ברכת שמואל המבואר – בבא קמא י"ד

סימן יד.

בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר.

[לשון תוספות בבא קמא כ' א':
"זה אין נהנה וזה אין חסר הוא. אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוה מצי למימר דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו. דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא"

וברא"ש שם כתב:
"אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא. פירש ר"י דהוא הדין נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור, כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו. דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה. וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור.
ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו, משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב. ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכן נראה".
ועיין בתלמוד מוסבר בסוגיא שהארכתי בזה.
אני מעתיק כאן מה שכתבתי שם לגבי יסוד חיוב נהנה.

"בקצות החושן סימן שצ"א סעיף קטן ב' כתב שאע"פ שנזיקין משלמים מעידית, חיוב מה שנהנית אינו משלם אלא מזיבורית שאינו מדין נזיקין אלא חוב בעלמא כמו הלוואה.
לעניות דעתי נראה הביאור בזה, שהנה כל ממון חדש שנתחדש ונולד מכח ממונו של אדם, שייך לו. וכגון ולד או ביצה של בהמה שלו, או מה שגדל מזרע ששייך לו, ואע"פ שהזרע נרקב ומה שגדל הוא דבר חדש ולא השמנה של הזרע עצמו.

ואם נהנית הבהמה הרי נעשה לבעליה יותר ממון במה שכעת אינו צריך להאכילה משלו, שעליו להאכילה וכעת דמי מאכלה הם ממון שנתרבה אצלו מחמת שאכלה משל חבירו. והממון הזה שנתרבה נעשה מכח ממון בעל השעורים שאכלה הבהמה והוא שייך לו כמו שכל ממון שגדל ונולד מממונו שייך לו. רק מכיוון שממון זה אינו מסויים היכן הוא בנכסי הנהנה הרי הוא כחוב עליו.
ומסתבר שאין זה כחוב ממש, שבחוב הסכים המלווה לתת ללווה את המעות להשתמש בהן ולהוציאן. וכנגד זה הסכימו שניהם שיהיה נקנה למלווה קניין שעבוד גוף בגופו של הלווה. שהוא קניין בגופו ממש כמו קניין עבד, רק שקנוי לו רק לעניין שחלק ממונו כנגד שווי ההלוואה הוא של המלווה. ואילו כאן לא מסתבר שיהיה נקנה שעבוד גוף. ששעבוד גוף צריך לו הסכמה של המתחייב והזוכה בו כמו כל הקנאה, ובהלוואה הסכימו וכאן לא. או שנעשה קניין שעבוד מכח שהתורה הקנתה שעבוד גוף בגוף המזיק או הגזלן למי שחייב לו, וכאן נהנה אינו דין מחודש הכתוב בתורה, אלא נלמד מסברא ומכח דיני ממונות בעלמא שאם ממון של ראובן אצל שמעון צריך להחזיר לו.
לכן נראה שמי שהבהמה אכלה את שעוריו דינו כשותף בממונו של הנהנה. וכמו מי שקנה חלק משדה חבירו כשותף בלי לסיים היכן חלק זה, או כמו שנים שכל אחד שפך כוס יין שלו לקערה והם שותפים ביין שבקערה ואין כאן שעבוד גוף. כך הממון שנתרבה אצל הנהנה שייך למי שהבהמה אכלה שעוריו כיוון שנולד משעוריו, ומה שהוא תובע שישלם לו הוא מדין חלוקת שותפין שיכולים לחייב זה את זה לחלוק ולא מדין גביית שעבוד גוף כמו הלוואה.
ונפקא מינה שלדברי בעל השעורים שנאכלו יגבה מן היורשים אפילו ממטלטלים אע"פ שבעל חוב לא גובה ממטלטלין של יורשים. שבעל חוב שעבוד הגוף שהיה קנוי לו בגוף החייב מת. וכמו בהמתו שמתה והוא מפסיד. ורק בא לגבות מכח דין שעבוד נכסים, ובזה מטלטלין לא משתעבדים. ואילו מי שנאכלו שעוריו אינו בא מדין שעבוד גוף אלא מדין שותף, ופשוט שאם שותף אחד מת, יכול השותף השני לתבוע את חלקו בשותפות מהיורשים. שאינו תובע מכח שעבוד גוף של המת, אלא ממונו עצמו נמצא בתוך הנכסים אע"פ שאין לו מקום מסויים בהם. מצד שני אם נשרפו כל הנכסים, בעל חוב גובה מנכסים שזכה בהם החייב אחר כך מכח שעבוד הגוף, ואילו כאן שהוא מדין שותף אם נשרף הכל באופן שפטור מדין שומר, הפסיד שגם שלו נשרף.
גם נפקא מינה לגבי ספק, שבחוב אם יש ספק אם חייב או לא אין הנתבע משלם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין מוצאים ממון מספק ממי שמוחזק בו. ובשותפים אין האחד מוחזק יותר מחבירו ויהיה הדין שיחלוקו בחלק השותפות המסופק או כל דאלים גבר.
אמנם באמת אין זה נכון שהתביעה על מה שנהנה היא כמו תביעת שותף לחלוק, אלא נראה פשוט שדינו כחייב. ועיין בסוגיא בכתובות ל' ב' שמה שנהנה היא תביעת ממון על הנהנה ולא שותפות. וכן הוא גם בשור תם לרבי עקיבא שניזק נעשה שותף בגוף השור, ואעפ"כ היא תביעה על בעל השור ומספק אין מוציא ממנו.
והטעם בזה נראה שבנהנה לא נוסף בתוך הנכסים גוף ממון של הבעלים. אם הבעלים היה קונה חלק מנכסי הנהנה ונעשה על ידי זה שותף בנכסיו, או שכוס יין של הבעלים היה נשפך מעצמו לתוך חבית יין של הנהנה ועל ידי זה היה נעשה הבעלים שותף, באופן זה יש מקום לדון אם הוא מוחזק, ובתוספות בבא מציעא ב' א' משמע שלא מספיק אחיזה בידו כדי להיות מוחזק וצריך אנן סהדי שהיא שלו והיא סוגיא ארוכה ואין כאן מקומה.
לווה שחייב ממון למלווה מכח שיש עליו שעבוד גוף, ללווה לבדו יש את הכח לקבוע איזה חפץ יתן למלווה. וכל חפץ בפני עצמו יכול הלווה לומר שלא אותו יתן למלווה אלא יתן אחר. לכן כל חפץ בפני עצמו אי אפשר לומר שהוא אולי של המלווה. ורק אם יסכים הלווה על חפץ מסויים יהיה הפרעון בו, או שיכופו אותו בית דין. לכן כל הממון בחזקתו ומספק אינו משלם.
בנהנה בסוגייתנו אין כאן גוף ממון חדש שהוא עצמו שייך לבעלים שנתערב בנכסים. אלא ריבוי הממון שנעשה על ידי ההנאה הוא רק על ידי מניעת הוצאה, שהנהנה כעת אינו צריך להוציא על האכלת בהמתו. אם נדון על כל דבר ודבר בפני עצמו ששייך לנהנה, הרי הדבר הזה היה שלו בוודאי גם לפני שנהנה. דבר זה נקרא חזקת מרא קמא, חזקת הבעלים הראשון. לפני ההנאה כל דבר ודבר היה שייך לנהנה. כעת נתרבה כאן ממון על ידי ההנאה. וכשאנו באים לשאול היכן נמצא הממון שנתרבה, על כל חפץ וחפץ הרי איננו יודעים באופן מסויים על החפץ המסוים הזה שהוא הממון שנתרבה. ומכיוון שלפני ההנאה היה החפץ הזה בוודאי של הנהנה, וכעת איננו יודעים אם זהו עצמו הממון שנתרבה ששייך לבעלים, הרי החפץ עדין מוחזק שהוא של הנהנה. לכן הנהנה הוא זה שעליו לקבוע במה ישלם לבעלים את דמי ההנאה וכמו חייב. וכיוון שממון חבירו אצלו ובלי שהוא יקבע במה יהיה הפרעון ממילא נעשה עליו שעבוד גוף להיות חייב לפרוע לו ונעשה דינו כחייב.
וגם לגבי גבייה מיתומים נראה שאינו גובה ממטלטלין של היתומים. שגם בהלוואה, שעבוד הגוף שקנוי למלווה בגופו של הלווה מכח שעבוד הגוף יש למלווה בעלות על נכסי החייב כשווי ההלוואה. כי כל הקניין בגוף הוא לעניין זה שעל ידי הזכייה בגוף תהיה לו זכייה בנכסים וכמו שמה שקנה עבד קנה רבו. כי הנכסים הם קנויים לעבד והעבד עצמו קנוי לרבו וממילא הנכסים הם של הרב. וכך גם במלווה, שעל ידי קניית גופו של הלווה יש לו קניין בנכסים. רק שאין ידוע איפה הממון שלו בתוך הנכסים, ורק הלווה יכול להחליט על זה, לכן כשמת הלווה אין המלווה יכול לגבות מהיתומים, כי אם יקח חפץ אחד מהיתומים הם יאמרו לו מניין לנו שדווקא בזה יהיה פרעונך ולא בחפץ אחר, ומי שיכול לקבוע את זה הוא רק הלווה שמת. וכשמת לקח איתו את המפתח לגבייה מהנכסים וכעת אין המלווה יכול לגבות מהם, וכמו כן יהיה גם בנהנה.
בשור תם לרבי עקיבא שהניזק נעשה שותף בגוף השור, גם כן המזיק פטור מספק, כיוון שלפני הנגיחה היה כל השור בוודאי שלו, וכעת על כל חלק מסויים אין אנו יודעים אם זה חלקו של הניזק, ובוודאי היה של המזיק, ולכן החלק הזה נשאר בחזקת מרא קמא של המזיק ואין הניזקיכול לגבותו. ולכן המזיק הוא זה שיקבע מה יטול הניזק ולכן הוא מוחזק ומספק אינו משלם. ומה שגובה הניזק מהשור אם מת המזיק ואל אומרים שהוא מטלטלין של יתומים צריך לעיין, שהנה לרבי ישמעאל שאין הניזק זוכה בגוף השור והוא רק חוב ממון על גוף המזיק, השור משועבד לחוב כמו אפותיקי דהיינו שנקנה שעבוד בגוף השור לגביית  החוב וכמו שקרקע משתעבדת לחוב על ידי שנקנה לבעל החוב בגוף הקרקע, ואל רק שעבוד בגוף החייב. ואולי רבי עקיבא מודה לזה שמכח זה גובים מהיתומים. או שגובים מהם משום שבוודאי יש כאן חצי שור שהוא של הניזק ודי בזה כדי לגבות מהם. ואם כן אז גם בדמי ההנאה תהיה גבייה לבעלים מממטלטלין של יתומי הנהנה, כיוון שוודאי יש בתוכם ממון של הבעלים. ובחוב הלוואה נאמר שאין גבייה למלווה ממטלטלין של היתומים מכיוון ששעבוד הגוף שלו על הלווה רק מקנה לו כח שיהיה לו מכח זה בעלות על נכסיו. אבל הכח הזה אינו ממומש עד זמן הגבייה. ולפני הגבייה לא זכה בכלום מנכסי הלווה מכח שעבוד הגוף ואין לו בעלות על כלום מלבד על גופו. ורק בזמן הגבייה יוצא לפועל היכולת לזכות בנכסים מכח שגוף בעליהם קנוי לו. ולא שזכה בנכסים רק שאין מבורר היכן מה ששלו. ולכן כשמת הלווה אין למלווה כלום בנכסי היתומים ולכן אינו גובה ממטלטלין. וצריך עוד עיון רב בזה]

בדף כ' א' בתוספות דיבור המתחיל זה אין נהנה, כתבו, דבדין זה חסר וזה לא נהנה דפטור, דממה נפשך אינו יכול לחייבו לא מדין מזיק ולא מדין נהנה, מדין מזיק אינו יכול לחייבו דהא גרמא בעלמא הוא דאינו אלא מניעת הריוח, דהנועל ביתו של חברו ואינו מניחו לדור בה אינו אלא גרמא בעלמא ופטור, ומשוס נהנה אינו יכול לחייבו דהא לא נתוסף לו ממון ולא נהנה כלל, והרא״ש שם בסימן ו׳ מחזיק בדעת הרי״ף דחייב ומשום דאכלית חסרוני. נראה ביאור הדבר וכן ראיתי מכבר בספר קדושת יום טוב, משום דיש לו הנאת הגוף, וביאור הדברים, דעל ידי דאכלית חסרוני ע״כ גם הנאה כזו בת תביעה היא, ואינו רק מזיק לחוד, אלא דחשיב נהנה משל חברו דמה שנהנה הנאת הגוף מחסרונו של חברו הויא גם כן בת תביעה דממוני גבך על ידי דאכלית חסרוני.

[אני מעתיק כאן מה שכתבתי בדברי הרא"ש בתלמוד מוסבר בבא קמא כ' א':

ביאור דברי הרא"ש, שהנה הנאת שימוש בחפץ היא פרי השווה פרוטה. ויכול לקדש אשה על ידי שנותן לה ליהנות מחפץ שלו. ועל זה משלם השוכר שקונה את הנאת ההשתמשות לזמן מסויים [אם על ידי קניית גוף החפץ לגבי השימוש בו או שעבוד על הבעלים שירשה לו להשתמש].
אם הבעלים מציע את הפרי למכירה והוא אוכל אותו, בודאי שחייב לשלם לבעלים דמיו אע"פ שהיה יכול לאכול פרי כזה במקום אחר בלא תשלום ולא נתרבה ממונו על ידי זה.
כשהחצר לא עומדת להשכיר, גילה הבעלים שאינו דורש תשלום עבור השימוש. לכן אין הדר חייב לשלם עבור שאכל את השימוש. שאע"פ שהשימוש שווה פרוטה לא העמידו הבעלים למכירה ולא דורש עליו תשלום. ואז אנו באים לנדון אחר שאם נהנה הדייר ונתרבה ממונו על ידי זה שנחסך ממנו לשלם עבור דיור במקום אחר, ריבוי הממון שאצל הדייר שייך לבעל החצר שמכחה נולד ממון זה. ואין זה חוב על הדייר שנאמר שהבעלים הסכים שלא לחייבו בחוב זה בכך שלא העמיד את השתמשות החצר למכירה. אלא הוא ממש גוף ממון של הבעלים בתוך נכסי הדייר וכמו שנעשה הבעלים שותף בנכסי הדייר. וכמו שביארתי לעיל בעמוד זה לגבי אכלה ברשות הרבים שמשלם מה שנהנית שהוא מדין שותף ולא מדין חוב, כיוון שריבוי הממון אצל הנהנה נולד מכח הפירות שאכל הרי הריבוי שייך לבעל הפירות והוא ממונו רק שאינו מסויים היכן הוא אצל נכסי הנהנה. ואין זה חוב על גופו של הנהנה לשלם, אלא הנהנה חייב לתת הממון לבעלים מכח חלוקת שותפות.
ועל זה הנדון אם כופים את הבעלים למחול על הממון שלו שאצל הנהנה מדין כופים על מידת סדום.
אמנם כל זה הוא רק אם אין פירות ההשתמשות עומדים למכירה והבעלים מסכים לתיתם בחינם. אבל אם הבעלים העמיד את חצרו להשכיר, הרי הוא רוצה למכור את הפירות של ההשתמשות. והם שווים פרוטה. לכן אם אדם יודע שהם עומדים למכירה ואכל אותם חייב בחיוב שעבוד גוף לשלם דמיהם לבעלים כמו קונה, ואין זה מעלה או מוריד אם נתרבה ממונו על ידי זה או שהיה לו לאכול פירות כאלה במקום אחר בחינם. והוא אותו חיוב עצמו של מי שהסכים לשכור את החצר ולשלם דמי השכירות שלא אכפת לנו אם יש לו לדור במקום אחר בחינם. ואם הדייר ידע ששכירות החצר עולה כסף ונכנס על דעת גזלנות לקחת בלא תשלום, הרי הוא גזלן על הפירות והם שווים פרוטה וחייב לשלם דמיהם מדין השבת גזילה. והוא ממש כמו אוכל פירות אילן של חבירו שעומדים למכירה שהוא חייב לשלם או מדין לקוח שחייב לשלם או מדין גזלן אם אכל על דעת שלא להיות לקוח ולא לשלם.
וזה פשוט וברור וצריך עיון בדעת התוספות שסוברים שאינו חייב מדין לקוח או גזלן על השכירות ורק באו לחייבו מדין מזיק ועל זה כתבו שאין כאן חיוב מזיק כיוון שהוא גרמא.
ואפשר שדעת התוספות היא, שהנה אם אחד אכל פרי דקל של חברו בוודאי חייב על הפרי אם אכלו על דעת קניין חייב מדין לקוח, ואם אכלו על דעת גזל חייב מדין גזלן. וזהו כיוון שגוף הפרי נפסד מהאכילה. לכן גם בפרי דקל אפילו אם יגלה הבעלים שאינו מעמידו למכירה יתחייב האוכל מדין לקוח או גזלן אף אם לא נהנה כגון שהיו בסמוך פירות הפקר כאלה שהיה יכול לאכול. שכל שלא הפקיר ממש הבעלים את הפירות, הרי אכל גוף ממון של הבעלים וחייב לו על מה שאכל.
והחילוק בין הנאת השתמשות בחצר לבין פירות דקל, שהנאת השתמשות כיוון שאין כאן גוף חפץ ממון ולא נחסר גוף ממון בהשתמשות, היא פרי שווה פרוטה רק מכיוון שהשוכר והבעלים ראו בו שווה פרוטה והסכימו להחשיבו כפרי שווה פרוטה. לכן אם החצר אינה עומדת להשכרה אין ההשתמשות פרי שווה פרוטה ורק אנו באים מכח גוף הממון שנתרבה אצל הנהנה שהוא נולד מכח החצר ולכן הוא של בעל החצר. אבל לא מכח שאכל ההשתמשות כיוון שלא החשיבו אותה לממון אינה ממון. ובפרי דקל אינו תלוי אם החשיבוהו, ולכן כל שלא היה הפקר ממש עדיין הוא ממון וישלם עליו האוכלו משום אכילת הממון ולא משום שנהנה.
ובזה מחלוקת התוספות ושאר ראשונים, שלהתוספות אף בחצר שעומדת להשכיר, ההשתמשות נעשית גוף פרוטה רק מכח שהבעלים והשוכר מסכימים על שכירות מסויימת זו שביניהם להחשיב את ההשתמשות לפרי שווה פרוטה, ועל פרוטה זו עושים את הסכם השכירות ביניהם. והחשבת ההשתמשות לתת לה דין פרוטה היא חלק מהסכם השכירות שביניהם. לכן מי שנכנס בלא ידיעת הבעלים והסכמתו, ואכל שלא על דעת שכירות וגם לא על דעת גזל אלא שלדעתו אין כאן ממון כלל כיוון שלא נאכל גוף הפרי כמו בפרי דקל, לכן אין כאן החשבה של ההשתמשות להיות פרי שווה פרוטה ואין לחייב את המשתמש אלא מדין נהנה והרי לא נהנה, או מדין מזיק ועל זה פטור משום גרמא.
ולשאר ראשונים מה שהבעלים מעמיד חצרו להשכיר די בזה להחשיב כל השתמשות בה לפרי שווה פרוטה, והדר אכל פרוטה שלו וכמו שאכל פרי דקל שלו ופשוט שחייב עליו או משום לקוח או משום גזל.
ומה שכתבתי שפרי כזה נחשב ממון מכח ההחשבה הוא פשוט. שאם לא כן אם אדם שואל חבירו מהיכן הדרך למקום פלוני, האם יתחייב לשלם לו שכרו כפועל מכיוון שהשיב לו. אבל אם המשיב הוא מורה דרך ופרנסתו בכך וידוע שמחשיב עבודה זו כממון בוודאי יתחייב לשלם לו עליה. וכן יכול לקדש אשה אם אומרת לו רקוד לפני והוא רוקד. אבל אם אדם רוקד ברחוב האם יוכל לחייב את כל העוברים ושבים לשלם לו עבור שרקד. אלא פשוט שכל כיו"ב נחשב ממון מכח שמחשיבים אותו לממון. וברוקד ברשות הרבים פשוט שלא די שהוא מחשיב זאת לממון אלא צריך שגם המסתכלים יחשיבו זאת לממון. אבל אם רוקד במקום המיועד לכך והבאים משלמים כדי להכנס, פשוט שאם אדם נכנס בלא תשלום יכול לתבוע ממנו שכר הפעולה של הריקוד, שבאופן זה די בהחשבת הרוקד. ובדר בחצירו פשוט שאם בעל החצר מחשיב את הדיורין לממון ומודיע זאת לדר, די בהחשבת הבעלים. וכל כיו"ב לפי העניין.
דעת רבינו שהחיוב בזה אינו נהנה וזה חסר אינו מדין לקוח או גזל, אלא מדין נהנה. והנה חיוב נהנה הוא במקום שאין לחייב מדין גזל או מזיק או לקוח [לקוח הכוונה שלקח ממון חבירו שלא על דעת לגזול ונעשה חייב דמיו כמו שלקוח חייב אם הגביה החפץ שקנה ועד לא שילם]. ומכיוון שאין לחייב מכל אחד מדינים אלה, וחיוב נהנה אינו דין מחודש שכתוב בתורה אלא הוא סברא מדיני ממונות, מוכרח שיהיה ריבוי ממון אצל הנהנה שאז אומרים שמכיוון שנולד ממון זה מהבעלים הוא שייך לבעלים כמו ולד פרתו וצריך להשיב לו אותו. ובלי ריבוי ממון איני יודע כיצד שייך לחייב נהנה.
וקשה להבין מה מועיל שיש הנאת הגוף אם יכול להינות הנאה זו בחינם במקום אחר ואין כאן ריבוי ממונו שנמנעת ממנו הוצאה על הנאה זו בתשלום במקום אחר.
והיה מבוא קצת בסברא להבין שהנאת גוף נחשבת ריבוי ממון גם אם היה יכול להינות כן במקום אחר, אבל זה אינו, שהרי אם יש לו חצר בחינם במקום אחר אומרת הגמרא שאינו נהנה אע"פ שיש לו הנאת גוף וזה נחשב זה אינו נהנה וזה אינו חסר. ואם כן הרי שגם להנאת גופו צריך דוקא שלא תהיה לו חצר במקום אחר בחינם, שנאמר שנתרבה הממון שחוסך במה שדר. ואם כן אם חסר הבעלים מה נשתנה שעכשיו הנאת גופו נחשבת הנאהמגם כשיש לו חצר אחרת בחינם.
וביותר קשה שלשון הרמב"ם והרי"ף מורה להדיא לא כך. שהרמב"ם כתב בפרק ג' מהלכות גזילה ואבדה הלכה ט': "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר.

ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון". וכן הוא גם לשון הרי"ף כאן.

ומבואר שטעם החילוק הוא משום חסרון הממון של הבעלים ולא משום שזו הנאת גוף. שלגבי השאלה אם הבעלים נחסר או לא מה אכפת לנו אם בהמתו נהנתה או שגופו נהנה]

וצריך עיון אם גם בזה מהני מה שנהנה מתוך החסרון דמכבר וכמו שכתבו התוספות שם בעמוד ב' דיבור המתחיל הא, דבזה נהנה וזה לא חסר דאם הנהנה הוא מחמת חסרון דמתחילה, חייב דאפשר דדוקא בנהנה ממש דנתוסף לו ממון ורק בכדי שלא יהיה לו דין זה נהנה וזה לא חסר, על זה מהני מה שחסר מתחילה שיתחייב על ידי זה, מה שאין כן הכא באינו נהנה דעיקר מה שמחייבו הוא משום דאכלית חסרוני, אפשר דלא מהני לחייבו רק אם חסר עתה בשעת הנאתו, וכן יש להסתפק לשיטת הרי"ף בזה לא נהנה וזה חסר דחייב, אם אמרינן דגם באופן זה מחויב על ידי חסרון קצת על כל הנאה, לשיטת הראשונים דמחייבינן בזה נהנה וזה חסר על ידי חסרון קצת על כל ההנאה [כלומר אם השחירו כתלי הבית שהוא חסרון מועט די בזה להחשיב שזה נהנה וזה חסר ולחייב את הדר על כל דמי ההנאה שעולים יותר מדמי השחרת הכתלים], אבל הכא בזה לא נהנה וזה חסר יש להסתפק, דלא שייך לומר אכלית חסרוני על ידי מה שחסר קצת על כל ההנאה של הגוף, אע"ג דגם דין דזה חסר וזה לא נהנה הוא גם כן חיובו רק מתורת נהנה ולא מתורת מזיק לפי שיטת הרא"ש אליביה דהרי׳׳ף [רבינו לא מפרש כמו שכתבתי בתלמוד מוסבר שהוא מדין גזל, אלא סובר שהוא מדין נהנה. וסובר שעל הנאה כזו חייב לשלם מה שנהנה אע"פ שלא נתרבה ממונו. ולפי מה שכתבתי בתלמוד מוסבר כ' א' שחיוב נהנה הוא משום שריבוי הממון שאצלו נולד מכח ממון הבעלים, הממון שנתרבה אצלו שייך לבעלים כאילו הוא ולד פרתו. וזה הדין המחודש של חיוב הנאה. ובלא זה אי אפשר לחייב אלא או מדין מזיק או מדין גזל. שדין נהנה לא כתוב בתורה ואין דין נהנה כמו שיש דין גזל ומזיק. אלא רק במקום שנתרבה הממון אומרים שהריבוי שייך למי שנתרבה מכוחו, ובלי ריבוי ממון לא שייך כלל חיוב נהנה] מכל מקום עיקר הדין נהנה זה הוא נעשה על ידי טענת אכלית חסרוני, יש לומר דאינו מתחייב רק כפי החסרון, או אפשר דגם הכא על ידי התביעה שאכלית חסרוני הויא גם כן כל ההנאה בת תביעה, ומתחייב על כל הנאת גופו וצריך עיון. נמצא דהנאת של הגוף זו אם יש לה גם כן דין ממון לענין הנך דינים דבעינן בהו ממון כמו לענין רבית אם נותן לו הנאת זה חסר וזה לא נהנה בתורת רבית אם הוי רבית, תלוי במחלוקת הרי״ף והתוספות, דלשיטת הרי״ף חשוב הנאת הגוף זו ממון והויא גזילת ממון לענין רבית כתביעה זו דאכלית חסרוני, ולשיטת התוספות כיון דאין זה תביעת ממון משום מה שההנהו והוי כחצי פרוטה, לא חשוב ממון לענין רבית.

[אין לדברים אלה שחר, שהרי אם תולש תמרה מדקל של חברו ואוכלו, ולא נתרבה אצלו ממון כיוון שהיה לו אפשרות לאכול פרי כמו זה במקום אחר בחינם, והוי זה חסר וזה לא נהנה, האם נאמר שלתוספות אין פרי זה ממון ומותר לאכלו בתורת ריבית. ודיורין בחצר הוא פרי ממש, שהרי על זה משלמים דני שכירות. ומפורש שיכול לקדש אשה בעבודה שעושה בשבילה ובוודאי גם באומר לה דורי בחצרי והתקדשי לי בשווי שכירות הדיורין ופשוט לגמרי שזה פרוטה ממש לכל דין. ויש הכרח לחלק שפרי שאינו גוף כגון דיורין ועבודה ורקוד לפני וכיו"ב הוא שווה פרוטה רק מכח שהחשיבו אותו כשווה פרוטה. שזה מוכרח שתלוי בהחשבה וכמו שכתבתי לעיל. ואם כן בזה חולקים התוספות והרי"ף האם באופן שדר שלא מדעתו יש החשבה שהוא שווה פרוטה, ולא שלהתוספות כל שלא שנתרבה ממונו מכח שאין לו כמו זה במקום אחר בחינם אינו ממון. שאם כן גם אם יש לו תמרה בחינם במקום אחר לא יהיה נחשב ממון אם אוכל תמרה של חברו וזה פשוט שאינו]

ולכאורה יש להעיר, על שיטת התוספות דסברי דהנאת זה חסר וזה לא נהנה אינו תביעת ממון לענין מה שההנהו והוי כחצי פרוטה, אם כן לפי הסלקא דעתא דפריך שם בגמרא עמוד ב' מהא דמועל באבני בנין המסורות לגזבר והא זה נהנה וזה לא חסר הוא, ואם כן אין בה גזילת פרוטה, ומעילה הא תלוי בדין גזילה, ולא ידעה הגמרא עדיין מהא דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואם כן היה להגמרא להקשות גם כן דעד כאן לעולם ליכא מעילה כי אם בשתה בכוס באופן דלית ליה כוס של עצמו דאז נהנה ונתרבה בדמים, אבל יש לו משל עצמו ליכא מעילה דהא זה לא נהנה וזה חסר אינו תביעת ממון לענין מה שההנהו והוי כחצי פרוטה [אין זו הערה, כי הגמרא סברה שאכן אם יש לו אבן או קורה בחינם לא מעל, ולא הקשתה שזה דין מחודש שלא ימעל אם יש לו אבן אחרת בחינם ואולי יש לו סתירה מאיזה מקום, כיוון שממילא נדחה בדחיה גדולה ממנה שבוודאי בהקדש אין כאן שלא מדעת]

ונראה דלא קשה כלל, דאפילו להסלקא דעתא דהגמרא דלא הוי בהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, מכל מקום הא ודאי דחלוק דיני מזיק של הקדש מדיני מזיק דהדיוט, דבהדיוט ליכא דין גזלן כי אם כשנעשה גזלן על גוף החפץ, אבל על גזילת הנאה לחוד כמו בתחב לו חברו לתוך בית הבליעה באופן דמצי לאהדורי על ידי הדחק ליכא חיוב בזה מדין גזילה, רק מחויב מדין מה שההנהו, אבל גבי מועל בהקדש נעשה מזיק וגזלן על ידי גזילת הנאה לחוד אף בלא גזילת החפץ, דהחיוב מעילה אינו משום הזכות תביעת מה שההנהו ומדין נהנה, אלא דחיובו במעילה הוא משום דנעשה גזלן על הנאה לחוד אף בלא גזילת החפץ, ועל כן בזה חסר וזה לא נהנה אף דאין לו זכות תביעת ממון משום מה שההנהו מכל מקום כיון דנהנה הנאת הגוף בשוה פרוטה גם כן יש לו דין מזיק על גזילתו ולא צריך במעילה לדין נהנה בדמים, ואפילו לא נהנה בדמים, אלא נהנה רק בהנאת הגוף שאינו יכול לתבוע מדין מה שההנהו, מכל מקום הוי גזלן ומחויב במעילה, דהא מעילה בהקדש אינו משום הדין מה שנהנה, ומשום הזכות תביעת הנאה, אלא דמועל מדין גזלן, ועל ידי תביעת לקיחה מהקדש על ידי הנאה, משום הכי ביש לו כוס לשתות דזה לא נהנה וזה חסר גם כן מחויב במעילה משום דין גזלן ורק לתבוע משום דין מה שההנהו סברי התוספות דאינו יכול לתבוע דהוי כחצי פרוטה, אבל לחייבו משום מזיק וגזילת הקדש ודאי יש כאן פרוטה, דהא גם בהדיוט דפטור משום מזיק בזה לא חסר וזה לא נהנה, הוא רק משום גרמא [או משום היתר שן ברשות הרבים] ולא משום דהוי חצי פרוטה, מה שאין כן באם נהנה באופן זה נהנה וזה לא חסר אז סברה הגמרא דגם בהקדש ליכא לחייבו גם מדין מזיק דהא לא חסריה והוי חצי פרוטה גם בגזילת הקדש, ודוקא בהנאה כזו שחשיבא ממון ופרוטה בהדיוט אז שייך לחייב במעילה ואז נעשה גם גזלן בהקדש, מה שאין כן באם נאמר דהנאה זו לא הוי ממון, דזה נהנה וזה לא חסר פטור והוי כחצי פרוטה, גם גזילה בהקדש ליכא, דעיקר דין מעילה בהקדש הוא משים דין גזילה ולא מדין הנאה לחוד כמו בשארי איסורי הנאה.

[מה שחילק בין גזל מהדיוט וגזל מהקדש אינו מסתבר כלל. ובודאי לפי הסלקא דעתא של הגמרא לפני שאמרה שהקדש שלא מדעת הוא כהדיוט מדעת, חיוב המעילה היה משום נהנה ולא משום מזיק או גזלן. שאם נתרבה אצלו ממון מכח הקדש מדין נהנה לחוד, וממון זה שייך להקדש יש כאן מעילה במה שממון זה אצלו כמו שיש מעילה בגזל מהקדש. ואחרי שמחדשת הגמרא שבהקדש הוא מדעת, אז ודאי שחיובו במעילה הוא מדין גזלן וכמו שבחצר חבירו אם דר מדעת חבירו וחבירו אוסר עליו לדור פשוט שהוא חייב על ההנאה משום גזל ולא משום דין נהנה. ואין שום חילוק בדיני גזלן ונהנה בין הקדש להדיוט ובין הנאת גוף לאכילת בהמתו.

בתחב חבירו לגרונו ויכול להחזירו רק על ידי הדחק, מדובר שאם יחזירו יהיה נמאס ולא יהיה שווה פרוטה. לכן במה שאינו מחזירו אינו עובר על מזיק וגזלן, שתחיבת חבירו כבר הפחיתה את המאכל מלהיות שווה פרוטה וחבירו הזיק וגזל ולא הוא. ומה שאינו מחזירו אע"פ שיכול להחזיר רק גורם לו לחיוב על האיסור שבאכילה וכן גורם לו שכעת אינו צריך לקנות מאכל אחר בכספו או לאכול משלו ויחסר לו, ומרויח פרוטה של הנאה מכח מאכל של חבירו ועל זה חייב לו. והטעם שאין בזה דין מזיק וגזלן הוא משום שחבירו תחב לו למקום שכבר נפסד משווה פרוטה שם וגם אם יחזירו לא יהיה שווה פרוטה ולכן חבירו הוא המזיק ולא הוא. שכיוון שאין בו שווה פרוטה עוד לפני שנהנה ממנו הרי אינו גזלן על ההנאה עצמה אלא רק מה שנתרבה ממונו מכח האכילה הריבוי צריך לשלמו לבעלים. והטעם שכתב רבינו שאין בו דין מזיק וגזלן כי על גזילת הנאה לחוד בהדיוט אין דין גזלן אינו נכון. שאם ידור בחצר חבירו כשחבירו יודע ומוחה בו פשוט לגמרי שיהיה גזלן על ההנאה לחוד]

ומשני הגמרא דהקדש שלא מדעת הרי הוא כהדיוט מדעת, וביאור דכהדיוט מדעת הוא דהוי כמו שנתרצה ההדיוט בשכירות [כלומר הוי כקבעו שישלם שכירות ולא שילם ולכן יש כאן מעילה] או דעל ידי המחאה לחוד סגי ועיין בספר נחלת דוד, ולפי זה לפי מסקנת הגמרא דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ימעול אף בזה לא נהנה וזה לא חסר, כגון בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, וזהו לאותו הפירוש דהוי כשכירות, אבל לפירוש השני דהוי כמחאה, לא יתחייב בזה לא נהנה וזה לא חסר דסוף סוף הא לא נהנה.

[לעניות דעתי פשוט בהדיוט שאם רק מוחה די בזה להחשיב את הדר כגזלן על הנאת הדיור, שהרי החצר של הבעלים, ובאותה מידה שיכול להחליט הוא משכיר אותה יכול להחליט שהוא אוסר אותה על זה מכל וכל, ושניהם שווים לעשותו גזלן על שווי הנאת הדיורין ללא דין נהנה כלל אלא מדין גזל פשוט. שזה ממש כמו תולש תמרה מדקל חבירו ואוכל שדי במחאת הבעלים לעשותו גזלן על זה ואין צריך שהבעלים יחליט שרצונו למכור והאוכל לא ישלם כדי שנחשיבו לגזלן. וכמו כן גם לגבי מעילה]

[בבא קמא כ' ב':
"תא שמע: "אמר רבי יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל". טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור".
וכתבו בתוספות:

"טעמא דניקף הא מקיף פטור. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם"]

ב) בתוספות שם עמוד ב' דיבור המתחיל "טעמא", הקשו דלפי מה דסלקא דעתך דלרבי יוסי נמי נהנה הוא [לפני שאמרה הגמרא שאני התם שאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא], והא דעמד מקיף פטור משום דזה נהנה וזה לא חסר פטור אם כן מאי שנא עמד ניקף דמחייב רבי יוסי, ותירצו התוספות דעל ידי דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה משום הכי אם עמד ניקף חייב, והקשו על זה בשיטה מקובצת דלמה לאוקמי להגמרא דהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון דמעלה שכר לשמעון משום דקיימא לאגרא, והדר בחצר חברו שלא מדעתו מיירי בלא קיימא לאגרא, ולמה לא העמיד דשניהם הוי לא קיימא לאגרא, והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון הוא משום שכששכרה מראובן גילה דעתו שהוא רוצה ליתן שכר, ותירצו דהא גלי דעתו רק לגבי ראובן ולא לגבי שמעון.

[לשון השיטה מקובצת:

ותימה למה לא העמיד שניהם דלא קיימא לאגרא והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון לפי שבשכרה מראובן גילה בדעתו שהיה חפץ ליתן שכר כדאמרינן בבבא בתרא רבי יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לפי שגילה בדעתו וכו' והא דקאמר משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר כגון שדר שלא מדעתו ולא גילה שהיה חפץ לשכרה. וי"ל דהכא לא חשיב גלוי דעת אצל שמעון כי לא כיון לשכור וליתן שכירות אלא לראובן ולא לשמעון. גליון]

וצריך ביאור לזה, ועיין בספר אור שמח פרק ג' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט', שמתרץ שם,

[לשון האור שמח:

"אבל אי גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא הנאה אפילו בהוצאה חייב, כדתנא (ב"ב ד' ע"ב) אם עמד ניקף כו' מגלגלין עליו את הכל, הגהות (סוף אות ד'). וכן הוא בתוספות (ב"ק כ' ע"ב ד"ה אם עמד).

ולפי זה תמוה הא דאמר רבה בר רב הונא (שם כ"א א') אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה להן שכר, ופריך תרתי? [כלומר שני הדברים סותרים, שאם הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, למה מעלה שכר לשמעון]

והא אתי שפיר, כיון דנחית לשלם אגרא הרי גילה אדעתיה דניחא ליה בההיא הנאה לשלם שכר, ולכן חייב לשלם, וכבר עמדו על זה.

ועיין פרישה (חו"מ סימן שס"ג) וסמ"ע שהעיר, דאם כן כל גברא דעביד למיגר הרי גלוי דאם לא היה מוצא חצר זה היה שוכר בדמים, והוי כאילו גלי אדעתיה דניחא ליה בהאי הוצאה יעויין שם, ולדעתי פשוט, דזה ודאי דיכול להוציאו ולומר אינני רוצה שתדור בחנם אצלי, וכמו שכתב בהגהות (שם) ובתוספות פרק קמא דבבא בתרא (דף י"ב ע"ב ד"ה אמיצרא), וכיון שכן אתי שפיר, דאימת גלי אדעתיה דניחא ליה למיהב אגרא אם יהיה שכור הבית אצלו על זמן ששכר כמו מכר, דשכירות ליומא ממכר הוא (ב"מ נ"ו ע"ב), אבל באופן דכל שעה אינו בטוח שמא יוציאנו בעל כרחו מן הבית, וקשה טלטולא דגברי, ומאן בעי למיגר בלא זימנא, הא סתם כי אגר אינש אדעתא דתלתין יומין אגר [סתם שכירות היא לשלושים יום], כמפורש פרק קמא דראש השנה(ז' ע"ב), לא ניחא ליה למיהב אגרא אם לא בחנם, ואתי שפיר טובא, דכיון דנמצא הבית שאינו של משכיר אם כן אינו בטוח, כי כל יומא יבוא בעל הבית ויפנה אותו ואת כליו, וההוא גברא בהאי פחדא יתיב, אדעתא דא לא נתחייב למיתב אגרא, וכי קא בעי למיתב אגרא באופן שיהא מכור לו על זמן ששכר ממנו, אבל באופן שאינו מכור לו לא נתחייב למיתב אגרא, וברור ופשוט לדעתי".

האור שמח מחלק שמה שאדם מוכן לשלם עבור שכירות הוא רק אם קונה זכות לגור למשך זמן בלי שיוכלו להוציאו. לכן השוכר מראובן ונמצא שהוא של שמעון, היה מסכים לשלם לראובן לפי טעותו שראובן הוא הבעלים, שאם שוכר מראובן הרי ראובן אינו יכול להוציאו תוך שלושים יום. ששכירות שלא נקצב לה זמן היא לשלושים יום. אבל אחרי שנודע שהבית של שמעון, ושמעון לא אמר שמסכים להשכיר לו באופן שלא יוכל להוציאו, כעת אין הדר מסכים לשלם עבור הדיורין כי באופן שאפשר כל שעה להוציאו אינו מסכים אלא בחינם]

ונראה להסביר דבריו הקדושים, דהנה שאלתי מכבר את פי מו״ר זיע"א דלכאורה הא תביעת מה שההנהו הוא כתביעת חוב מלוה, ותובעו ממוני גבך [אצלך] הוא. והביאור דין מה שההנהו אינו דין מזיק שתובעו תשלומי החפץ, אלא שתובע תביעת החפץ עצמו שיש עליו על ידי שהוא נהנה מהחפץ ונתרבה אצלו דמים ותובעו דממוני גבך הוא, ואם כן איך שייך שיפטור על ידי קים ליה בדרבה מיניה [זהו דין שפירושו שאם חיוב ממון נעשה על אדם ביחד עם חיוב מיתה, אינו מתחייב בממון. כיוון שכבר נתחייב חיוב גדול יותר ממנו], ובכתובות דף ל' ב' גבי תחב לו חברו חלב לתוך בית הבליעה מבואר דעל ידי קים ליה בדרבה מיניה פטור אף מדין מה שההנהו,

[על אכילת חלב יש חיוב מיתה. אם אכל חלב של חבירו, מכיוון שעם חיוב הממון כלפי חבירו התחייב גם מיתה על אכילת החלב, פטור מחיוב הממון כלפי חבירו משום קים ליה בדרבה מיניה. והגמרא בכתובות שם מקשה על מה שנאמר שהאוכל חלב פטור מממון כיוון שנתחייב מיתה כיוון שזכה בחלב עם הגבהתו ולא נתחייב מיתה אלא עם אכילתו ולכן לא יפטר מחיוב הממון. שבשעת חיוב הממון עוד לא היה חיוב מיתה, ורק כשהם באים בבת אחת נפטר מהממון]. ומתרצת שתחב לו חבירו את החלב לבית הבליעה. ואומרת על זה הגמרא שם:

"היכי דמי, אי דמצי לאהדורה [אם יכול להחזירה] ניהדר [יחזיר. וכשלא החזיר נתחייב ממון על הגזילה ועדיין לא נתחייב מיתה, שחיוב מיתה הוא רק כשהוא ממש בתוך בית הבליעה], אי לא מצי לאהדורה אמאי חייב [הרי הוא אנוס]. לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק".

וכתב רש"י: "על ידי הדחק. דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים, הלכך מגזל לא גזלה. אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא".
הנה אם גזל חפץ מחבירו ובשעת הגזילה התחייב מיתה, אינו נפטר מלהשיב את החפץ. כיוון שהחפץ שייך לבעליו יש להשיב להם מכח שהוא שלהם וגם ללא שיש חיוב השבה על גוף הגזלן מדיני ממונות כופים להשיב ממון לבעליו. עיין בזה סנהדרין ע"ב א'.
רק חוב כגון מזיק אפשר לפטור אם בשעה שהזיק התחייב מיתה. שאחרי שהזיק אין כאן ממון של הניזק שנאמר שמדיני ממונות יש להשיב לו. אלא רק חיוב על גוף המזיק לשלם. ובזה הדין שאם בשעת החיוב נתחייב גם מיתה, נפטר מחיוב הממון מכח שנתחייב מיתה.
רבינו שואל שחוב דמי מה שנהנה דומה לגזל שלא נפטר על ידי קים ליה בדרבה מיניה, כיון שיש כאן דמי ההנאה שהם גוף ממון ששייך לבעלים ויש להשיבם לו מכח שהם שלו ולא רק מכח חוב על גוף הנהנה]

והשיב לי דתביעת מה שההנהו הוי גם כן מלוה הכתובה בתורה,

[כפשוטם אין לדברים אלה מובן, שאומר בזה שלא מחשיבים שריבוי הממון אצל הנהנה שייך לבעלים וחייב להחזיר לו כי דיני ממונות מחייבים להחזיר ממון לבעליו גם ללא חיובים ומצוות שכתבה תורה. אלא לדבריו לא רואים שיש ממון של הבעלים אצל הנהנה ולכן מדיני ממונות בעלמא אינו חייב להחזיר לו, רק שהוא דין שחידשה תורה שאם נהנה מממון חבירו חייב לשלם לו דמי ההנאה, וכמו שחידשה שאם הזיק חייב לשלם לו דמי החפץ. וזה וודאי אל יתכן כלל, שהיה על הגמרא לדון באריכות מאילו פסוקים נלמד דין זה ומהם גדריו כמו שדנה הגמרא בדיני מזיק מהיכן הם נלמדים ומה גדריהם. שאם זהו מסברא של דיני ממונות אנו יודעים גדרי הדין, שהם לפי הסברא ובמקום ששייכת הסברא. אבל אם הוא דין מחודש שחידשה תורה כמו דין מזיק, הרי שאין אנו יכולים לדעת אם גזירת הכתוב לחייב נהנה ברשות הרבים או כל שאר גדרי דינים בזה והיה לנו לדקדק בפסוקים ללמדם וכמו בדיני נזיקין ודיני גזילה וגניבה ואבדה וכל כיו"ב שיש ללמוד כל פרט מהפסוקים כי הם גזירות הכתוב ואי אפשר לעמוד על גדרי פרטי דיניהם מהסברא].

והסברתי לעצמי דבריו הקדושים על פי דברי המשנה למלך [הובא בחידושי רבי עקיבא איגר למסכת בבא מציעא בפרק איזהו נשך]

[המשנה למלך הוא בפרק ז' מהלכות מלוה ולוה הלכה י"א, ודבריו שם ארוכים מאוד.

לשון החידושי רבי עקיבא איגר בבא מציעא ע"ב ב':

"הבית יוסף ביורה דעה (סימן ק"ס) כתב על שם המרדכי באומר הלוני מנה ואני אלוה לך הוי רבית קצוצה, ולא דמי לנכש עמי ואנכש עמך.

[כשמנכש עמו נעשה חוב על בעל השדה עבור מלאכת הניכוש. וכשבעל השדה מנכש אחר כך עם חברו הוא פורע את החוב הזה. ואם אינו פורע יותר ממה שלווה אין כאן רבית. אבל בהלווה לי ואלווה לך, הראשון שהלווה מחוייב שלא לקבל רבית על מה שהלווה, ומה שהשני מלווה לו אחר כך הוא רבית על ההלוואה הראשונה]
ועלה בדעתי אם זה חוזר לזה ואמר שעושה כן לתשלום הרבית שקצץ שילוהו לחדש הוי כמו כל רבית קצוצה דצריך ליתן הריוח שהרויח לו וליכא רבית והוי כמו שליחות יד דמותר לקבל הרבית וכמו שהעלה במ"ל והתורה אסרה רק במי שמלוה מדעתו אסור לקבל נשך, ואם התנה ליתן רבית התנאי בטל ומעשה קיים, ואסור לקבל, אבל זה אין דעתו כלל להלוות ואמר שזה עושה לרבית ואינו כלל בהלואה צריך ליתן לו מה שהרויח כמו שלח יד, ואומדין מה ששוה מעות בהלואה לב' חדשים כדקתני במתניתין דמכות דמעידים אנו באיש פלוני. כן נראה לעניות דעתי".
לפום ריהטא נראה כוונתו שאם ראובן ושמעון פסקו הלווני ואלווך, וראובן הלווה קודם לשמעון. ואחר כך שמעון בא להלוות לו בחזרה כפי התנאי. אם שמעון נותן לו כעת את המעות לא בתורת הלוואה, אלא שנותן לו מעותיו לזמן קצוב כדי לשלם לו בזה את הריבית שחייב לו על ההלוואה הראשונה, כמו שהתנו ביניהם, אז על ההלוואה השנייה שנותן שמעון לראובן, חייב ראובן לשלם לו דמי שווי השימוש במעות.
כי התורה אסרה ריבית רק על הלוואה. שבאו המעות מיד מלווה ליד לווה בתורת הלוואה. אבל ראובן הפקיד חפץ ביד שמעון, ושמעון שלח בו יד, ועכשיו שמעון חייב לראובן דמי הפקדון, באופן כזה חייב שמעון לשלם לראובן ריבית על חוב זה שחייב לו דמי הפקדון ואין בזה איסור ריבית, כיוון שממונו של ראובן לא בא לידו בתורת הלוואה. והתורה אסרה ריבית רק בהלוואה. וכאן ששמעון חייב לראובן לשלם לו ממונו כיוון ששלח יד בפקדונו, לא רק שאין איסור ריבית אלא גם חייב לשלם לו דמי שווי השימוש במעות שאם לא כן יעבור על שליחת יד בפקדון במה שאינו משלם שווי הנאת השימוש במעות בזמן שהן אצלו]

דכתב בנשתמש האחד בממון של חברו שלא מדעתו באופן שלא נעשה גזלן, כגון בשוגג, צריך לשלם לו שכר שימוש ולא הוי רבית וצריך לשלם לו בכדי שלא יהיה שולח יד בפקדון, ועל כן פסק רבינו עקיבא איגר זיע״א בחידושיו ליורה דעה סימן ק"ס, באומר הלויני ואלוך דהוי רבית קצוצה, מחויב הלוה השני לשלם שכר שימוש להמלוה שלו, דהא נשתמש בגזילה ורבית קצוצה יוצאה בדינין, הרי מוכח דתביעת מה שההנהו כגון אכלה מתוך הרחבה, ותחב לו חברו לתוך בית הבליעה וטבחוהו ואכלוהו, וכן בדר בחצר חברו שלא מדעתו לא משום דנתאכל ברשותיה דידיה ומדין שכירות הוא דמשלם, אלא אדרבא משום דנתאכל מרשותא דמרא [דהבעלים] על כן הוי כשולח יד בפקדון כל זמן שלא ישלם דמי השימוש, והוי כמלוה הכתובה בתורה, וזו היתה כונתו דמו״ר קדוש ישראל זיע״א ועל כן שפיר כי [כאשר] קים ליה בדרבא מיניה פטריה מתשלומי תשמיש החפץ.

[לעניות דעתי יש כאן טעות.

שהנה אם אחד שלח יד בפקדון, הרי הוא לקח ממון של חבירו, וממון חברו אצלו שלא כדין, וצריך להחזיר לו עיקר הממון ובנוסף גם את שווי ההשתמשות שהשתמש ונהנה מהזמן שהיה הממון אצלו, ואם לא משלם את שווי ההשתמשות הוא מוסיף לשלוח יד בפקדון גם על זה. וכן בהלווני ואלווך, שמעון שנותן מעותיו לראובן לזמן בתורת ריבית על ההלוואה הראשונה שראובן הלווה לו, הרי ראובן נוטל מעות שמעון שלא כדין, שהן רבית, וצריך להחזירן, ובנוסף חייב גם להחזיר דמי שווי השימוש בהן על הזמן שהיו אצלו.

אבל באכלה מתוך הרחבה, הרי לא נטל מעות של חבירו כלל, לא באיסור ולא בשוגג ולא בהיתר, ואין ממון של חבירו אצלו כלל, שהפירות שאכלה הבהמה נאכלו ואינם במציאות, וחיוב מזיק עליהן אין כאן, ואין לחברו שום ממון אצלו שנאמר שעליו חייב לשלם הנאת ההשתמשות בו כדי שלא יהיה שולח יד בפקדון של חברו.

וכן בתחב חבירו מאכל של שלישי לגרונו, המאכל אינו במציאות שכבר נפסד ואינו שווה פרוטה. וכל מה שיש להתחייב עליו מתחייב רק התוחב ולא הנתחב. ואין אצל הנתחב שום ממון של חבירו כדי שנאמר שחייב לשלם על הנאת השימוש בו שלא יהיה שולח יד בפקדון.

וכן הדר בחצר חברו כיוון שלא עומדת להשכיר והדר לא החשיב את הדיורין לממון, אין כאן שום נטילת ממון של חבירו שיתחייב לשלם דמי הנאת השימוש בו כדי שלא יהיה שולח בו יד.

ואין שום מקום להסביר בזה את חיוב נהנה, ודברי הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק נשארו מחוסרי הבנה.

אמנם קושיית רבינו היא קושיא, כיצד יש פטור קים ליה בדרבא מיניה בחיוב נהנה. וכתבתי בתלמוד מוסבר, שאכן ריבוי הממון אצל הנהנה שייך לבעלים, שמכוחו נתרבה, וכמו שהבין רבינו בקושייתו, רק שאין זה דומה לגזל חפץ שאומרים שחייב להשיבו גם אם נתחייב מיתה בזמן הגזילה.

שבגזילה ידוע שחפץ מסויים זה שייך לנגזל. לכן אף שנתחייב הגזלן מיתה בא הנגזל ונוטל את שלו. שכאילו החפץ פקדון ביד הגזלן ובעליו נוטלו בלי שייכות למה שנתחייב הגזלן או לא.

אבל כאן, כשבא הבעלים לקחת את הממון שנתרבה אצל הנהנה, שאכן הוא ממון שלו, על כל חפץ וחפץ בפני עצמו שאצל הנהנה לא ידוע לנו שחפץ מסויים זה הוא זה ששייך לבעלים. שאולי ממונו נמצא במקום אחר בנכסי הנהנה. ועל כל חפץ וחפץ מסויים בפני עצמו יש לנהנה חזקת מרא קמא. שלפני ההנאה היה חפץ מסויים זה בוודאי שלו. ועכשיו שמא כאן נמצא ממונו של הבעלים שמא נמצא במקום אחר בנכסיו. ולכן אין הבעלים יכול לבוא וליטול ממון שלו. אלא צריך לעשות גביה, שהנהנה יחליט איזה חפץ הוא נותן לו. ואם אינו פורע מרצונו צריכים בית דין לכוף אותו לפרוע ולעשות גביה על ידי כח בית דין. ובזה הוא נעשה כמו חייב שחייב מעות הלוואה שבודאי נפטר בדין קים ליה בדרבא מיניה.

וזה דומה למה שזוכה הניזק בגוף השור כשותף לרבי עקיבא. ונכתב בשם הגר"ח שהנגיחה לבדה היא סיבת הזכייה, וכמו שהיה בשור של הפקר שהניזק זוכה בגוף השור לולא שחידשה התורה שאין דין מזיק בשור הפקר, ולא משום חיוב הבעלים. ואם כן תביעת הניזק לקבל חלקו בשור היא מדין חלוקת שותפות שתובע לחלוק ולקבל חלקו. והמזיק אינו חייב לו מאומה. ואעפ"כ בספק אומרים שאין המזיק משלם אע"פ שאם הם שותפים אינו מוחזק ועליו לשלם חצי. וכן נפטר המזיק אם נתחייב מיתה וקים ליה בדרבה מיניה. וגם זה מהטעם שכתבתי שאין ידוע היכן חלקו של הניזק בשור, ועל כל השור יש למזיק חזקת מרא קמא שבוודאי היה הכל שלו מקודם. ולכן הוא נחשב כמו חייב לעניין להיפטר מספק ולהיפטר בקים ליה בדרבה מיניה]

[בבא מציעא ק"א א':

" איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה [אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח. רש"י]. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה.

אמר רב פפא ולא פליגי, כאן בשדה העשויה ליטע [משלם בעל השדה לנוטע מלוא דמי הנטיעה] כאן בשדה שאינה עשויה ליטע [ידו על התחתונה]".

לפי הדרך שכתבתי בתלמוד מוסבר, סוגיא זו אינה שייכת לחיוב נהנה. שחיוב נהנה הוא דווקא באופן שגוף הממון של חבירו אינו חייב עליו. אם בתחב לו משום שהתוחב התחייב עליו, אם באכלה מתוך הרחבה משום ששן פטורה ברשות הרבים, אם בדר בחצר חבירו משום ששניהם לא החשיבו את הדיורין לממון. ומה שדנים עליו אינו עצם הממון של חבירו. אלא יש ממון אחר שנולד מכח הממון של חבירו, והוא מה שנתרבה ממונו של הנהנה מכח שנתחדש אצלו ריבוי ממון חדש מכח ממון חבירו. ודין נהנה הוא כשגוף ממון חבירו אין עליו תביעה כלל. רק יש לו ולד הוא ממון אחר שנולד ממנו, ועליו דנין האם הוא שייך למי שמכוחו נתרבה וזה דין נהנה.

לכן כשבעל החצר חסר חייבו הרי"ף והרמב"ם על גוף הממון עצמו, כיוון שבאופן שנחסר בוודאי יש החשבה של הדיורין עצמם לממון, שהרי נחסר הבעלים ממון בגלל הדיורין ולא שייך שלא יחשיבם,  ודנים על הדיורין עצמם שחייב הדר מדין שגוזל את דמי השכירות ולא מדין נהנה.

ומה שתלוי בהחשבה אם נעשה ממון או לא הוא דבר שדרך בני אדם שלא להקפיד עליו ולא להחשיבו ממון. אבל מלאכת נטיעה שיש בה הוצאות לעולם אין עושים באופן שאינו נחשב ממון, ואין בזה נדון אם נחשב ממון או לא.

למשל אם אדם שואל את חבירו מהיכן הדרך למקום פלוני, דרך בני אדם שעונים בלי לחשוש כלל שיש שווי ממון במה שעונה לו. לכן רק אם הוא מורה דרך והודיע שעושה עבור שכר חייב השואל שכר מלאכה על מה שהשיב לו.

אבל אם אדם בונה לחבירו בניין פשוט שהמלאכה נחשבת ממון שיש בה הוצאות והיא מלאכה כבדה וידוע לכל שתמיד היא נחשבת בעצמה ממון.

לכן בשתילה הנדון הוא על עצם המלאכה שהיא ממון, שממון זה נתן הנוטע לבעל השדה.

ויש כמה דרכים איך להחשיב את המלאכה כממון. האם כשוויה בשוק, או כשווי ההוצאה או כשווי השבח.

ואם השדה עומדת לנטיעות הרי ידוע שבעליה מחשיב את מלאכת הנטיעה כשוויה בשוק. שהרי היה שוכ ראחר אם לא היה נוטע זה.

ואם אינה עומדת לנטיעה הבעלים לא החשיב את המלאכה כממון לפי שוויה בשוק, ואין הלה יכול לכפותו על זה. לכן מחייבים את הבעלים כפי הערך הפחות.

אבל לעולם הנדון הוא על שווי גוף דמי המלאכה עצמם. ואין זה כחיוב נהנה שגוף הממון אין עליו שום חיוב ומחייבים רק על ממון אחר שנולד מכוחו]

והנה כל זה הוא באופנים שלמעלה, כגון באכלה מתוך הרחבה, ובאידך דהוא נהנה שלא מדעתו של הבעלים, אבל במקיף את חברו דשם דעתיה דמקיף דוקא להנות אותו, ונמצא דדוקא דהוי זה נהנה וזה לא חסר פטור אז לא נעשה על זה כיורד שלא ברשות, אבל אם זה נהנה וזה לא חסר חייב אם כן זוכה ממילא הניקף בהשבח בזכותי השבח כדין יורד שלא ברשות ואז ודאי לא הוי מלוה הכתובה בתורה,


[לעניות דעתי אין זה שייך ליורד לשדה חבירו. ששם עשה הנוטע את המלאכה עבור בעל השדה ולכן שווי המלאכה צריך בעל השדה לשלם לו, כיוון שנתן את המלאכה לבעל השדה והיא ממון הרי שנתן לו ממון וצריך להשיבו ורק השאלה כמה שווה הממון הזה.

אבל כאן הרי עשה המקיף עבור עצמו. לכן אף אם רצונו של המקיף שהניקף גם הוא יהנה וישלם, מכל מקום אי אפשר לומר שגוף שווי המלאכה עצמה נתן המקיף לניקף. כיוון שהקיף עבור עצמו לא נתן את המלאכה לניקף. ודווקא משום כך זה שייך לסוגיית נהנה, שהניקף אין עליו חיוב משום גוף ממון המלאכה עצמו, רק יש ממון אחר שנולד ממנו והוא דמי ההנאה מדין נהנה]

[אני מזכיר דברי האור שמח, שבגמרא נאמר שהשוכר שכר בית מראובן והתברר אחר כך שהוא של שמעון. והגמרא אומרת שמעלה שכר לשמעון כיוון שהבית עומד להשכיר אין כאן דין זה נהנה וזה אינו חסר. והקשה השיטה מקובצת מדוע הוצרך לומר הטעם משום שעומד להשכיר. הרי גם אם לא היה עומד להשכיר היה חייב הדר לשלם כיוון שגילה דעתו שניחא ליה בהוצאה, שהרי הסכים לשלם שכירות לראובן.

ותירץ האור שמח שהשוכר הסכים לשלם לראובן כיוון שחשב שראובן משכיר לו לזמן קצוב ולא יוכל להוציאו תוך הזמן, אבל כלפי שמעון אין גילוי דעת של השוכר שמסכים לשלם, שעם שמעון לא עשה קניין לשכירות לזמן ויכול שמעון להוציאו בכל שעה ובאופן זה אינו רוצה אלא בחינם]

וזה הוספתי הסבר לדברי רבנו בספר אור שמח, דגילוי דעת שגלה לגבי ראובן הלא היתה על זה זכותי השכירות, אבל עכשיו שנודעה שהיא של שמעון והוא לא רצה להשכירה אם כן האי בתורת גזילה נתאכלה, בזה לא גלה דעתיה דניחא ליה בהוצאה.


[אין זה מובן, שגם כלפי שמעון אין כאן גזילה שאם הית הגזילה לא היה זה שייך כלל לדין זה נהנה וזה אינו חסר. ואע"פ ששמעון לא ידע הרי לא היתה מחאה, והרי זה הדין בדר בחצר חברו שלא מדעתו שאינו נדון כמו כשיש מחאה של הבעלים. שאם הבעלים מוחה הדר הוא גזלן על דמי השכירות וחייב לשלם אותם מדין גזלן בלי שייכות אם נהנה או לא. ואם הבעלים לא יודע אין דנים כאילו מחה ואין כאן גזל ואין שווי בשכירות הדיורים ורק ההנאה שהיא ממון אחר שנולד שייכת לבעלים. שזה מה שחידש הרי"ף שאם הבעלים חסר הרי זו כמו מחאה, ואז חייב הדר גם בלי שנהנה כיוון שהוא גזלן על דמי השכירות עצמם]

ג) בתוספות שם עמוד ב' דיבור המתחיל "הא", הקשו וזה לשונם: "ואם תאמר ההוא דתחב לו חברו בבית הבליעה דריש אלו נערות אמאי חייב האוכל הא זה נהנה וזה לא חסר הוא, שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום, ויש לומר דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה וכו'".

והתוספות בכתובות דף ל׳ ב' דיבור המתחיל "לא צריכא" תירצו דמיירי שהיתה שוה פחות משוה פרוטה אפילו אם יפלוט ועל כן חשוב זה חסר עיין שם.


[לשון התוספות בכתובות שם:
"לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק. והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו, הלכך ליכא חיוב ממון אלא על ידי הנאת מעיו ואז באין כאחד [חיוב ממון וחיוב מיתה ולכן נפטר מחיוב ממון משום שנתחייב במיתה]. ואע"ג שחבירו גזלה [וחבירו איבד אותה ונתחייב בדמיה, שעל ידי תחיבת חבירו נעשתה פחות משווה פרוטה והוא נהנה בדבר שעיקרו כבר אינו שווה פרוטה וכאילו נזרק לים ואבד ואינו חייב על ההנאה, שלא מדבר ששייך לבעלים נתרבה ממונו] הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה.

ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא, אם כן אי הוה מהדר לה הויא חזיא [וקשה שאם מחזירה אינה נמאסת, אז החיוב ממון הוא בשעה שלא החזירה שבמה שלא מחזירה הוא גוזלה. וזהו לפני שבלע לגמרי, ואז עוד לא חל חיוב המיתה שהוא חל רק כשבלע לגמרי, וחיוב המיתה פוטר מחיוב הממון רק אם באו בבת אחת, וקשה למה אמרה הגמרא שנפטר מהממון בגלל שנתחייב במיתה].

ויש לומר כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר, ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה [לכן בשעה שיכול להחזירה ולא מחזירה אינו גוזל אותה, כיוון שאז כבר שווה פחות מפרוטה ואין גזילה על פחות משווה פרוטה. לכן החיוב הוא רק משום הנאת מעיו וזה בא עם הבליעה לגמרי בבת אחת עם חיוב המיתה. וההנאה יש בה שווה פרוטה, רק קשה שיש פוטרים בזה נהנה וזה אינו חסר, ולמה אומרת הגמרא שפטור כי נתחייב מיתה, הרי פטור גם בלי זה, ואומרים התוספות שבאופן שיש חסרון חייב הנהנה על כל דמי ההנאה, ואפילו אם החסרון הוא פחות משווה פרוטה. ובבבא קמא תירצו שהחסרון שגורם שיתחייב לכל הדעות על ההנאה הוא החסרון שנעשה מקודם בזמן התחיבה], ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מכל מקום כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דאמר ליה את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה, או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל"]

נראה דהתוספות הכא [בבבא קמא] לא סבירא ליה חידוש זה דעל ידי דשוה פחות משוה פרוטה כל החפץ חשיב חסר, דאף דהתוספות סבירא ליה דעל ידי ההנאה נתחייב לשלם הכל, כדקיימא לן בבבא בתרא ריש פרק המוכר פירות דאם בא לנפות מנפה את כולן,

[בבבא בתרא צ"ד א', נאמר שאם קונה פירות מקבל הלוקח שיהיה בה רובע עפרורית לסאה. ואמר על זה רב הונא: "אם בא לנפות מנפה את כולו". ואמרו על זה בגמרא: "אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא [דברי רב הונא יש אומרים שהם דין ויש אומרים שהם קנס]. אמרי לה דינא, מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב [על פירות טובים נותן], ורובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח איניש, וכיון דטרח טרח בכוליה.

ואמרי לה קנסא רובע שכיח יותר לא שכיח ואיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה".

וכתב רש"י: "אמר רב הונא אם בא. לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע ונמצא בו יותר.
מנפה את כולן. ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות ולא יאמר רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך.
אפירי שפירי יהיב. דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט, והלכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי אמר ליה מוכר ללוקח אני אומר שפירות יפין הן ואם תאמר אינן יפין או טרח ונפה אותם או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך. ובשביל רובע לא טרח דיצא שכרו בהפסד טרחו אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו, דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל, והלכך לא מחיל. ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר".

לפום ריהטא לא הבנתי מה רבינו מביא משם].

מכל מקום אם כל החפץ אינו רק באופן שאי אפשר לחייבו משום חסרון על ידי דהוי פחות משוה פרוטה בזה לא נעשה דין חסר לשלם פרוטה מדין הנאה. ולא דמי למה דנתחייב על ידי ההיזק מועט דשחרירותא דאשייתא על כל ההנאה, דשם הא עיקר החפץ בר דמים הוא, אבל הכא דעיקר החפץ לאו בר דמים הוא אין זה חשוב חסר לשלם מדין נהנה, והוי זה נהנה וזה לא חסר, ולהכי הוכרחו לפרש דהחסרון שהיה מתחלה גם כן חשוב חסרון דלא יכול לומר מאי חסרתיך.


[לשון התוספות ישנים כתובות ל' ב':

"ורבינו תם פירש כיוון שהוא במקום דלא מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק כבר נהנה גרונו ובאין כאחד.

ואם תאמר והיאך מחוייב ממון כיון שתחב לו באונס, ויש לומר כיון דמצי לאהדורה על ידי הדחק ולא הדרה ניחא ליה בהנאה זו"]

והנה בתוספות ישנים בכתובות דף ל' ב' הביאו פירוש רבינו תם דפירש כיון שהוא במקום דלא מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק כבר נהנה גרונו ובאין כאחד, והקשו על פירושו וזה לשונם: "והאיך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס, ויש לומר כיון דמצי לאהדורה על ידי הדחק ולא הדרה ניחא ליה בהנאה זו". עד כאן לשונו.

ביאור קושיתם הוא, דהנה ודאי בדין נהנה ומהנה לא שייך דין אונס רחמנא פטריה דאין זה חיוב תשלומין דנאמר דדין אונס יפטרנו מתשלומין כמו בדין מזיק דשייך שם דין אונס רחמנא פטריה, דגבי דין נהנה ומהנה הא אין זה חיוב תשלומין, אלא על ידי דהוא נהנה אם כן יש לו תביעה של הנאת ממון מדין ממוני גבך [אצלך] כשארי חובות, אם כן מאי שייך הכא דין אונס רחמנא פטריה. [אם אנסוהו לקבל הלוואה ודאי לא נאמר שפטור מלהשיב משום אונס רחמנא פטריה, שהרי ממון חבירו אצלו. ואין זה כמו מזיק באונס שפטור, שמכיוון שהוא אנוס ופטור מלהתחייב על מעשיו אין כאן ממון חבירו אצלו כלל. שכאילו נשבר הכלי של חבירו על ידי הרוח. אבל אם הרוח הפילה כלי של חבירו לחצירו ולא נשבר בוודאי עליו להשיב ולא יפטר מדין אונס]

ואפילו לפי מה שכתבנו באות ב' דלגבי אכלה מתוך הרחבה הוי זה מלוה הכתובה בתורה, נמי לא שייך בזה דין אונס רחמנא פטריה, דלענין מה שמחויב לשלם בכדי שלא יהיה שולח יד בפקדון, נמי לא שייך לדין אונס רחמנא פטריה, דאונס רחמנא פטריה לא שייך רק במזיק כזה שהוא כבר שבר ונתחייב בתשלומין של החפץ, אבל הכא הא עדיין לא נשבר החפץ אלא שמחויב לשלם בכדי שלא יהיה גזלן, בזה לא שייך דין אונס רחמנא פטריה אבל דין קים ליה בדרבה מיניה שייך גם בזה, אלא מה שהקשו בתוספות ישנים דאיך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס, כונתם הוא בקושיתם דמכיון דאונס הוא אם כן אין זה נהנה, משום דיש שני דיני מה שההנהו, יש דין, דהחיוב נעשה על ידי דאנן סהדי דניחא ליה כמו במקיף חברו, דעיקר מה שמחייבינן אותו בכל הוצאת הכותל הוא על ידי דאנן סהדי דניחא ליה, ויש חיוב נהנה דבלא אנן סהדי מחייבינן ליה גם כן והוא בדין אכלה מתוך הרחבה, ולכאורה בדין זה הא יכול לגלות אדעתיה דלא ניחא ליה, ובעל כרחך דמכיון דכבר הוא אינו יכול לאהדורי, וגם אנן לא מחייבינן אוחו רק מה שנהנה בודאי, ולכך לא שייך לומר בזה דיגלה אדעתיה דלא ניחא ליה ועל כן הקשו התוספות ישנים על פירוש רבינו תם דפירש דהכא אף דיכול לפלוט מכל מקום מתחייב עבור שכבר נהנה בגרונו, והקשו דהא הכא הוי כמו לכתחילה דהא מצי לאהדורי אם כן איך מחייבינן ליה בעל כרחיה והא יכול לגלות עליו דלא ניחא ליה.

ותירצו דעל ידי דבלע אח״כ, גלי דעתיה דניחא ליה על כן מחויב הוא.

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: