ברכת שמואל – בבא קמא ט"ז

סימן טז.

בענין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו, ובדין מזיק ברשות.

[בבא קמא ל"ב א':

אמר ריש לקיש, שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה מהלכת ברבוצה פטורה [בדף כ' א' מבואר שטעמו משום כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור]. רבוצה במהלכת חייבת.

לימא מסייע ליה "היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל קורה חייב",
והא הכא דכרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב.

[כרבוצה במהלכת. דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברשות הרבים. רש"י]

ותסברא הא סיועי בעיא? [הרי אין שום סברא לפטור בעטה רבוצה במהלכת]

לא מסתייא [לא די] דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא, טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא [מהלכת ברבוצה פטורה, והכא קתני במתניתין דממילא חייב. רש"י] פטור, והא מתניתין דממילא וקתני חייב?

מתניתין דפסקה לאורחא כשלדא [מתניתין דפסקה קורה לאורחא כשלדא, שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות. רש"י], הכא כגון דרבעה בחד גיסא [שרבצה בצד אחד] איבעי לה לסגויי [היה לו ללכת] באידך גיסא [הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור. רש"י].

אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש דקתני: "היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה חייב. ואם עמד בעל חבית פטור", והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי וקתני פטור,

מתניתין דכי אורחיה קא מסגי [מתניתין דקא מסגי [שהולך] בעל הקורה כי אורחיה, ואין כאן שינוי הלכך פטור. אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת. רש"י] הכא אמר ליה נהי דאית לך רשות לסגויי עלי [ללכת עלי], לבעוטי בי לית לך רשותא".

וכתבו שם בתוספות:
"והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא. תימה מאי סלקא דעתיה השתא, וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה, הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב, דבאדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

ויש לומר דסלקא דעתיה כי היכי דבמתניתין פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית הכי נמי פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו,

ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות".

.

ועיין בבא קמא כ"ד ב':

"אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור [שנשך הכלב את המשסה בעל הכלב פטור. רש"י]. מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

אמר ליה רב פפא לרבא, איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך [נאמר משמו של ריש לקיש כמותך], דאמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה [דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. רש"י] רבוצה במהלכת חייבת.

אמר ליה אנא בההיא חיובי מחייבנא, דאמרינן ליה כי אית [יש] לך רשותא לסגויי [לפסוע] עלי, לבעוטי בי לית [אין] לך רשותא. [רבא חולק על ריש לקיש ומחייב בהיתה רבוצה, כיוון שהשינוי שרבצה מחשיב רק את הליכת המהלכת עליה לפעולה שאינה בגדר מזיק, אבל אם בעטה הבעיטה היא מזיק, שאינה נולדת מהשינוי של הרביצה. אבל במשסה את הכלב, השינוי שעשה האדם המשסה מחשיב את מה שהכלב נשך אותו לפעולה שאינה בגדר מזיק כיוון שהיא שינוי שנבע מהשינוי של המשסה]"]

א) בדף ל״ב א' אמר ריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכה ברבוצה פטורה, רבוצה במהלכת חייבת וכו׳, ופריך בגמרא על ריש לקיש, טעמא דבעטה רבוצה במהלכת, אבל הוזקה ממילא פטורה, והא מתניתין דממילא הוא וקתני חייב, ומשני, מתניתין דפסקא לאורחא כשלדא, הכא כגון דרבעה בחד גיסא איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. והרי״ף והרמב״ם השמיטו האוקימתא דהא דעמד בעל הקורה דחייב משום דפסקא לאורחא כשלדא, וקשה לדידהו קושית הגמרא דמאי שנא בהוזקה מהלכת ברבוצה דפטורה על ידי דממילא הוא ומאי שנא ממתניתין בעמד בעל הקורה דחייב אף דממילא הוא, ותירץ רבנו הים של שלמה ורבנו הגר״א זיע״א יעו״ש. ונסביר בעזהשי״ת דבריהם, ונבאר דברי הגמרא שם בסמוך דמביא סייעתא לריש לקיש לדין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ממתניתין דהיה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון וכו׳ ואם עמד בעל חבית פטור, והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי וקתני פטור, והקשו בתוספות שם דיבור המתחיל והא, דמאי סלקא דעתא דהגמרא השתא וכי סובר הוא דאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכה ברבוצה, הא פשיטא לן בריש פרקין דאם שבר חייב דבאדם לא שייך דין דכל המשנה ובא אמר ושינה פטור, ותירצו בתוספות דסלקא דעתך דכי היכי דבמתניתין פטרינן לבעל הקורה לפי שבעל החבית גורם לו בעמידתו שאין לבעל הקורה להזהר שמא יעמוד בעל החבית, הכי נמי פרה רבוצה גרמה להמהלכת שתבעוט בה ואין להבעל הפרה להזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו.

ביאור דבריהם הקדושים, דהנה עיקר סברת ובא אחר ושינה בו דפטור הטעם הוא אינו משום פטור שמירה, אלא דהפטור הוא בדין מזיק, שאין לו דין מזיק היכא דהיה הראשון משנה, וכמו בשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות דביארנו לעיל בסימן ט"ו בשם מו"ר זיע״א דאין לו דין מזיק [עיין גם מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר דף כ' א']. אלא דנפקא מינה בין הדין דשניהם ברשות ושניהם שלא ברשות שאין לו דין מזיק, להדין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור משום שאין לו דין מזיק, וההבדל ביניהם רב, דמה דבשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות דפטור ואין לו דין מזיק היא על ידי שאינו משנה כלל דכי אורחיה הוא ומשום זה אין לו דין מזיק, אבל דין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דאין לו דין מזיק, לא משום דאינה חשובה משנה והוי כי אורחיה, דודאי חשובה משנה המהלכת בבעיטתה ומכל מקום אין לה דין מזיק על ידי דהרבוצה גרמה להמהלכת שתבעוט,

[בשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות או ברשות הרבים, המזיק אין לו דין מזיק שעושה כדרכו, ולכן נחשב שהיזק הוא מחמת הניזק שלא הרחיק את עצמו ונחשב שהוא הזיק את עצמו וכמו שכתב הרמב"ם, וכן הרמב"ן כתב כן בבא מציעא פ"ב ב' לגבי ישן שבא חבירו וישן לידו או הניח כלים לידו שהשני עשה את ההיזק. וברבוצה ברשות הרבים כיוון ששינה נחשב הניזק שהוא עשה את ההיזק אע"פ שגם המהלכת וודאי משונה אבל תחילת השינוי שמחמתו נעשה ההיזק הוא על ידי הניזק ולכן גם בזה נחשב שהניזק הזיק את עצמו אע"פ שגם המהלכת שינתה ובזה המשותף לשני הדינים]

ועל כן כתבו התוספות שם הנ״ל בתירוץ דהגמרא מדמה גבי אדם בשלא בכונה שעל ידי דבעל החבית גרם לו שישבר על כן איןלו לבעל הקורה שם מזיק, אע"פ שגם הבעל קורה חשוב משנה מכל מקום מכיון דבעל החבית גרם לו בעמידתו, על כן אין לו לבעל הקורה להזהר שמא יעמוד בעל החבית ואינו חשוב מזיק על השבירה בשלא במתכוין, הכי נמי פרה רבוצה גרמה להמהלכת שתבעוט, ואף שהמהלכת בעטה במתכוין מכל מקום אין לה שם מזיק, דבבהמה גם במתכוין שייך הדין דלא תהיה מזיק על ידי שהרבוצה גרמה לה שתבעוט.


ודחי הגמרא הראיה, דבמתניתין כי אורחיה מסגי, הכא איכא למימר נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא, והביאור הוא, דהא דבמתניתין כשבעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון שאין לו לבעל הקורה דין מזיק אינו משום דבעל החבית גרם לו שישבר ואף דחשיב בעל הקורה משנה מכל מקום על ידי דגרם לו בעל החבית שישבר אינו חשוב בעל הקורה מזיק דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, אלא הטעם דלבעל הקורה אין לו דן מזיק משום דבעל הקורה הוא ברשות ואינו משנה כלל וכי אורחא הוא ובעל החבית בעמידתו הוא שלא ברשות ועל כן אין לו שם מזיק כלל משום דעל ידי דשניהם ברשות וכל שכן ברשות על שלא ברשות אין לו דין משנה ומזיק, אבל שנאמר הכא דאף דשנתה המהלכת לא תהיה להם דין מזיק משום דהרבוצה גרמה לה, זה לא אמרינן, ואין ראיה ממתניתין לדין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור.

[לשון התוספות בבא קמא ל"ב א':
"איבעי לה לסגויי באידך גיסא. שלא תהא ניזוק. ואם תאמר והא אפילו להזיק אית לה רשות לסגויי עלה, ויש לומר משום דהוי רגל ברשות הרבים, ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור"]

ב) והנה במה דמסיק בגמרא אבל הכא מצי אמר ליה נהי דאית לך רשות לסגויי עליה צריך להבין מהו ביאור הגמרא בזה דאית לך רשות לסגויי עליה יעויין בתוספות דיבור המתחיל איבעי ליה לסגויי, שהקשו והא אפילו להזיק אית לה רשות לסגויי עליה, ביאור קושיתם הוא, דלענין שיהא פטור המזיק על ידי שלא נשמר הניזק בעינן דוקא שיהיה פשיעה אצל הניזק, אבל אם ליכא פשיעה אצל הניזק אף שהוא משנה מכל מקום חייב המזיק, אבל לענין לחייב את המזיק לא בעינן פשיעה אצל המזיק, אלא בעינן רק שיהיה המזיק משנה ואינו אונס.


ובזה יבואר הקושיה, דהתוספות סברי בתחלה דביאור התירוץ דמצי אמר ליה נהי דאית לך רשות לסגויי עלי הביאור הוא גם כן כמו במתניתין, דלבעל הקורה אין לו דין מזיק משום דבעל הקורה הוא ברשות ולא חשוב משנה, כמו כן המהלכת היא הולכת ברשות ואינה חשובה משנה במה שהיא הולכת עליה, והרבוצה היא שלא ברשות וזה דין פטור של המהלכת, ועל כן הקשו דאם כן אם המהלכת היא ברשות ואינה חשובה אפילו משנה ופטורה על שהזיקה אם כן כל שכן שלא תחשב המהלכת פשיעה לענין לפטור הרבוצה כשהוזקה המהלכת ברבוצה, ותירצו התוספות דהביאור הוא בגמרא במה דאמרינן נהי דאית לך רשות לסגויי עלי, לא משום דהוי כי אורחיה ולא הוי משנה, אלא ודאי משנה היא [לא משנה ממש שתיחשב קרן, והרי טעם הפטור של רגל ברשות הרבים הוא משום שעושה כדרכה וקרן חייבת ברשות הרבים כי משנה, אלא הכוונה משנה לעניין עושה ברשות כמו בקורה וחבית שאם עמד הראשון ועל ידי זה השני נתקל בו אם הראשון ניזק השני פטור, ואם השני ניזק הראשון חייב, ששינה ביחס למה שהשני הלך כדרכו, ונקרא זה שינוי לעניין שייחשב שלא ברשות לעניין השאלה במי תלויה עשיית ההיזק, כלומר מה שנחשב ברשות או שלא ברשות הוא לגבי מי נחשב פושע לגבי ההיזק שנעשה. ששלא ברשות היינו שהוא פשע, וברשות שלא פשע. ויש שינוי שגורם שייחשב כפושע ותלוי בו ההיזק ונקרא שלא ברשות לעניין שהיא פשיעה, והיה לו להימנע מזה ככדי שלא יהיה מזיק. אבל אין זה שינוי מדרך העשייה עצמה להחשיבו קרן ולא רגל. שלעמוד ברשות הרבים אינו שינוי מצד שייחשב כמו קרן, שדרך בני אדם לעמוד ברשות הרבים והוא שימוש כדרכו ברשות הרבים לעמוד שם ומותר לעמוד אם לא שהיה לו להיזהר ממי שהולך אחריו ונחשב פשוע כלפיו, ובהמה שהלכה ברשות הרבים ועמדה פשוט שאין העמידה נחשבת שינוי להחשיבה קרן, שזהו מעשה שדרכה לעשות, וזהו היסוד לכל הבנת דברי רבינו כאן] אלא דדין פטורה הוא משום רגל ברשות הרבים, וכיון דהויא המהלכת משנה וחשובה שלא ברשות בזה שהולכת עליה והרבוצה היא ברשות, ועל כן אם הוזקה המהלכת ברבוצה אפשר שתהיה המהלכת חשובה גם פשיעה לענין לפטור את הרבוצה על ידי דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא, ובכל זאת פטורה כשהזיקה המהלכת לרבוצה משום דהוי רגל ברשות הרבים דפטור אפילו בפשיעה, ועל כן מה דמחייבינן בעמד בעל הקורה על החבית אף דממילא הוא ולא חשיב בעל החבית פשיעה לפטור את בעל הקורה כמו המהלכת דחשובה פשיעה לפטור את הרבוצה, בעל כרחך הוא דוקא על ידי דפסקא לאורחא כשלדא דאז הוי הבעל הקורה המשנה.

[שולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ט סעיף ב':

"היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה החבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו חייב"

וכתב שם הגר"א:

"ואם עמד כו'. השמיט מה שכתוב שם [ל"ב א'] דעמד כשלדא [כלומר שדוקא בעמדה הקורה כשלדא חייב, שאם לא כן היה לבעל החבית ללכת מצד אחר] וכן הרי"ף ושאר פוסקים, וטעמם משום דרבא [בדף כ"ד ב'] פליג עליה דריש לקיש אף בזה דהא רבוצה הוי שלא ברשות ומהלכת ברשות. ואמרינן מ"ח א"ב [בדף מ"ח עמודים א' ב'] דשלא ברשות חייב אף בהוזקה. והרא"ש דחק עצמו בחנם בזה ע"ש שכל דבריו דחוקים ואינן מובנים".

וכוונתו לגמרא בדף מ"ח "ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב. הזיקו בעל הבית פטור.

אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעל הבית חייב, מאי טעמא משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא.

ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין, הוזקו זה בזה פטורין. טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב".

ובים של שלמה בבא קמא פרק שלישי אות כ"ב כתב:

"דין הבעל הקורה הולך ראשון ברשות הרבים ובעל חביות אחריו, ועמד בעל קורה לנוח ולא הזהיר לזה שהלך אחריו, ואם כן לא נזהר זה והלך אחריו ושבר חביתו בקורה חייב. ואם בעל החביות ראשון ועמד, אז בעל הקורה פטור. וכן לעניין זה הולך בנרו וזה בפשתנו.
היה בעל קורה ראשון (ל"א ע"ב) ובעל חביות אחרון ונשברה חביות בקורה פטור בעל הקורה. ואם עמד בעל הקורה לפוש, פירוש להניח מכובד משאו, מאחר שמשנה, שאין דרכן של בני אדם לנוח ברשות הרבים, וצריך האדם להזהר יותר שלא יזיק לאחרים משלא יוזק, הלכך חייב בעל הקורה.

אף שבגמרא (ל"ב ע"א) מוקי למתניתין דוקא כשעמד בעל הקורה ופסקה כשלדא לקורה לרוחב הדרך. היינו אליבא דריש לקיש דאמר שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה כו'. אבל לפי מה שפסקנו בפרק כיצד הרגל סימן כ"ט דלית הלכתא כותיה  [אלא כרבא בדף כ"ד ב' שהמהלכת חייבת שיש לה רק רשות להלך עליה אבל לא לבעוט בה] אם כן מתניתין איירי כצורתה. כמו שכתב הרי"ף והרמב"ם (הל' חובל פ"ו ה"ח) והרא"ש (סימן י') דלעולם חייב בעל הקורה כשעמד. ואף שבעל החביות עביד כל השבירה אפילו הכי חייב בעל הקורה, מאחר שהיה בעל קורה ראשון וזה היה הולך אחריו ולא ידע בעמידתו ולא היה מזהיר, ומכל מקום אם עמד לכתף, פירוש לתקן המשאוי שעליו, דאורחיה בכך, פטור. ולא אמרינן היה לו להזהיר, היכא דטרוד היה. כן פסק הרמב"ם (שם) להדיא. והיינו משום דקיימא לן לעיל (ל"א ע"א) כר' יוחנן כמו שהוכחתי. דלא אמרינן היה לו להזהיר היכא דטרוד, ואליביה מוקי תלמודא מתניתין לעיל בסוגיא, דדוקא בעומד לפוש".]

ג ) ומעתה נבוא לבאר לדברי האלפסי והרמב"ם לפי פירושן של רבותינו הים של שלמה והגר"א זיע״א, דהמה מפרשים דברי הגמרא דמה דאמרינן דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי, הביאור הוא גם כן כמו במתניתין, דבעל הקורה לא חשוב משנה ומזיק משום דבעל הקורה הוה ברשות ובעל החבית הוי שלא ברשות, והברשות על שלא ברשות לא חשוב משנה ומזיק, כמו כן המהלכת כיון דאית לה רשות לסגויי על הרבוצה הוי המהלכת ברשות ואינה משנה, והרבוצה אינה ברשות והויא הרבוצה משנה, ועל כן פטורה המהלכת כשהזיקה משום דאין לה דין מזיק, ולפי פירוש זה כיון דהמהלכת הוא ברשות ואינה חשובה משנה ופטורה על שהזיקה, וא״כ כל שכן שלא תחשב המהלכת פשיעה לענין לפטור הרבוצה כשהוזקה המהלכת ברבוצה וחייבת הרבוצה וכקושית התוספות.


נמצא דלפי סברת רבא דדחה הראיה של ריש לקיש ממתניתין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור וחולק על ריש לקיש וסובר דכל המשנה ובא אמר ושינה בו דחייב, מסקנת הגמרא במתניתין הטעם דבעל הקורה פטור אינו משום דבעל החבית גרם לו שישבר, אלא משום דבעל הקורה הוי ברשות ולא חשוב משנה, ובעל החבית הוי שלא ברשות, וברשות על שלא ברשות לא חשוב מזיק, וכן הא דפטורה המהלכת כשהזיקה הרבוצה הוא גם כן דהמהלכת הוי ברשות והרבוצה הוי שלא ברשות וברשות על שלא ברשות לא חשוב מזיק, כמו במתניתין דפטור בעל הקורה משום דהוי ברשות על שלא ברשות, אבל לפי סברת ריש לקיש דהביא ראיה ממתניתין מהא דבעל הקורה אחרון דפטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, אם כן סובר דבעל הקורה חשוב משנה והוי שלא ברשות ובעל החבית ברשות, ומה דפטור הבעל הקורה אחרון בעמד בעל החבית הוא משום דבעל החבית גרם לו בעמידתו שיזיקנו הבעל קורה והוי כמו דין דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור, ואפילו באדם המזיק, משום דמזיק ממילא ושלא במתכוין, וממילא דלפי סברת ריש לקיש דסובר דהמהלכת היא משנה ושלא ברשות וגם חשובה פשיעה והרבוצה הוי ברשות, ומהאי טעמא קאמר בגמרא דלפי סברת ריש לקיש גם בהוזקה המהלכת ברבוצה פטורה דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא, וחשובה המהלכת פשיעה גם לענין לפטור את הרבוצה, ומה דאמרינן כשבעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ועמד בעל הקורה דחייב אף בהזיק ממילא את החבית ולא פטרינן את הבעל הקורה משום דבעל החבית הוי פשיעה כמו המהלכת דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא, הוא משום דפסקא לאורחא כשלדא והוי הבעל הקורה המשנה.


אבל לפי מה דקיימא לן כרבא דכל המשנה ובא אחר ושינה חייב, אם כן בעל כרחך מה דאמרינן כשבעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ועמד בעל החבית דפטור בעל הקורה, הוא משום דהבעל קורה הוי ברשות ובעל החבית שלא ברשות וברשות על שלא ברשות לא חשיב מזיק, ולפי זה דכל המשנה ובא אחר ושינה בו דחייב, בעל כרחך צריך לומר דהמהלכת ברבוצה דפטורה משום דאית לה רשות לסגויי והוי המהלכת ברשות ולא חשובה משנה, והרבוצה שלא ברשות, כמו בבעל הקורה אחרון דחשיב ברשות והבעל החבית שלא ברשות, אם כן מכל שכן דיש לחייב הרבוצה כשהוזקה בה המהלכת דהרבוצה היא שלא ברשות והמהלכת היא ברשות ואינה משנה. על כן לא הצריכו במתניתין בבעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ועמד בעל הקורה דחייב אף על היזק דממילא לתנאי דכשלדא, דאף בלא דכשלדא חייב בעל הקורה על היזק דממילא,משום דבעל החבית הוא ברשות ולא חשוב משנה ובעל הקורה שלא ברשות, ולעולם הברשות פטור אפילו בהזיק והשלא ברשות חייב אפילו בהיזק דממילא כמו בפרה רבוצה דחייבת לרבא אפילו בהיזק דממילא.


[תוספות בבא קמא ל"ב א' דיבור המתחיל תרוויהו:

"תרוייהו [שניהם] כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם]. שאף בעל חבית מסייע בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו.

ואם תאמר ואם כן למה לי שלזה רשות להלך, אפילו אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה.

ויש לומר דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית, אע"ג דפטר במתניתין אחד רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר שיש לו לרוץ ברשות הרבים אבל כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ.

אי נמי מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בערב שבת כדמוקי לה רבי יוחנן.

אי נמי יש לומר דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל חבית ליזהר ממנו.

מיהו כשעמד בעל חבית חייב בעל קורה אפילו שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק. דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה, ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפירשתי במתניתין ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר".]

.

[אני מביא מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר בבא קמא כ"ד ב':

אפשר להבין בפשטות שמחלוקת רבא וריש לקיש כשבעטה המהלכת ברבוצה היא האם הבעיטה היא תולדה של הרביצה, שלריש לקיש הרביצה גרמה למהלכת שתבעוט ולכן פטורה, ולרבא הרביצה אינה גורמת למהלכת לבעוט ולכן חייבת.

וכן נראה מתוספות לקמן ל"ב א' דיבור המתחיל "והא": "ויש לומר דסלקא דעתך כי היכי [כמו] דבמתניתין [שהיה בעל חבית מהלך ובעל קורה אחריו, ועמד בעל החבית ונשברה החבית בקורה] פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית, הכי נמי פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו. ומשני [ומתרץ] דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות".

ועיין ברכת שמואל בבא קמא סימן ט"ז שהביא בשם הגר"א (שולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ט סעיף ב' בביאור הגר"א) והים של שלמה (בבא קמא פרק שלישי אות כ"ב), שלקמן ל"ב א' [וכן לעיל כ' א'] נאמר בגמרא שאם המהלכת הוזקה כשנתקלה ברבוצה, הרבוצה פטורה על מה שניזוקה המהלכת, כיוון שהמהלכת היתה יכולה לעבור מהצד, שהרבוצה לא חסמה את כל רוחב הדרך.

והרמב"ם פסק שהרבוצה חייבת בנזק המהלכת אע"פ שהמהלכת יכולה לעבור מהצד [הרמב"ם פסק כן לגבי קורה וחבית שהם אופן אחר לאותו דין], והוא לכאורה לא כדברי הגמרא.

וביארו הגר"א והים של שלמה שהדבר תלוי במחלוקת זו של ריש לקיש ורבא, שריש לקיש סובר שאם בעטה המהלכת ברבוצה פטורה המהלכת על הבעיטה, ורבא סובר שחייבת, שיש לה רק רשות להלך עליה אבל לא לבעוט בה.

וכיוון שבמחלוקת זו פוסקים כרבא, הרי רבא יחלוק גם בדין אם הוזקה המהלכת ברבוצה, שלרבא תהיה חייבת הרבוצה אע"פ שהמהלכת יכולה ללכת מהצד.

וצריך ביאור בדבריהם כיצד למדו מכך שרבא חולק בעניין בעטה המהלכת שמחייב את המהלכת, שיחלוק גם בעניין נתקלה המהלכת ברבוצה שיחייב את הרבוצה אע"פ שהמהלכת יכולה ללכת מהצד.

והביאור הוא לפי דברי הברכת שמואל, שהם מפרשים שריש לקיש מודה לרבא שהרביצה לא גרמה למהלכת לבעוט ברבוצה [זהו פירוש יותר נוח, שלא נחלקו רק בפרט במציאות אלא בגדרי הדין], ואעפ"כ פוטר את המהלכת מכיוון שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. שהדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, פירושו הוא שנחשב כאילו הנזק נעשה בחצירו של מזיק שהמזיק פטור. כיוון שהמשנה לא היה אמור להיות היכן שהוא נמצא כיוון שלא השתמש ברשות הרבים כדרך רוב בני אדם, והמזיק הגיע אליו על ידי שימוש ברשות הרבים כדרך שרוב בני אדם משתמשים, נחשב מה שהזדמנו המזיק והניזק למקום אחד כאילו נכנס הניזק לחצירו של מזיק. ואז פטור המזיק גם על בעיטה ועל היזק בשינוי. ולכן פוטר ריש לקיש את המהלכת שבעטה ברבוצה אע"פ שהרביצה לא גרמה לבעיטה.

ורבא חולק על עיקר דין זה וסובר שכל המשנה ובא אחר ושינה בו חייב, וסובר שאינו דומה לחצר המזיק ולכן מחייב אם בעטה המהלכת ברבוצה.

אם הזיקה המהלכת את הרבוצה על ידי שרק הלכה עליה כדרכה ולא בעטה, פוטר רבא את המהלכת. פטור זה אינו משום שהרבוצה שינתה ומדין כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, שהרי רבא חולק על דין זה.

אלא רבא פוטר מדין אחר, שריש לקיש חולק עליו.

טעם רבא לפטור את המהלכת אם הזיקה על ידי הילוך כדרכה, הוא משום שאע"פ שאינו נחשב כחצר המזיק, מכל מקום בעל המהלכת לא פשע בשמירה עליה שהיא מהלכת כדרכה והפשיעה בנזק זה היא של הרבוצה שהשינוי שלה הוא הפשיעה שגרמה לנזק. לכן פטורה המהלכת רק אם הלכה עליה כדרכה, אבל אם בעטה המהלכת כיוון שהרביצה לא גרמה לבעיטה חייבת המהלכת, שהפשיעה על הבעיטה היא של בעל המהלכת.

כששור נגח שור אחר ברשות הרבים, יש לשאול למה לא נאמר שעל הניזק להרחיק את עצמו, שהרי למזיק יש רשות להשתמש ברשות הרבים, ואם ירחיק הניזק יוכל המזיק להשתמש ברשות הרבים, ומהיכן הכח של הניזק למנוע ממנו את זכות השימוש. ומה שהוא ניזק אינו סיבה, שהרי אם ירחיק את עצמו וישמור שלא ינזק לא יהיה נזק. והתירוץ הוא שמי שעושה מעשה פעיל כלפי חבירו הוא זה שמפסיד את זכות השימוש ברשות הרבים והוא צריך להרחיק עצמו ממי שאינו עושה מעשה לצאת מגדרו לפעול כלפי של חבירו. עיין לעיל י"ט ב' שהארכתי בזה, ונתבאר יסוד זה בברכת שמואל בבא בתרא סימנים י"ג, י"ד וכ', בשם הגר"ח סולובייצ'יק, הבאתי לשונו בחידושים בחלק המושגים כאן.

לכן ריש לקיש פוטר את הרבוצה אם נתקלה בה המהלכת והוזקה ממנה. כיוון שעל המהלכת להרחיק את עצמה שהיא זו שעושה מעשה פעיל והיה לה ללכת מהצד.

ומה שריש לקיש פוטר את המהלכת אם בעטה ברבוצה אע"פ שעשתה מעשה פעיל של מזיק זהו משום שנחשב כחצר המזיק ששם מותר לו לעשות כל מעשה ואינו נחשב מזיק.

אבל רבא פוטר את המהלכת בהלכה המהלכת על הרבוצה כדרכה משום שחולק על ריש לקיש שסובר שהכלל שתמיד כל מי שעשה מעשה פעיל ברשות הרבים נחשב שהוא המזיק ועליו להרחיק את עצמו. אלא סובר שאע"פ שיסוד דין מזיק וניזק ברשות הרבים אכן תלוי במי שעושה מעשה פעיל, מכל מקום השיקול מי נחשב מזיק תלוי בדבר נוסף, שאם מי שלא עשה את המעשה הפעיל הוא זה שחוסר הזהירות שלו גרם להיזק, הוא נחשב אחראי להיזק ולא זה שעשה את המעשה הפעיל. לכן מכיוון שחוסר הזהירות, או בלשון הגמרא הפשיעה, של הרבוצה היא זו שגרמה להיזק, פטורה המהלכת כיוון שהפשיעה היא על ידי הרבוצה ולא על ידי המהלכת. וריש לקיש חולק על זה, שסובר שאע"פ שאכן הפשיעה היתה של הרבוצה, מכל מקום זה לא מחשיב את המהלכת כאונס גמור, ולכן היה לנו לחייב את המהלכת כיוון שהיא עשתה את המעשה הפעיל לולא הדין של כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור שנחשב כמו רשות המזיק.

לפי זה מובן שאם הוזקה המהלכת ברבוצה, ריש לקיש פוטר את הרבוצה כל זמן שאפשר ללכת מצד אחר, כיוון שהיא לא עשתה מעשה מזיק פעיל והאחריות על ההיזק היא תמיד על מי שעושה מעשה פעיל שעליו להרחיק את עצמו.

אבל רבא מחייב את הרבוצה, שלדעתו אע"פ שלא עשתה מעשה פעיל, כיוון שחוסר הזהירות שגרם להיזק הוא מצידה היא זו שאחראית עליו.

לכן למד הרמב"ם מכך שחולק רבא על ריש לקיש שמחייב את המהלכת אם בעטה ברבוצה, כיוון שעל זה הפשיעה אינה של הרבוצה שהרביצה לא גרמה לבעיטה, שרבא גם יחלוק על ריש לקיש בכך שיחייב את הרבוצה אם נתקלה בה המהלכת וניזוקה, שריש לקיש פוטר בזה, כיוון שהפשיעה על זה היא של הרבוצה. שלרבא הכל לפי מי שפשע והפושע אחראי לנזק גם אם לא עשה מעשה פעיל, ולריש לקיש הכל לפי מי שעושה מעשה פעיל אע"פ שהשני פשע. מלבד במקום שאומרים כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, שזה מחשיב לריש לקיש את המשנה כאילו בא לחצר המזיק. ורבא חולק על הדין של כל המשנה ובא אחר שינה בו פטור]

.

ד) והנה מה דפטרינן לבעל הקורה ראשון [נראה שצריך להיות "אחרון"] ובעל החבית אחרון [צריך להיות "ראשון"] כי עמד בעל החבית משום דברשות עבד, ואע״ג דאיהו קא עבד מעשה לחודיה מבואר בתוספות דיבור המתחיל "תרוייהו" הטעם וזה לשונו: ולא דמי לעמד בעל החבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל הקורה פשע בעמידה", וצריך ביאור תירוצו של התוספות מה הוא דין פטור של בעל הקורה, דמכיון דחזינן מקושיית התוספות דסברי כהני פוסקים דלא מהני מה שהוא ברשות לפוטרו היכא דהוא עבד מעשה לחודיה משום דלא מהני דין ברשות לפטור שלא יהא לו דין מזיק אלא רק כשהוזק השניה, אבל בהזיקו בידים אמרינן דאדם מועד לעולם ומשום זה מחייבינן היכא דעבד מעשה לחודיה.

אמנם כתבו התוספות לעיל דף כ״ז ב' דיבור המתחיל ושמואל. דהטעם דפטור בעל הקורה בעמד בעל החבית ולא מחייבינן משום אדם מועד לעולם משום דאונס גמור הוא [ושיטת תוספות שמה שנאמר אדם מועד לעולם הוא דווקא באונס שאינו גמור, אבל באונס גמור פטור], ויש לומר דהביאור דברי התוספות הכי הוא דמשום דפשע בעל החבית על כן חשוב בעל הקורה אונס גמור הוא ונמצא דאם היה הבעל הקורה משנה ושלא ברשות אז היה מזיק גמור, אולם אם עושה ברשות דאינו משנה, אלא דנאמר דאדם מועד לעולם על זה מהני דבאופן כזה דהבעל חבית פשע בעמידתו חשוב תו הבעל קורה אונס.


ה) אבל לשיטת הרמב"ם דאפילו הזיק בידים גבי ברשות פטור דלא אמרינן בזה אדם מועד לעולם, אתי שפיר מה דפטור בעל הקורה ולא צריכים לתירוץ של התוספות משום דהוי אונס דבלא זה פטור משום דאפילו בהזיק בידים פטור כשהוא ברשות, אלא דאדרבא קשה לשיטת הרמב"ם דברי הגמרא לעיל בדף ל"ב א' דמבואר שמחייבינן אותו כשעבד מעשה לחודיה ואפילו ברשות, ועיין בזה בספר מחנה אפרים שהקשה זאת בהלכות נזקי ממון פרק ה׳ יעויין שם, [העתקתי שם את כל הסימן מפני חשיבותו]

[לשון הגמרא ל"ב א':

"בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא, המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו. כיון דברשות קעביד פטור, או דלמא איבעי ליה לעיוני.

אמר ליה תניתוה: "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

אמר רבא קל וחומר ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב, זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן.

אלא הא קתני "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך"?

התם תרוייהו כהדדי נינהו [שניהם זה כזה הם. רש"י: שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה], הכא איהו קעביד מעשה והיא לא.

והכתיב: (ויקרא יח, כט) "ונכרתו הנפשות העושות [נואף ונואפת במשמע. רש"י] מקרב עמם"?

הנאה לתרוייהו אית להו [לשניהם יש להם], איהו מעשה הוא דקעביד".

המחנה אפרים הביא שיטת התוספות שאדם המזיק באונס גמור פטור, ומה שנאמר אדם מועד לעולם הוא רק באונס שאינו גמור. והביאו ראיה לשיטתם מכך שלגבי טבח [שוחט] אומן שקלקל סברה הגמרא לחייבו אפילו שעשה בחינם, ומסיקה שבחינם פטור ורק בשכר חייב. וסוברים שטעם הפטור משום שהוא אנוס, והסךקא דעתך לחייבו משום שאינו אונס גמור.

וכתב שם המחנה אפרים ששיטת רש"י אינה כן, אלא דעת רש"י שהטעם שטבח שקלקל אם עשה בחינם פטור משום שעשה ברשות. והסלקא דעתך לחייבו משום שנחשב כפושע.

וההסבר ברש"י שאע"פ שאדם המזיק חייב בכל אונס, יש פטור לטבח שקלקל לא מטעם אונס, אלא כיוון שעשה את המעשה ברשות אין לו דין מעשה מזיק כלל. שרק בעשה מעשה מזיק באונס חייב משום אדם מועד לעולם. אבל זה אינו מעשה מזיק כלל, שצורת המעשה היא לתקן ולעשות את רצון הבעלים ברשות הבעלים ואין זו צורת מעשה מזיק כלל. ורק אם הוא פושע יש לחייבו, כלומר אם היה יכול להיזהר ולשחוט כראוי, והתרשל ושחט שחיטה פסולה, מה שהתרשל בפשיעה על זה אין לו רשות לפשוע להזיק וחייב משום שפשע. אבל אם אומרים שאין זה נחשב פשיעה כיוון שכך הדרך שלפעמים מתקלקלת השחיטה ואין זה משום פשיעת השוחט, פטור כיוון שאין כאן מעשה מזיק כלל. שאם היה מעשה מזיק לרש"י אין פטור מטעם אונס כלל גם באונס גמור וכשיטת הרמב"ן.

ברמב"ם כתב שאם נכנס הניזק לחצר המזיק פטור המזיק אם הזיקו, אע"פ שאדם המזיק חייב גם על אונס. והטעם גם כן משום שעושה ברשות שהרי עושה בחצירו ולא ידע שהלה נכנס. ואין לזה צורת מעשה מזיק כלל ולא צריך להגיע לפטור מטעם אונס.

ועל זה מקשה המחנה אפרים מהגמרא של מזיק את אשתו בשעת תשמיש, שעושה ברשות כמו טבח אומן שעושה בחינם, ומדוע חייב. ולא תירץ שם.

ואין לתרץ שחייב משום שנחשב פושע, שעל אופן תשמיש שמזיק אין לו רשות. כיוון שהגמרא מדמה לזה יש רשות להלך ולזה יש רשות להלך, שאין אחד מהם פושע. ומתרצת שכאן הוא היחיד שעשה מעשה ושם שניהם עשו את המעשה ביחד. ולא מחלקת הגמרא שכאן הוא פושע ושם אין פושע.

אמנם לשון הגמרא בתחילה בצד הספק של לחייבו הוא משום איבעי ליה לעיוני. ומשמע שהצד לומר שהוא חייב הוא משום שנחשב פושע. כמו שבטבח אומן שעשה בחינם היה סלקא דעתא לחייבו משום פושע. והגמרא עצמה קשה, שלפי ההמשך שמדמה לזה יש רשות להלך ולזה יש רשות להלך ודוחה שהוא עשה לבדו את המעשה, משמע שהצד אם לחייב או לפטור הוא שפשוט שבעשה ברשות חייב שאדם מועד לעולם ואין זה אונס גמור ומה שעשה ברשות אינו מחשיב שאין זה מעשה מזיק כלל וכשיטת התוספות. רק השאלה אם שניהם עשו שאז פטור או שרק הוא עשה ואז חייב. ולפי זה לא מובן תחילת הגמרא שאמרה שהצד לחייב הוא משום דאיבעי ליה לעיוני, ומשמע שאם לא איבעי ליה לעיוני יהיה פטור אף אם עשה הכל לבדו כי עשה ברשות ואינו פושע וכשיטת רש"י לגבי טבח שקילקל.

ואולי יש לומר שכוונת הגמרא שאם אינו פושע פשוט שפטור כיוון שעשה ברשות. וכשיטת רש"י. רק כלפי צד הספק שאולי נחשב פושע כי איבעי ליה לעיוני אומרת הגמרא שגם על צד זה יש לפטרו שאם נחשיב את הביאה כמעשה משותף של שניהם, אז גם אם איבעי ליה לעיוני ויש פשיעה מכל מקום כיוון שעשו ביחד הפשיעה נחשבת מצד שניהם בשווה ואז יהיה פטור גם אם יש בזה פשיעה. וכמו ששניים בלי פשיעה פטור המזיק כיוון שעשו את ההיזק ביחד בשווה, כך גם אם יש פשיעה משותפת של שניהם כאחד אין חילוק ויהיה פטור כי הם שווים באחריות להיזק. ודוחה הגמרא שהוא עשה לבדו. ולכן אין להוכיח מהמשנה לפטרו על הצד שהוא פושע ונשאר הספק הראשון האם איבעי ליה לעיוני וחייב משום פושע או שלא נחשב פושע ופטור כיוון שעשה ברשות. אמנם לפי זה להלכה יהיה נדון כספק, וברמב"ם פרק ד' מהלכות חובל ומזיק הלכה י"ז פסק שחייב בנזקיה שסובר שהבעיא נפשטה לחייבו. וגם בסברא קשה לפרש כן שאין להוכיח משניים שזה ברשות וזה ברשות לגבי שניים שפשעו ביחד. שלשיטת רש"י בשניים שיש לשניהם רשות טעם הפטור הוא רק משום שאינו דומה לעמד ואין פשיעה מצד המזיק אע"פ שגם מצד הניזק אין פשיעה, אבל אין צריך להגיע לכך שהמעשה נעשה על ידי שניהם שגם אם היה נעשה על ידי אחד היה פטור כיוון שעושה ברשות. וצריך עוד עיון רב]


ועיין בספר חידושי רבנו חיים הלוי למו״ר זיע"א בהלכות שכירות פרק ג' הלכה ב' [העתקתי שם כל הסימן שהכל עניין אחד] שכתב שם דאף לשיטת הראשונים דסברי דהיכא דהיה לו פנאי לעמוד ולהזהר אף דהזיק האדם אחר דנייח בכל זאת חייב משום אדם המזיק, מכל מקום בהדין דקיימא לן באם שניהם ברשות פטור בהוזקו זה בזה אליבא דכולי עלמא דכתב דפשוט דבהך דינא דברשות ושלא ברשות לא מצינו כלל, דאחרי דאדם מועד לעולם לכן גם באונס יחשב שלא ברשות, אלא ודאי דאינו חשוב שלא ברשות כי אם במזומן ההיזק ברוח מצויה אבל אם אינו מזומן ההיזק ברוח מצויה חשוב ברשות ושוב לא הוי לו דין מזיק כשהוזקו זה בזה לכולי עלמא משום דהוי ברשות.


ונראה דלשיטת הראשונים דסברי דאם הזיק אדם אחר דנייח אין לו דין אדם ויש לו רק דין בור אפילו במזומן ההיזק ברוח מצויה, ולדידהו הוי ההסברא דמה דמזיק אחר דנייח אין לו בעצם דין אדם רק דין בור, וצריך להבין לדידהו דאם כן מה מהני דין נתקל פושע לחייבו משום אדם המזיק היכא דפשע בהנפילה, ובעל כרחך צריך לומר דאף דמצד עצם ההיזק הוא בור, אבל על ידי פשיעתו בנפילה נעשה אדם המזיק, ועל כן על ידי דהוי ליה לעמוד דליכא פשיעה בהנפילה לא הוי רק בור.


ו) והנה לענין קושית הגאון רבי יעקב באריט זללה״ה [ראש ישיבת רבי חיים פרנס בווילנא ומגדולי דורו המפורסמים, החפץ חיים היה תלמידו בצעירותו] המובאת בהגהות חשק שלמה, דלמה צריך הגמרא הטעם דהוזקה מהלכת ברבוצה שפטורה משום דאיבעי לה לסגויי באידך גיסא, תיפוק ליה דפטורה הרבוצה משום דהרבוצה יש לה דין בור. ואיש בור ולא שור בור [כלומר בור שכרה שורו פטור עליו בעל השור, וכאן הבהמה רבצה מדעתה ולא הבעלים הניח אותה שם, והיא כרתה את הבור], ורציתי לומר דעל ידי דחשובה משנה שרבוצה ברשות הרבים יהיה לה דין שור, ואמר לי מו"ר זיע״א דאי אפשר לומר כן דהא איש שור ולא שור שור. ביאור הדברים דעל ידי פשיעת שורו לא חשיב שור כיון דמצד עצם ההיזק הוי לה דין בור דאין כאן לא גופו ולא כחו ואינה בכלל כי יגח אלא על ידי שמשנה הבהמה על ידי רביצתה ברשות הרבים יחשב מעשה דהרבוצה לשור המזיק אם כן הרי איש שור ולא שור שור ולא שייך סברא כזו רק לגבי אדם המזיק דאף דאם הזיק בתר דנייח היה לו להיות רק דין בור מכל מקום על ידי פשיעתו נעשה אדם המזיק וכן מצינו דנעשה על ידי פשיעתו שור המזיק אליבא דרב [שבאבנו סכינו ומשאו שהניח ברשות הרבים או שנפלו ברוח מצויה כל שלא הפקירם מחייב רב משום שור. ושמואל מחייב משום בור אף שלא הפקירם], ולשמואל על ידי פשיעת גופו הוי כורה בור, אבל בהזיקא דממונא לא שייך לומר דעל ידי דחשובה משנה תהיה לה דין שור המזיק דשור דג׳ אבות אמרה רחמנא בשור ולא יותר, וזהו ביאור הקושיה של הגאון ר׳ יעקב באריט ז״ל.

[בתלמוד מוסבר ל"א א' כתבתי ליישב לפי עניות דעתי.

עיין בתלמוד מוסבר בבבא קמא ט"ז א' בתגובות, שתלמיד חכם שכינה את עצמו בענוותו "התלמיד" כתב השגה נפלאה, ולעניות דעתי נכונה, על קושיית רבי יעקב באריט]

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: