ברכת שמואל המבואר – בבא קמא ג'

ברכת שמואל – בבא קמא

סימן ג'


בענין אדם הדוחף שור לבור בכונה.

[הקדמה לסימן. ביאור התוספות עליו אומר רבינו את דבריו בסימן זה.

במשנה נאמר: "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך". ובגמרא ו' א' מדייק שמשמע שכוונת המשנה להביא דין מזיק חדש שנלמד מהאבות. לדעת רבא הדין המחודש הוא בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. הכוונה שאדם הניח ברשות הרבים דבר שדרכו להזיק, ולא הזיק במקומו, ואחר כך דרס עליו אדם בלא כוונה או שדרסה עליו בהמה, וגילגלוהו למקום אחר, ושם נתקלו בו והזיק.

הגמרא אומרת שמדין בור בלבד אי אפשר היה לחייב מכיוון שבור מעשיו גרמו לו, דהיינו הנחת הבור במקום שדרכו להזיק, ואילו כאן לא מעשיו גרמו לו, כיוון שלא הוא עשה את ההנחה במקום שהזיק. ובלשון רש"י: "מעשיו. כרייתו גרמה את ההיזק אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו".

לגבי פירכא זו אומרים שור יוכיח. דהיינו שיש ללמוד משור לחייבו על נזקי ממונו אע"פ שלא עשה מעשה ליצור את המזיק. ובלשון רש"י: "שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק".

ואומרת הגמרא שמשור בלבד אין ללמוד כיוון ששור דרכו לילך ולהזיק. כלומר שור הוא ממונו שעושה בעצמו מעשה היזק, ולכן חייב עליו, מה שאין כן כאן שהוא חפץ דומם שאינו עושה מעשה היזק פעיל בעצמו.

ולכן צריך ללמוד מהצד השווה מבור ומשור, וזהו פירוש המשנה לרבא הצד השווה שבהם.

לשון התוספות ו' א' דיבור המתחיל לאתויי:

לאתויי בור המתגלגל. בכל הספרים כתוב "אי בהדי דקא אזלי קמזקי [ביחד עם שהולכים מזיקים. הכוונה שהם נקשרו בלי כוונה ברגל האדם, או נקשרו ברגל הבהמה, והזיקו תוך שהם בתנועה מהתנועה של רגל האדם או הבהמה שמניעות אותם], כחו הוא [ומשמע שמחייבים את האדם שדרס עליהם ומגלגל אותם בלי כוונה משום שהזיק בכוחו. שזה כמו שהוא אוחז מקל בידו ומכה בו, שהוא מזיק בידיים בגופו]. ופירש הקונטרס דלא גרס ליה. וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח (דף כז:) אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים [ולכן מי שדרס ומגלגל נחשב אנוס, שלא היה לו להסתכל, ואין כאן פשיעה מצידו. ואע"פ שאדם מועד לעולם וחייב גם באונס, הרי מפורש בגמרא שבדרס על כד של חבירו שהונח ברשות הרבים אם הוא באופן שאין דרך בני אדם להסתכל בדרכים פטור עליו. ולא מחייבים משום אדם מועד לעולם. והטעם הוא משום שגם מי שהניח את הכד עשה חלק מהמעשה שבגללו נשבר הכד], ובעל התקלה נמי [גם] אין לחייבו מטעם אדם המזיק [שהרי הוא רק הניח את האבן, ולא הניע אותה בכוחו], אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו [אש הוא דבר שמזיק על ידי שהרוח לוקח אותו למקום שמזיק, והבעלים חייב רק משום שלא שמר עליו מרוח מצוייה, ולא נחשב שכח הרוח הוא כאילו כח הבעלים וכאילו הזיק הבעלים בכוחו בגופו. וכאן ביחס לבעלים מה שגילגלו אותו אחרים הוא כמו שלקחה אותו הרוח].

ואין למוחקו בשביל כך. דלענין כדי שלא ילכו כל כך בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר [ולכן לא נחשב האדם הדורס כאנוס], ולהכי פריך "כחו הוא" [לפי הגרסה שרש"י מחק] ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה.

[יש לעיין לדברי התוספות, שהנה גם אם האבן הזיקה אחרי שנחה, אם מי שגלגל אותה עשה כן בכוונה, שלקח בכוונה את האבן ממקום שהניח אותה הראשון והניח אותה בכוונה במקום אחר, ושם נתקל בה הניזק אחרי שנחה, באופן זה בוודאי השני חייב על הכל והראשון פטור, כיוון שהשני סילק את בורו של הראשון וכרה בעצמו בור חדש. ולפי התוספות שאומרים שבנדון דידן דרך בני אדם להסתכל בדרכים ואינו אנוס, אם כן השני שגילגל יהיה חייב גם אם הזיקה אחרי שהונחה, ולא רק בהזיקה בדרך הליכתה. שאם אינו אנוס הרי זה כמו שנטל את האבן בכוונה בידיו. ויש לחלק שמכיוון שאינו אנוס חייב על ההיזק ומכיוון שנעשה ההיזק בכוחו נחשב שהזיק בכוחו, אבל עדיין הרי הוא לא ידע שגילגל את הבור ואין כאן מצידו "מעשה", שיהיה נחשב שסילק את בור הראשון וכרה בור]

ואע"ג דלגבי "הכלב שנטל חררה [היא עוגה שנאפית על גחלים והיו דבוקות בה גחלים] והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש, על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק [בעל הכלב משלם חצי נזק על הגדיש, שהוא כמו שהתיז שורו צרורות ושבר כלי, שחייב משום רגל, אבל משלם רק חצי נזק כיוון שההיזק היה משונה ולא כדרך ההליכה הרגילה]" (לקמן ד' כא:). ופריך בגמרא (ד' כג.) וליחייב בעל הגחלת נמי [גם] שהוא בעל התקלה [כוונת הגמרא לחייב את בעל הגחלת שנדבקה לחררה, שאינו בעל הכלב, על נזק הגדיש משום אש. שהגחלת היא אש שלו, ומה שלקח אותה הכלב לגדיש זה כמו שהרוח לקחה את האש לגדיש חברו. ומתרץ שם בגמרא שמדובר שבעל הגחלת שמר אותה כדין. והכלב חתר מתחת לגדר.

והתוספות מקשים, שלפי גרסת הספרים הישנים, אם אדם דרס על הבור המתגלגל, והזיק הבור תוך כדי הליכתו, נחשב שהאדם הזיק בכוחו. וחייב האדם המגלגל כאילו הזיק בגופו, ומי שהניח את הבור בתחילה פטור. אם כן גם לגבי הכלב שמגלגל את הגחלת ומזיקה ושורפת את הגדיש, נחשיב שהכלב הזיק בכוחו וכאילו הזיק בגופו, ומשום כך נפטור את בעל הגחלת. ולמה מקשה הגמרא שיתחייב וצריכה לתרץ ששמר?].

היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא [ולכן נחשב כרוח לגבי בעל הגחלת שהיה חייב לשמור מפני הכלב כמו מפני הרוח וחייב בעל הגחלת משום אש], אבל הכא המקלקל [מי שגילגל את הבור והזיק תוך כדי הליכתו] בר דעה הוא [והיה לו להסתכל לאן שהולך, והוא אחראי על מה שגילגל את המזיק, ולכן בעל הבור פטור, שעליו לשמור רק מפני רוח, אבל לא מפני אנשים שצריכים הם לשמור את עצמם ולהסתכל בדרכים].

תדע, דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו, או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו, אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש.

[יש לעיין, שבוודאי אם עשה השני בכוונה שלקח בכוונה אש של ראשון והבעיר או דחף לבור של ראשון, הוא עשה כל מעשה ההיזק, ואין לחייב את בעל האש והבור. אבל בסוגייתנו אע"ג שדרך בני אדם להסתכל בדרכים, אי אפשר להחשיבו במה שגילגל את הבור כעושה מעשה גמור בכוונה, שאז בוודאי יהיה הראשון פטור אפילו בהזיקה אחרי שנחה].

והמגלגל ברגלי בהמה, אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה [חצי נזק משום תולדה של רגל ונחשב צרורות כיוון שהוא משונה ויתחייב חצי נזק] ובעל התקלה [משום אש. שהבהמה היא כמו רוח לגביו. והמזיק שלו הזיק באופן פעיל וזה דומה לאש].

והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה (ד' נג:), שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין, דמשמע אפילו בעל הבור, צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה. דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם.

[ואע"ג דאדם מועד לעולם וחייב גם באונס ובלי כוונה. צריך לומר שזהו רק לעניין לחייבו כאילו התכוון. אבל לעניין להחשיב אותו מעשה, אין זה מעשה גמור כמו מעשה מדעת. שמעשה מדעת גורם להחשיב את מציאות מה שנפעל כאן כעשייה שהוא עשה כולה לבדו. ולכן אין מקום לחייב את בעל הבור. מה שאין כן שלא בכוונה, הוא רק כח שפועל כאן [ואע"פ שחידשה תורה לחייב אותו על זה לשלם], וגם מציאות הבור שכרה בעל הבור היא כח שפועל בהיזק זה]

והא דאמרינן (שם) לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב [וקשה על מה שהעמידו שאינו בכוונה שלא מתחייב על בושת בלי כוונה], [ומתרצים:] האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל (לקמן ד' פו.). ולא הוי כארבעה דברים דלעיל [שכוללים בושת] דהתם [ששם] לא חשיב נזק.

והא דאמר (לקמן נג:) לענין כופר ושלשים של עבד שור [חייב], צריך לומר דהיינו דוקא בכוונה, אע"ג דלא הוי דומיא דאדם, דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאיתא בשילהי שור שנגח ד' וה' (לקמן ד' מג.)".

א) בדף ו' א' בתוספות דיבור המתחיל "לאתויי", כתבו דבור המתגלגל ברגלי אדם כשהזיק בהדי דאזלי, האדם חייב בכל, ובעל התקלה פטור, ולא דמי לגחלת דפריך בגמרא בדף כ״ב דלחייב נמי בעל הגחלת, היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא, תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טליתו של חברו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חברו לבור אין סברא שיתחייב בעל האש או בעל הבור.

צריך להבין סברת החוספות דפשיטא להו דפטור בעל הבור או בעל האש.


ואין לומר דמשום דהוי שמור לענין זה שיהיה אדם בכוונה דוחפו לשם דהוי כרוח שאינה מצויה, זה אינו, דסוף סוף יתחייב משום דהוי תחילתו בפשיעה [וסופו באונס] לענין שיפול בעצמו או על ידי שוורים.

[לקמן נ"ו א' אם שמר בהמתו בכותל רעוע שאם היתה פורצת אותו ויוצאת היה חייב משום שאינה שמירה ראויה, והבהמה לא פרצה את הכותל אלא חתרה תחתיו. וחתירה היתה מועילה לבהמה לצאת גם בכותל בריא, ולגבי חתירה נחשב הבעלים כאנוס. ויש שם מחלוקת אם חייב על מה שהבהמה הזיקה, משום שנחשב תחילתו בפשיעה, שעשה כותל רעוע, וסופו באונס, שיצאה על ידי חתירה. וגם כאן הוא תחילתו בפשיעה שעשה בור ברשות הרבים לא מכוסה, וסופו באונס, שדחף לשם אדם בהמה שעל דחיפת האדם נחשב בעל הבור כאנוס. ולמי שמחייב שם על תחילתו בפשיעה וסופו באונס יהיה חייב גם כאן]

ואין לומר דבאדם בכוונה לא שייך שותפות שיהיה בעל הבור או בעל האש שותף שיהיו שניהם חייבין וכמו סברת הפני יהושע בדף י״ג לפרש דברי רש״י שם דמפרש דלהכי פטור בעל הבור בשור שדחף את חברו לבור משום דבתר מעיקרא אזלינן, [אחרי ההתחלה הולכים. לשון "בתר מעיקרא" הוא ברש"י בבא קמא נ"ג א' שכתב לגבי שור ואדם שדחפו לבור "אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד [כל ההיזק עשה], הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא [חצי] ופלגא מפסיד".

לשון הפני יהושע י"ג א':

"אלא דסבירא ליה [לרש"י] שהבור עושה גם כן כל הנזק, והטעם דפטור לפי שיכול לדחותו אצל בעל השור שהתחיל תחילה בנזק.

וממה שכתב אבל רבנן סברי דבעל השור כוליה הזיקא קעביד, אין הכוונה לאפוקי [להוציא] דבעל הבור לא קעביד. אלא ודאי בעל הבור עשה גם כן ההיזק ואפילו הכי פטור כדפרישית.

והא דנקט רש"י לישנא דבעל השור כוליה הזיקא עביד היינו לפי דבמסקנא אמרו שם דרבי נתן סבר בעל השור פלגא הזיקא עביד ובעל הבור פלגא, לכך פרש"י דרבנן ודאי סברי דבעל השור עביד כוליה הזיקא דאם לא כן אמאי משלם הכל לרבנן, ואע"ג דבעל הבור עביד גם כן כוליה הזיקא, אפילו הכי יכול לדחותו דבעל השור התחיל בנזק. וזה לשון בתר מעיקרא שכתב רש"י]

ומפרש הפני יהושע דביאור דברי רש"י הוא לא דהוי כמו דינא דבתר מעיקרא בזרק כלי מראש הגג [ובא אחר ושברו. שהשני פטור ששבר כלי שהוא כבר שבור, שמרגע שהושלך מהגג כבר רואים בו כלי שבור. ולכאורה נראה גם כאן, שמשעה שדחפו השור והאדם לבור, עוד לפני שהגיע לתחתית הבור, כבר הוא כלי שבור, כמו כלי שהושלך מהגג, וכשהגיע לתחתית הבור בעל הבור פטור עליו כי הוא כבר שבור מעת שהושלך] משום דמנא תבירא תבר [שכלי שבור שבר], דודאי לא שייך הכא [כאן] דין זה כמו שאמר מורי ורבי דכיון דהשור לא עשה רק קירוב לבור ונמצא דהוא מזיק עם הבור ואין במעשה השור מצד עצמו שבירה,

[בכלי מראש הגג, מי שזרק מראש הגג עשה לבדו את מעשה הזריקה. ומי שלמטה שברו לפני שנחבט בקרקע עשה מעשה אחר אחר כך. ואומרים שהראשון לבדו חייב כיוון שמשעה שנזרק הוא כבר נחשב שבור, והשני שבר כלי שבור.

אמנם בבור, הנה השור קירב את הכלי לבור, ומשעה שנתקרב דיו כדי ליפול, והתחילה הנפילה, התחלת הנפילה נחשבת מעשה של בעל הבור באותה מידה כמו של השור והאדם שדחפו. כי אם לא היה בור לא היתה שם נפילה כלל. ומה שנפעל מחמת הבור מתייחס לבעל הבור. ולכן בעל הבור שותף במעשה התחלת הנפילה לתוך הבור. שמה שיש שם עומק ליפול בו הוא מעשה של בעל הבור שכרה את העומק, ולכן הוא המפיל מראש הגג יחד עם השור והאדם]

אלא דכוונת רש"י הוא דהוי סברא בענין שותפות, דהוא עיקר המזיק דהוא זרקן [מלשון הפני יהושע נראה שהתכוון שמה שהשור קירב לבור, שמזה נולד שכשקירב דיו נעשתה הנפילה, הקירוב הזה הוא התחלת פעולת ההיזק שבעל הבור נכנס להחשב מזיק רק בגלל ההמשך של התחלה זו, ולכן בעל הבור דוחה את הניזק לגבות מבעל השור, דאינם שותפים שווים כיוון שההתחלה היא מהשור וההמשך נולד מזה. והיא סברא קשה, כיוון שבעל הבור כרה ברשות הרבים בור שדרכו להזיק, נחשב שהתחיל גם הוא את עשיית קירוב הניזק אל הבור], ונאמר גם כן הכא הכי [כאן כך] דהוי סברא בענין השותפות, דאדם בכוונה שהשליך לבור הוי עיקר המזיק, זה גם כן אין סברא לחדש סברא כזו.


וגם אין לומר כמו שרצה גאון אחד להסביר סברת התוספות דהוי כמעמיד, וכמו שיש דין מעמיד גבי בהמה דהוי על ידי זה חיוב ממונו והוי שולח בעירה, הכא נמי [כאן גם] נאמר גבי בור דהמשליך לבור הוה ליה דין מעמיד על הבור והוי כבור דידיה, זה גם כן אי אפשר לומר, חדא דלא מצינו דין מעמיד לחייבו משום בור, ועוד דאם כן יפטר על כלים.


[הנה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, חייב המעמיד. ודעת התוספות משום שנחשב הוא כבעלים של הבהמה. שמכיוון שהוא עשה שתזיק, חייב עליה משום ממונו המזיק. שעיקר חיוב ממונו המזיק הוא לייחס את מה שעשה ממונו אליו להחשיב כאילו הוא בעצמו בגופו הזיק. וכאן מה שהעמיד הרי הוא עשה שממון זה יזיק ומייחסים אליו את הבהמה כאילו היא ממונו, ואע"פ שמדיני קניינים היא של חבירו.

וכאן אם אדם דוחף כד של ראובן לבור שכרה שמעון, נחשב שמעמיד את הבור של שמעון על הכד של ראובן. וכמו שהעמיד בהמת שמעון על קמת ראובן. ונייחס אליו את הבור של שמעון שכאילו הוא בעל הבור, וכמו במעמיד בהמה.

ולעניות דעתי אפשר לתקן קצת את סברת אותו גאון. שהנה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, הוא נחשב בעל הבהמה וחייב על הנזק. אבל לכאורה היה מקום לשאול, שגם בעל הבהמה יהיה חייב משום שבהמתו הזיקה, ויהיו גם המעמיד וגם הבעלים שניהם חייבים.

ולמדים מזה שמכיוון שהוא מעשה גמור שעשה המעמיד, ממילא כבר אין זה מעשה של הבעלים.

וכאן לא צריך לחדש דין מעמיד בבור, שהדוחף יהיה נחשב בעל הבור ויתחייב מדין בור, ויהיה פטור על כלים. די לנו אם נאמר שהדוחף חייב משום אדם המזיק וכמו שדחף והפיל את חבירו במקום שאין בור. ובעל הבור יהיה פטור מאותו טעם שבמעמיד בהמת חבירו בעל הבהמה פטור, שמכיוון שמעשה הדחיפה הוא מעשה גמור בידיים של הדוחף להזיק את הממון, ממילא כבר אין כאן עשייה של בעל הבור לגבי ההיזק.

אמנם אחרי העיון נראה שמה שכתבתי צריך עוד ביאור, שהרי עיקר דין ממונו המזיק הוא שמחשיבים מה שממונו עשה כאילו הוא עשה. ואם ממש נחשה מעשה ממונו כמו מעשה גמור בידיים שהוא עשה, הרי אם כרה בור מחשיבים שבעל הבור אוחז בידיים את החפץ שנפל לבור ומנפצו אל הבור. ואם כן מי שדחף בכוונה לבור ובעל הבור שניהם אוחזים ביחד שמה שנופל לבור ושניהם דוחפים ומפילים ומזיקים אותו במעשה שלהם. ולמה ייפטר בעל הבור.

ובוודאי יש לחלק שמה שהחשיבה התורה בעל הממון לחייבו אינו שנתנה לו דין מעשה גמור בידיים. וצריך לבאר מה הגדר של מחשיבים אותו כאילו הוא עשה. שלעניין חיוב חייב כאילו עשה, אבל אין לו דין מעשה בידיים ממש. ואם ירצה השם אאריך בזה במקום אחר].

ב) אולם באמת הטעם הוא דסברת התוספות היא דלענין זה ליכא [אין] כריה כלל, דליכא כלל דין מעשה מבעיר [מצד בעל הגחלת] ומעשה כריה [מצד בעל הבור] לגבי מה שהאדם [הדוחף, או המבעיר באש של חבירו] עושה בכונה על ידי הבור,

וכן מבואר בדברי הרא"ה בשיטה מקובצת בפרק הפרה דף נ' ב' בדיבור המתחיל "איכא בינייהו", דלא חייבה התורה על מה שאנסו להבור אלא על מה שנעשה ממילא על ידי הבור.


[לשון הרא"ה:

"ומיהו באדם שדחף שור לבור נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם.

וליכא לחיוביה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהאי נמי תחילתו בפשיעה הוא לגבי שור דוחף וכיון דכן כי הוי אנוס בסוף שדחפו אדם וליחייב, דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס לחייבו אלא ממילא, אבל שהזיקו מתוך אונס שאנסוהו אחרים הוא דפטר, ואדם זה הדוחף חייב בכל, דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר"].

[עיקר סברת הרא"ה, צריכה ביאור, ואכתוב בזה בחידושים על בבא קמא סימן א']

ומה שהקשה שם דמכל מקום אדם הדוחף שמה אמאי חייב בכל, ותירץ דעל ידי דהוא בן דעת היה מוצא בורות אחרים.

והנה בביאור קושיתו נראה דאף דהבור לאו בר חיוב הוא בזה ההיזק דהא הוי אדם בכוונה, ובכל זאת הוקשה להרא"ה דלא יתחייב האדם בכל ההיזק אליבייהו דהחכמים, והסברא הוא דבאמת אף דהבור אינו בר חיוב מכל מקום שותף לפטור את האדם שפיר הוי,

דנראה דאע"ג דלגבי דליל הפקר הוי הדין דאם אדייה אדויי [שזרק אותו התרנגול והזיק דרך הילוכו] חייב בעל התרנגול חצי נזק [ולא אומרים שהדליל שותף להיזק ופוטר את בעל התרנגול שישלם רק רבע נזק, שהרבע השני הוא שותפותו של הדליל], ואולם חזינן דבנתקל בקרקע ונשוף באבן הוי הקרקע שותף להבור [בבא קמא כ"ח ב' שאם אחד הניח אבן ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בקרקע ונפל, ותוך כדי נפילתו נשוף כלי שבידו באבן, שפטור מניח האבן, כי הקרקע גרמה. ומה החילוק בין זה לבין דליל של הפקר שזרק אותו תרנגול, שלא אומרים שהדליל גרם לפטור את בעל התרנגול. ועיין גם בבא קמא נ"ג א' לגבי נתקל באבן של אחד ונפל על ידי זה לבור של שני],

אבל ההבדל פשוט, דודאי אפילו בור כזה דאין עליו שום חיוב כריה [כגון הקרקע שהיא בור שאין עליו שום חיוב כרייה, שנתקל בה האדם והכלי נשוף באבן ופטור בעל האבן כי הקרקע גרמה] מכל מקום הא האדם אינו חייב רק על הכשר נזקין דידיה [שלו], וזה ההיזק שנעשה על ידי הבור זה הא לא בכלל חיוב שמירת גופו דאדם [מי שהניח את האבן אינו חייב אלא על הכשר נזקין שלו, ומה שנגרם בגלל ההיתקלות בקרקע אין זה חיוב שמוטל עליו] ואם כן הוי שפיר [הקרקע] שותף ופוטרו מתשלומין אליביה דהחכמים, אבל בכלב שנטל גחלת הא זה עיקר חיובא דשור לשומרו שלא יקח צרורות או גחלת להזיק בה וזהו הכשר נזקין [וכן דליל של הפקר שנקשר לתרנגול והזיק דרך הילוכו, עיקר דין חיוב על התרנגול הוא לשמרו שלא יזיק. ומכיוון שהוא ממונו ודרכו להזיק מה שהבהמה עושה מתייחס אליו. ואם לוקחת דליל של הפקר ומזיקה איתו בכוחה, הוא כמו שהאדם לקח דליל של הפקר בידו ושבר איתו כד חברו, שלא שייך לומר שהדליל הוא שותף למעשה ההיזק. שהמעשה נעשה באמצעותו ולא שהוא מצד עצמו עשה חלק מהמעשה. ואין לפטור את בעל הכלב או בעל התרנגול מכח שהגחלת או הדליל שותפים למעשה. כי המעשה המתייחס לבעל הבהמה הוא הכאה באמצעות הדליל], אלא דאם לא שמר גחלתו אז על ידי פשיעתו דבעל גחלת בהגחלת הוי שותף ופוטר [שאז גם הוא כאילו אוחז בגחלת ומבעיר איתה], אבל כששמר גחלתו אז ליכא שותף כלל, ועל כן הוקשה להרא"ה דהכא [שכאן] הא הבור הוא שותף ויפטור האדם מלשלם נזק שלם, ותירץ דלגבי בכונה גבי אדם לא שייך לומר שלא נעשה כל הכשר הנזק דהא ימצא בורות אחרים [מה שאמר שאם האדם עושה בכוונה לדחוף לבור גורם שכל המעשה נחשב שנעשה על ידו הוא מובן. אבל מה שאמר שזה משום שימצא בורות אחרים הוא סברא שקשה לי להבין, שסוף סוף דנים רק על המעשה הזה בבור זה אם עשה הכל לבדו או לא], ועל כן הוי הוא חייב נזק שלם, דהוא הכשיר כל ההיזק.

להסביר למה בגלל שעשה מעשה בכוונה לא נחשב שהבור השתתף בכך שנפעל היזק אולי יש לומר שכמו שזרק כלי מראש הגג שהקרקע משתתפת בשבירה, ואם היו כרים וכסתות מתחת לא היה מעשהו מעשה שבירה, מכל מקום כיוון שהוא עושה מעשה בכוונה והקרקע לא, רואים כאילו הוא עושה באמצעות הקרקע וכאילו אוחז בקרקע ומכה בה על הכלי. וכך גם בבור כאילו הוא עושה היזק לבהמה באמצעות הבור כמו שאוחז במקל ומכה בו שעושה באמצעותו נזק.

ועיין מה שכתבתי בבבא קמא י' ב' לפרש שקושיית הרא"ה ותירוצו הם כוונת הגמרא במה שאמרה אם כוחו כגופו דמי.

ועיין בחידושים לבבא קמא סימן א' ביאור יותר בדברי הרא"ה אלה.

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: