בהרשב״א, דהסלקא דעתא הוא דהביאור בדברי רב פפא הוא, דעצם דינו דהעבד נשתנה על ידי דין העבדות דלא הוי אדם לגבי עצמו, והחיוב של הולדות בשפחה אין זה דין ולדות אלא בעיקרן דין נזק המה מגזרת הכתוב [תמוה למה מגזירת הכתוב, הרי זה ממון גמור של האדון והחובל חייב לו מאותו דין כמו שבר את כדו], ועל כן הקשה דאם כן לגבי בור נמי לא יהיה בכלל מיעוט דשור ולא אדם על ידי דעצם דינו דהעבד נשתנה מעיקרן על ידי הדין עבדות דלא הוי אדם אפילו לגבי עצמו ותביעת דין נזק דהעבד הוא מדין הזיק ממונו כשורו וחמורו ולא מדין מיתת אדם, וממילא לא יהא נכלל גם בכלל המיעוט דשור ולא אדם, דהא תביעתו לא מדין מיתת אדם שיהא פטור בור עליו, אלא מדין הזיק ממונו כשורו וחמורו.

ומסקנת התוספות דאין הביאור כן, דודאי העבד בעיקרו יש לו דין אדם לגבי עצמו, והחיוב של הולדות מעיקרן מדין ולדות המה ולא מדין נזק ושפיר הוי בכלל ולדות לענין דשוורים נתמעטו עליהם, ומשכחת לה נפא מינה דבמעוכב גט שחרור אם נאמר כהך צד דאין לאדון דין נזק ואז דזכייא השפחה הואי דוקא מדין ולדות ולכך בודאי אם שור הזיק השפחה ויצאו ילדיה דפטור מדמי ולדות דהוי בכלל המיעוט דאנשים ולא שוורים דהא בעיקרן ולדות נינהו, ומכל מקום קאמר רב פפא דשור שנגח השפחה ויצאו ילדיה דמשלם דמי ולדות משום דמכיון דשייכא להאדון והאדון תובע אותן על כן לגבי תביעת האדון עושה שתובע אותן מדין נזק, ולכך שוורים לא נתמעטו דלגבי האדון אין זה ולדות אלא נזק כחמרתא מעברתא, אבל בעבד דנפל לבור בודאי עצם התביעה מדין מיתת אדם ולא מדין נזק, דהא בעיקרו יש לו דין אדם לגבי עצמו, ושפיר הוי בכלל המיעוט דבור פטור עליו, וזהו ביאור דברי מו״ר זיע"א שהוסיף על דברי בזה הלשון "דהאדון על ידי דהוי דהאדון, על כן נעשית על ידי תביעתו תביעת הולדות תביעת נזק״.


והנה לפי זה מובן הך דינא מדברי הרמב"ם דהיכי דהמית השפחה דפטור מדמי ולדות לב׳ השיטות והקשינו מאי שנא מהא דכתבו התוספות דלאביי ורבא דסברי דשוורים שהמיתו האשה בכונה דמשלמים כופר ודמי ולדות. ולפי המתבאר אתי שפיר בעזהש״י דדין זה היכא דהמית השפחה ויצאו ילדיה אם משלם שלשים שקלים וולדות בפני עצמן, או לא משלם בעד הולדות דנכלל יחד עם תשלום האשה של הל׳ שקלים, תלוי בזה, דאם התביעה היא מדין ולדות דהוא תשלום מחודש בתורה ולא מדין חבלה, אז הוי הדין דלא שייך תביעה זו דדין ולדות לתביעת חבלת הגוף, מה שאין כן אם תביעת הולדות הוי מדין נזק וחבלה, אז הוי זה חדא חבלה עם כל הגוף, ועל כן הכא גבי שפחה כשהמיתה ויצאו ילדיה מכל מקום אינו יכול לתבוע ולדות, דממה נפשך אם יתבע מדין ולדות, הא נתמעטו מגזירת הכתוב דאנשים ולא שוורים, ואם יתבע מדין נזק, אז הא הוי בכלל חבלת גוף השפחה, ואינו משלם אלא הכופר הקצוב בלבד, מה שאין כן לאביי ורבא דלא פטרי שוורים שהמיתו בכוונה מדמי ולדות אם כן התביעה הוא מדין דמי ולדות ועל כן משלם הכופר ודמי ולדות בפני עצמן, והטעם הוא דלא נכללו הדמי ולדות עם תשלום האשה משום דלא שייך תביעה זו דדין ולדות לתביעת חבלת הגוף.

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: