הקדמה
באגרות החזון אי"ש כתב שכמה פעמים נתחדש מתן התורה, ומנה לדוגמה את עזרא הסופר, רבי שחיבר את המשנה, רבינו ורב אשי שחיברו את התלמוד, הרמב"ם שכתב את משנה תורה.
ויש להבין מה נשתנו אלה מכל שאר גדולי ישראל. שהחזון איש לא בא לומר שעזרא הסופר גדול ממרדכי היהודי וחגי הנביא, או שרבי גדול מרבי שמעון בר יוחאי, או שהרמב"ם גדול מהרי"ף.
מי שיש רגש בתוכיות ליבו להרגיש את מציאות הבורא ולכסוף אליו באמת, יכול להרגיש בתורה הבל פיו של מי שנתנה. שהוא נושם ומגלה את ליבו וריחו וטעמו והמיית ליבו ואהבתו וקרבתו נושבים בין הדברים חי ומדבר בעצמו אל מי שאוהבו.
ולימוד זה נקרא תורה לשמה. ועיין בהקדמת רבי חיים ויטאל לספר עץ חיים בעניין תורה לשמה וקול הקורא מתוך התורה (ועיין בתלמוד מוסבר במאמר על שכל ודמיון, חכמה ונבואה).
וכל דבריו שם בעניין חשיבות לימוד פנימיות התורה וחלק הנסתר, הנה כבר כתבו בספרי מקובלים שללמוד בספרי קבלה אין זה לימוד תורת הסוד, שמה סוד יש בזה, הרי הספרים בארון וכל הרוצה ילמד בהם. אלא הסוד הוא האהבה הפנימית אל הבל פיו של נותן התורה וגילוי ליבו ואהבתו. וכמו איש ואשה שאוהבים, האחרים יכולים רק לראות מעשי קרבה שביניהם, אבל עצמיות הרגש שמרגיש בעומק ליבם את האהבה אינו נגלה לשום אדם אלא רק להם. ולכן רק מי שאוהב באמת את נותן התורה יכול לזכות לתורת הנסתר. שהוא מרגיש בליבו את האהבה והקרבה ואת אהבת בוראו אליו, ורק על ידי רגש זה נכנס בסוד התורה. שרגש זה עצמו הוא הסוד.
וזהו לב טוב שנאמר במשנה באבות ב' ט'.
ודברי רבי חיים ויטאל שם נאמרו על זה. ואם לומד ספרי קבלה בלא זה אינו לומד תורת הסוד. ואדרבא גדול עוונו מנשוא שחילל יצועי אביו. ואם לומד תלמוד לשמה הרי לא ייתכן שיחסר לו דבר, שהרי כל התכלית בלימוד התורה הוא שידבק ליבו בנותנה, וזהו עצמו הסוד, ואין לך לומד תורת הסוד גדול מזה. ומתוך כך ממילא יבין גם ספרי תורת הסוד לאמיתם, כמו שנאמר במסכת אבות כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.
ובמהר"ל בהקדמת תפארת ישראל כתב: "ועוד, כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה.
וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם.
וזה שאמר הכתוב (ירמי' ט') ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי".
ורבי ירוחם הלוי אמר שהתורה אינה אלא "טרמוס" להחזיק את החום של מעמד הר סיני.
ודבר זה תלוי רק בלב טוב לגמרי מהנקודה הכי פנימית, וביושר גמור של הלב לבקש האמת לבד ולא עקלקלות.
בתחילת מסכת אבות נאמר:
"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק וכו'
יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם וכו'"
ומה הם קיבלו, הרי התורה שבכתב כתובה על ספר, והתורה שבעל פה שיננו אותה בכל דור וידעו בעל פה. אלא וודאי את השלהבת שבלב שנאצלת כמו נר שנדלק מנר, של לימוד תורה לשמה.
ולפעמים מגיע זמן שמתוך ירידת הדורות כבר אי אפשר להציץ מהחלון של בית התורה לראות את השוכן בו, שהחלונות כבר גבוהים מדי והם מעל מה שבאפשר להגיע ורואים רק את הכותל.
ואז נדרש לצמצם את הבית עצמו ולעשותו מחדש באופן שיהיה שוב אפשר לראות את השוכן בו.
וזה החילוק בין שאר החכמים לאותם אלה שמנה החזון איש. שכל החכמים עמלו לראות את השוכן בבית מתוך עמל תורתו, וגילו את הרוח הנאצל עליהם לתלמידיהם והלומדים בכתביהם. אבל יש יחידים שליבם היה ישר עם השוכן בבית ומתוך דבקותם בו יכלו לבנות מחדש את הבית בצורה חדשה, שיהיה אפשר לבני דורם לשוב ולראות את האור המתנוצץ של השוכן בו, את היושר ודבקות הלב והאהבה לא רק לתורה אלא למי שנתן אותה ונתן את עצמיותו בתוכה.
כלפי הרמב"ם, כל הגאונים שקדמו לו נראים כהכנה לתורתו, וכל הלימוד שאחריו נראה שבא מכוחו והכל תלמידיו, כי אחרי שניתנת התורה מחדש, כבר אי אפשר לזכות לאורה בדרך הישנה, ורק התלמידים שהולכים בדרך החדשה זוכים לאור ליושר ולאמת. לכן אחרי הרמב"ם נזנחה תורת הגאונים לגמרי. ואנו יודעים על גדולתם של רב האי גאון ובעל הלכות גדולות ועוד רק כי כך נמסר לנו על ידי רבותינו הראשונים, ולא כי אנו רואים אור בתורתם. ואע"פ שהרבה מתשובותיהם יש בכתובים, אינם עניין אלא לחוקרי קדמוניות, ולא ללומדים. ורק לעניין פסק הלכה אנו נזקקים לדבריהם. ובמידה ידועה אף הרי"ף כך. וכל שכן אם מישהו ינסה ללמוד גמרא ללא הראשונים יהיה ככסיל בחושך הולך.
התחדשות של התורה היא השפעה מלמעלה, ולא פועלם של יחידים מכח עיונם וחסידותם. לדוגמה בצפת בזמן הבית יוסף והאר"י ז"ל, או בזמן הבעל שם טוב, או בתורכיה בזמן המחנה אפרים, או בספרד בזמן הרמב"ן והרשב"א ועוד, היותה קבוצה של גדולים במקום אחד ובזמן אחד, שנחה עליהם רוח אחת, ולא היו כולם תלמידים של רב אחד.
ואם היה זה פועל יחידים, היה מסתבר שיהיו מפוזרים בשווה בין כל מקומות התורה והזמנים שלמדו תורה. אלא היא השפעה מלמעלה שמדרכי שמיים נסתרות הושפעה בזמן מסויים ובמקום מסויים ומי שהיה אז כלי קיבול מתאים זכה לקבלה.
ובדורות האחרונים נתחדשה דרך בלימוד התורה בישיבות שבליטא. ואני אומר את אשר בליבי, ואיני אומר קבלו דעתי, ומי שאין בליבו כך אין כאן מחלוקת דליבא דאינש אינש, שבעל הברכת שמואל הוא זה שעל ידו ניתנה התורה מחדש ונפתחו מחדש שערי תורה, שכיסופי הלב של מבקשי השם באמת ימצאו מבוקשם בהכנסם בשערים אלה. שתורתו היא מעיין חיים ותורה חדשה של כיסופי הלב אל נותן התורה ונפתחו לו משמיים באהבה מחדש שערי תורה לשמה היוצאת מתוכיות פנים הלב ונכנסת אל פנים הלב. ומהסתר הפנים הוא שמכל ראשי הישיבות הגדולים דווקא את ספריו אין לומדים. וככל הנאמר הוא גם לגבי שיחותיו של המשגיח רבי ירוחם הלוי ז"ל ממיר בתורת הנסתר, שגם הן מכל גדולי המשגיחים אינן נלמדות בזמננו.
ושמעתי מתלמיד חכם נאמן ששמע בעצמו מהרב מבריסק שאביו הגר"ח אמר שבעל הברכת שמואל אוחז עצמו כתלמידו וכן אוחזים העולם, אבל באמת אין זה כך אלא כולנו אוחזים בכנפות מעילו והוא יחיד ונבדל מכל חכמי הדור. ובאמת בכל קהל בני הישיבות ורבותיהם בדור שלפני המלחמה הנוראה נתייחד לרבינו מעמד מיוחד וכבוד מיוחד.
אני כותב זאת אע"פ שלא נוח לי לכתוב דברים על רבותינו כיוון שאין לנו השגה לומר עליהם מטוב ועד רע, ומדבריהם ניכר מי ומה היו והם מדברים בעד עצמם ואינם צריכים לנו. אלא שדברי רבינו נזנחו בימינו ומעלים אבק ואין יד הכל ממשמשת בהם, והם דורשים התייגעות רבה ולא בהשקפה ראשונה ושטחית ניכר האור שבהם. וליבי אומר לי שללא העמל בדברי רבינו בימינו אין מפתח להרגשה של חיות וטעם בלימוד ובהירות בסוגיא לעמקה ודרך לימוד אמיתית, על כן הוצרכתי לכתוב כל זאת.
.
בהרבה מקומות כתבתי להשיג על דברי רבינו, ולפעמים גם בלשון חריפה. ודרכו של רבינו שביטל דעתו מאוד לפני דעת אחרים, ובפרט רבותיו, ולפעמים שמע דברים ולא העביר אותם בכור הבחינה. אמנם הערך המיוחד של דברי רבינו אינו דווקא בעצם תוכן החידוש, אלא באופן בו הוא משתמש בעין השכל להתבונן על הסוגיא. לכן דבריו דורשים עמל כל כך גדול להבינם, ולכן כה מרובה התועלת שבהם, שהוא מתבונן על צורתא דשמעתתא.
ניתן להמשיל זאת לאדם שפוסע בחדר חשוך, ומושיט ידיו וממשש דברים. יש אדם שירשום מה מישש, וכגון כאן נתקלתי בחפץ נוקשה וחד בגודל כך וכך, וכאן בחפץ רך בגודל כך וכך וכן הלאה. שזה השימוש הרגיל והפשוט שאנו עושים בשכלנו.
ויש אדם שימשש את מה שנתקל בו על דרך שעיוור ממשש פנים של אדם לדעת מה תואר פניו ויופיים. שאינו עוסק ברושם הפשוט של כל מישוש, אלא מתבונן רק בתואר הפנים ויופים ודרך הרשמים שמקבל מהמישוש הוא רואה בעין שכלו הרוחני את צורת הדברים וכאילו ראה אותם בעין בשלמותם. וכך כשהוא פוסע בחדר כל עיונו הוא כלפי זיו והדר הטרקלין שהוא בו, וכל רשמי המישוש מצטרפים לתת לו ראייה על צורת הטרקלין.
וגם אם מחמת שהוא בחושך ונוגע רק במיעוט הדברים שבחדר הוא מועד לטעות, אין זה מפחית את מה שיש ללמוד ממנו כיצד לפקוח את עין השכל להתבונן בצורת הדברים ולא להישאר רק עם התיאור החומרי של כל מישוש ומישוש בפני עצמו. ובזה לעניות דעתי אין עוד ספר שישווה לספר של רבינו ללמד פתח ומבוא להתבוננות זו, וממנו יסוד ופינה לדרך הלימוד האמיתית. והיא מעבודות הקשות שבמקדש ומיועדת למי שנשאו ליבו להמית עצמו באהלה של תורה בתכלית ההתייגעות, כאוהב שלא סר מסף פתח אהובתו אף בגשם וסופה ימים רבים שאין חייו חיים עד שייפתח לו סדק להציץ אל הקודש פנימה.
במדרש תנחומא מבואר שעיקר תורה שבעל פה היא בעניין העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. אם אדם עוסק רק במה שכתוב כמו שהוא כתוב, וכמו במשל החדר החשוך יודע רק את הדבר שהוא נוגע בו כמו שהוא, אינו מרגיש בחושך. כיוון שהכל ברור לו. שאם נגע בקצה חפץ שיש לאותו קצה לחוד צורה מסויימת, הוא יודע אותה צורה מסויימת בבירור. ואם קרא מימרא במגמרא ורואה רק את התיבות כמו שהן כתובות סבור שמבין ואינו מרגיש בחושך. אבל באמת הרי אינו רואה מאומה ואינו יודע שאינו רואה והולך חשכים אין נוגה לו.
ואם יודע שמה שהוא נוגע בו הוא חלק מצורה שלימה וגדולה ומפוארה, מרגיש את החושך שיודע שאותו חלק שנגע בו הוא חלק משלם, ולא יודע לאן הוא מחובר ואיזה חלק הוא מהשלם והיכן השלם ומה תארו. ומרגיש טועה ואובד ונכסף מאוד לדעת את הצורה השלמה, וממשש עוד ועוד ומנסה לצרף את הרשמים ולהעמיק בהם וללמוד דבר מתוך דבר, וכמו עיוור שנוגע בפני אדם, שמנסה מתוך החלק לראות את השלם, ומתוך המישוש לקלוט את רושם מראה העיניים. והוא מרגיש עד כמה חסר לו הראייה ומתאמץ מאוד להגיע אליה מהמעט שיכול לגעת בו, ומרגיש היטב את החושך ועמל בו מאוד ונכסף מאוד אל האור. ומתוך הרגש החושך והעמל הגדול זוכה לבסוף לקלוט את זיו מראה ההיכל, את תואר הפנים השלמות, והסוגיות הופכות מקטעים קטעים חסרי פשר למראה אור גדול.
כך היא תורת רבינו ומשום כך נדמה במבט שטחי שאינה בהירה ומובנת כמו ספרי ראשי ישיבות אחרים, ואינה נקנית באותו עמל שבו נקנים ספרים אחרים אלא דורשת לקבוע עמל מיוחד כראוי לה.
וזה הטעם האמיתי לכך שנעזבה תורת רבינו בדורנו, שפסו אוהבי תורה באמת המבקשים במסירות נפש לעמוד על סודה, ולא מתחשבים בגודל היגיעה הנדרשת. וככל הדברים האמורים הוא גם לגבי שיחות רבי ירוחם ממיר, שמה שהיה רבינו בלימוד הוויות אביי ורבא היה רבי ירוחם בלימוד האגדתא.
בביאור שכתבתי לא התיימרתי להוסיף אור בדברים עצמם ולא למעט את העמל הנדרש. רק השתדלתי לבאר קצת סביב הדברים ולתת מדרגה של התחלה לעמוד עליה ומשם להיות יכולים לעמול על תוכן הדברים עצמו, שאותו עצמו אי אפשר לבאר יותר ממה שכתב רבינו.
.
– – –
.
לגבי הלשון החריפה בהשגות, ידועים דברי הגאון רבי שלמה היימן ז"ל שאמר שיש קושיות של רבי עקיבא איגר שמסיק בצריך עיון, ולפעמים כותב צריך עיון קצת, ולפעמים צריך עיון גדול. וזה מגופי תורתו ששקל את חומר הקושיא, וכשעמלים בדברי יש לעמול להבין למה זה צריך עיון גדול ולא רק צריך עיון, וזה יותר עיקרי מלהבין את תוכן הקושיא עצמו.
ואם יש דבר שלפי עניות דעתי הוא תמוה עד מאוד, ואכתוב רק קשה או תמוה, הרי חטאתי לאמת שבאמת הוא נראה תמוה עד מאוד ולא רק תמוה.
ורשות נתונה אף לקטן התלמידים לכתוב את אשר הוא האמת על פי דעתו, ואין בזה פגיעה בכבוד רבינו שכיבד גם את הקטנים ורצה שיאמרו דעתם, ובוודאי יש ליישב דברי רבינו בהרבה מקומות ממה שהקשיתי על דבריו ואדרבה הקושיות רק יועילו שיתחוורו ויתחדדו דברי רבינו ויתגלה יותר האור שבהם.
ברכת שמואל המבואר 
להשאיר תגובה